כל כך קל להדרדר למקום השרדותי.
הסימן הראשון של ביקורת (שנחווית כהתקפה או כנטישה), אי ודאות, פלישה למרחב, כשלון (ולו רחוק, מדומיין, קטנטן), ועוד ועוד.
מיד אנחנו נזרקים אחורה ומשתמשים בחלקים העתיקים של המוח שלנו, שמכירים מעט מאוד תגובות. בעיקר – תקיפה, התנתקות, קורבנות, או לטפל בשני (אישית זה האוטומט שלי).
איך מזהים מתי נזרקנו אחורה להשרדותיות?
אנחנו מפסיקים להרגיש אחרים סביבנו כבני אדם. הם הופכים לאובייקטים. אנחנו לא מרגישים את האהבה שלהם. אנחנו גם לא מרגישים את הבטחון הטבעי שלנו בחיים ואת הכוח שלנו כאנשים בוגרים, יצירתיים, בעלי משאבים ויכולות.
מה עושים?
כל דבר שיעזור לנו להרגע ולחזור לעצמנו. כל פעילות מיטיבה. פעילות פיזית, טבע, מדיטציה/פוקוסינג, יצירה, קירבה ושיחה עם אהובים.
וגם – מזכירים לעצמנו. אנחנו לא בילדות, קטנים ונטולי משאבים. אנחנו כאן, בחיים שלנו שעיצבנו לעצמנו, ויש לנו את הכוח להמשיך לעצב אותם.