להתחיל עם צומות קצרים

אם מאבקים עם אוכל וכל מיני "תופעות עיכול" זה משהו שאתם מכירים, אז אולי הפוסט הזה יעזור. מאמינה שיש אנשים שהוא מיותר להם. אנשים שקל להם עם אוכל והם מרגישים טוב עם כל מה שהם אוכלים. אם זה מצבכם – אדיר. אני בסביבה הזו היום, אבל זה ממש לא היה ככה רוב השנים.

אחד הנושאים שתמיד קראתי עליהם ודחיתי על הסף היה עניין הצומות. זה נשמע לי כל כך מטומטם. נו באמת, איזו חיה עושה יום כיפור? אם לא אכלתי כמה שעות הרגשתי רעב מטורף ועצבנות.

3 אירועים גרמו לי להתעניין בצומות

אנשים סביבי המשיכו לדבר על יתרונות של צומות, אני המשכתי להתעלם, עד שקרו 3 דברים שגרמו לי להתעניין בנושא:

• מחקר רציני של מכון וייצמן שנמשך שנים והתפרסם בכל העולם, על חיידקי מעיים. המחקר קשר הרבה מהפעילות הפיזית בגוף שלנו לשלומה של אוכלוסיית חיידקי המעיים שלנו. ובפרט הם מדברים על צום ארוך סביב הלילה, שכנראה שהחיידקים שלנו מאוד אוהבים. (כאן יש סיכום חלקי).
• חברה שתמיד הסתבכה עם אוכל, והיתה אוכלת שטויות בערב – לא משנה מה ניסתה, כולל הרבה עבודה רגשית. ויום אחד היא ניסתה להפסיק לאכול אחה"צ – אחרי הארוחה העיקרית שלה – עד למחרת. מצחצחת שיניים וזהו, סיימה לאכול. לי זה היה נשמע נורא. אבל זה סידר לה את הכל. אכלה מצוין וזה החזיק המון זמן. הרגישה מעולה וירדה במשקל.
• חברה טובה שעבדה איתי על פרויקט, הגיעה יום אחד בצום. לא ידעתי. היא היתה יצירתית פי 100. הדהימה אותי. ואז שאלתי אותה – תגידי, מה קורה איתך היום? ואז היא אמרה לי שהיא לא מרגישה מדהים, ובמקרה כזה היא תמיד צמה. זו היתה חוויה חזקה בשבילי. ראיתי שזה עשה לה משהו עמוק.

אני מאמינה בניסויים על עצמי

אני תמיד עושה ניסויים. חלק מהתגלית הגדולה בוייצמן היתה השונות הגדולה בין אנשים שונים. לרוב האנשים פירות – גם בכמות גדולה מאוד – לא יעלו מדי את רמת הסוכר בדם (וזה מצוין להם לאכול פירות), ופה ושם למישהו זה כן יעלה. פה ושם יש מישהו שחסה תעלה לו את רמת הסוכר בדם. בקיצור, אנשים הם שונים. אז אני מאמינה בניסויים על עצמי יותר מאשר על תיאוריות.
אם כי, צריכים את התיאוריות כדי לדעת מה לנסות.

ניסוי ראשון: לא אכלתי בבוקר

התחלתי בקטן. המחקר אומר שאנחנו צריכים צום ארוך סביב הלילה. רצוי 12 שעות. רוב האנשים יפסיקו לאכול מוקדם בשביל זה. אני אוהבת לאכול מאוחר. אז החלטתי לוותר על ארוחת הבוקר שאכלתי תמיד לפני היוגה שאני עושה בבוקר. 2 תפוחים או 2 בננות – עכשיו בלי. פחדתי לוותר על זה. תמיד פחדתי להיות רעבה. אז שמתי את התפוחים בתיק והבטחתי לעצמי שאם אהיה רעבה מדי בשיעור, אני אצא ואוכל.

הפתעה ראשונה: נהניתי מהשיעור פי כמה. היה לי מלא כוח. מלא אנרגיה. לא היתי רעבה בזמן השיעור בכלל. ואחריו, נהניתי מהתפוחים שלי הרבה יותר. אז זו היתה התגלית הראשונה. אני לא צריכה ארוחת בוקר. אין לי בעיה להתחיל לאכול ב – 10:30 בבוקר, ואח"כ גיליתי שגם הרבה אחרי זה.

ניסוי שני: אכלתי רק 4 ארוחות ביום

ניסוי אחר קרה לי במקרה. ביליתי שבועיים בגרמניה עם כמה חברים טובים. הם אכלו מסודר. 3 ארוחות ביום, לפעמים עוד משהו קטן אחה"צ. זהו. אין כלום בין הארוחות. חשבתי שזה לא יעבוד לי. אני אוהבת לאכול כל הזמן. נדהמתי. זה היה מעולה. נהניתי יותר מהארוחות, ולא היה חסר לי כלום ביניהן.

פה התחלתי לגלות עוד משהו מדהים. את הקלילות של קיבה ריקה. של קיבה שמעכלת ארוחה עד הסוף, בלי לקבל עוד ועוד אוכל תוך כדי התהליך. קשה להסביר את זה למי שלא מכיר. התחושה היא שכל החלק האמצעי של הגוף שקט.

ניסוי שלישי: לא אכלתי כמה שעות טובות ואז שחיתי

מתישהו קרה עוד מקרה. השתתפתי בקורס, ולא חישבתי נכון את הארוחות. היתה לי איתי ארוחת צהריים, שאכלתי אותה בסביבות 1, הקורס הסתיים ב – 4, נסעתי בחזרה לחיפה, ורציתי לנסוע ישר לבריכה לשחות. לא היה לי מספיק זמן לעבור בבית. היתי רעבה. מאוד! האם זה בסדר? האם אני יכולה לא לאכול כמה שעות, לשחות, ואז לאכול רק בסביבות 6? זה היה מלחיץ. אבל החלטתי לנסות. כבר ניחשתם. זה היה מדהים. היתה לי מלא מלא אנרגיה לשחות. אח"כ אכן היתי מאוד רעבה ובבית מאוד נהניתי מהאוכל שלי.

לרוץ על קיבה ריקה

בהמשך התחלתי לרוץ ושם עוד יותר נהניתי לרוץ על קיבה ריקה. ממש ריקה. כמה שיותר ריקה. 3 שעות בלי אוכל, ברור, אבל לפעמים היה יוצא לי לא לאכול כמעט כל היום. למשל בבוקר לעשות יוגה, ואח"כ שיחות עם לקוחות, עם איזה תפוח או שניים בין לבין, ואז לצאת לרוץ כמה ק"מ טובים בסביבות 3 או 4 אחה"צ. אם היה לי זמן היתי שוחה בים אחרי הריצה, ורק אח"כ אוכלת ממש. היו תקופות שהיו לי די הרבה ימים כאלה. מיותר לציין שהרגשתי מדהים לכל האורך של זה. ניסיתי לרוץ עם אוכל בקיבה – אין מה להשוות. כל כך פחות כיף. היום אני מעדיפה 6 שעות של צום לפני ריצה, במיוחד אם אכלתי משהו כבד, או לפחות 4 שעות אם אכלתי רק פירות וירקות.

לא מדובר באנורקסיה!

ברור שאחרי יום כזה של הרבה ספורט וכמעט צום, אני אוכלת די הרבה. אז אחרי יום כזה אני אכין לעצמי סלט ענק (בגודל משפחתי…) עם המון עלים, פירות וירקות, ובפנים אבוקדו ואגוזים או קצת דג. או שייק ענק של עלים ופירות. או שניהם. אחרי שעה או שעתיים יכולה להשלים עם עוד הרבה פירות ותמרים. בגלל המידה הגדולה של הספורט אני אוכלת די הרבה קלוריות. אז אני מקווה שלא נשמע שאני מטיפה לאנורקסיה – זו פשוט חלוקה אחרת של האוכל, מבחינת זמנים.

מה גיליתי בתהליך הזה?

(מסקנות אישיות… תצטרכו לבדוק בעצמכם)

• אני מרגישה ממש מעולה כשאני לא אוכלת כמה שעות טובות, או אוכלת מעט מאוד פירות
• הקלילות הפיזית של לא לאכול משפיעה עלי גם רגשית (שמחה) ומחשבתית (צלילות)
• אני יכולה לעשות המון ספורט על מעט מאוד אוכל. ואח"כ לאכול. והתחושה יותר טובה מאשר כשהאוכל משולב עם הפעילות.

אז איך לפרש סימני רעב?

בשלב הזה כבר ידעתי שאני יכולה לא לאכול המון שעות, להרגיש מעולה, ואפילו לעשות המון ספורט, ותהיה לי מספיק אנרגיה. כלומר, התחושות בבטן שפעם פירשתי כרעב – לא יתכן שזה היה רעב אמיתי. אז מה זה?

"רעב הוא תחושה נעימה"

נזכרתי שוב במה שחברה טובה ויועצת לתזונה טבעית דנה עגור אמרה לי פעם, מזמן. "רעב הוא תחושה קלה ונעימה". זה ממש לא תאם את מה שאני ידעתי על רעב (שהוא תחושה קשה, מרגיזה ודחופה). היא אמרה שהרבה פעמים מה שאנחנו מפרשים בתור רעב הוא תחושת חוסר נוחות. עכשיו התחלתי להבין את זה. יש כל מיני תחושות בקיבה. לפעמים זה קשור לעיכול. לפעמים משהו אחר. לפעמים זה אפילו רגשי – משהו מטריד אותי, זה מורגש בגוף – והפירוש האוטומטי הוא רעב. התחלתי להבין שלפחות לגבי – אם התחושה היא קשה ומציקה – זה לא רעב. רעב הוא אכן קליל, מתפתח לאט, ודי נעים. אם זה מציק – סימן שהארוחה הקודמת לא היתה מוצלחת, ומציקה לי עכשיו, או משהו אחר הרעב החזק הוא סימפטום. לא משהו שאני אמורה לקבל כשגרתי.

אז היום אין לי רעב מציק. לעולם. התחושה הפיזית שלי טובה כל הזמן. גם אחרי שאני אוכלת. וגם לפני שאני אוכלת. וגם,

התחלתי ליהנות מאוכל פי כמה

אלו כנראה היו הפעמים הראשונות בחיי שבהן אכלתי כאשר היתי באמת רעבה. כאשר הגוף באמת סיים לעכל את המזון שהיה לו, ובאמת רוצה עוד. האוכל טעים לי, יותר מאי פעם. אני אוכלת לאט ונהנית מכל ביס. אני נהנית מהאוכל הפשוט והמזין ביותר – אין לי שום צורך ב"פינוקים" מיוחדים.

היום אני משתדלת "להרויח כל ארוחה"

היום אני כל כך נהנית מארוחה שמגיעה אחרי צום של כמה שעות ופעילות פיזית, שאני ממש מנסה "להרויח" כל ארוחה. לא לאכול בצורה אוטומטית. אם אני חושבת על אוכל אני עוצרת רגע. אני שואלת את עצמי מה התוכנית הספורטיבית שלי להיום. האם כדאי לי לאכול עכשיו? או שעוד לא? האם יש לי זמן לעשות קצת ספורט לפני זה? הבן שלי (11) ואני התחלנו משחק. אם אנחנו רוצים לאכול ולא עשינו ספורט כלשהו אנחנו קופצים בחבל כמה דקות (זה אינטנסיבי!). החלטנו שזו תהיה ברכת המזון שלנו. הוא כבר עושה איקסים, אני עוד מנסה. ואני גם מוודאת שאני אוכלת מספיק קלוריות. אם אתם אוכלים תזונה רגילה אין דאגה כזו, וסביר להניח שצורכים עודפים. אבל מי שאוכל רואו פוד (או בעיקר פירות וירקות) צריך לשים לב לזה.

אוכל הוא גם רגשי

בואו לא ניתמם. למעט מאוד אנשים בני מזל אין שימוש רגשי באוכל. הבעיה היא שלרוב זה לא עובד. אם אוכל היה באמת משמח, אז נו, שיהיה. לא נורא אם נהיה לא בריאים – לפחות נהיה שמחים. אבל זה לא עובד ככה. מצב הרוח משתפר לזמן מאוד מאוד קצר מאוכל (דקה? 5 דקות? כמה התחושה הטובה של אוכל גרוע מחזיקה אצלכם? אצלי זה רק בזמן שהאוכל בתוך הפה) – ואח"כ התחושה חוזרת להיות גרועה באותה המידה – אם לא יותר גרועה. ולכן שימוש רגשי באוכל (מנחם, משמח) הוא נסיון עקר. עדיף לפתור את הנושאים הרגשיים שלנו בצורה טובה באמת, ולהשתמש באוכל למטרה שעבורה הוא כן מוצלח – להזין אותנו פיזית. וזה, אגב, מוסיף גם הרבה שמחה.

אז איך עושים את זה?

הגיוני שאני ממליצה על קואוצ'ינג כדי לקדם את הנושאים האישיים שלכם שמתערבבים לתוך האוכל. ואם אתם עובדים עצמאית עם הספר שלי, אז אפשר להתחיל לחקור קצת את הנושא הזה עם התרגילים שבעמ' 24, 30, 35. ובכל מקרה, אם אתם רוצים להתקדם, אני מציעה לבחור שינוי אחד קטנטן שאתם רוצים לנסות, ולעשות ניסוי של שבוע. זה הכל. זה יכול להיות צעד משמעותי. אחרי שבוע תחליטו מה אתם לומדים ומה אתם לוקחים על עצמכם לשבוע הבא.

רוצים עוד?

רוצים לקבל את כל החומרים הכי טובים שלי על בריאות ואנרגיה?
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

[pojo-form id="3590"]