האם אפשר לחנך בלי עונשים, איומים וצעקות?

האם אפשר לחנך בלי עונשים, איומים וצעקות?

בת ה – 9 שלי יודעת לעשות פליק-פלק לאחור. כאשר רואים אותה מבצעת את התרגיל הזה, עולה השאלה הטבעית: איך? איך את עושה את זה, לכל הרוחות? והיא יכולה להסביר: עומדים על מזרון עבה, מותחים ידיים למעלה, ואז קופצים אחורה תוך הקשתת הגב. בסוף מרימים ידיים למעלה. מה שהיא אולי לא תטרח להסביר, הוא שכדאי להתאמן כמה שנים טובות – מספר רב של שעות בשבוע – עד שמשיגים את הכוח הנדרש והגמישות המתאימה.
היא לא הילדה היחידה שיודעת לבצע את התרגיל. יש עוד לא מעט בנות בארץ שעושות את זה. אז האם אפשר או אי אפשר לעשות פליק-פלק לאחור? אפשר, אבל זה דורש השקעה רבה.

גם עם ילדים. אני מכירה לא מעט הורים שמסתדרים בלי עונשים, בלי איומים, ובלי צעקות. והילדים שלהם ממושמעים ו"מחונכים". אבל זה קצת כמו פליק-פלק. צריך להשקיע בזה הרבה עבודה. וכמו שם, התוצאות וגם הדרך מתגמלות ומהנות ביותר.

איך עושים את זה? אם אתם שואלים, יתכן שכיום אתם מענישים, מאיימים וצועקים על ילדיכם דרך קבע, ויש הרבה מאוד אנשים שנמצאים במקום הזה. יתכן שאתם לא רואים אפשרות אחרת, או טוענים שזו הדרך היחידה ואפילו הטובה ביותר (אם כי, אני לא חושבת שהיתם רוצים שינהגו כך כלפיכם!). או שאתם רוצים לצאת מזה, אבל זה נראה כמעט בלתי אפשרי.

אנחנו מחקים מודל הורות כוחני

זה לא פשוט. אם היכו, צעקו, הענישו ואיימו עלינו בילדות, אז זה המודל שלנו. כך אנחנו חושבים, בעומק ליבנו, שצריך לנהוג. זו נראית לנו הדרך היחידה. ילדים מצדיקים את הוריהם, גם אם לא בגלוי. אנחנו מאמינים בעומק ליבנו שזה נכון. שאם הילד עשה משהו "לא בסדר" הוא חייב להענש. גם את ילדינו כבר הספקנו ללמד את המודל הזה. גם הם עכשיו מצפים להתנהגות הזאת מאיתנו, ומתנהגים בהתאם (עוד על זה – מיד). זה הסדר שהם מכירים. לצאת מפה אפשרי לחלוטין, ויש דוגמאות חיוביות רבות שחולפות כרגע בראשי. אבל לא ניתמם – יש פה עבודה רבה, כנראה של מספר שנים.

האם צריך להתייאש מהחינוך?

אנשים שמכירים את הדעות ה"רכות" שלי כלפי ילדים חושבים שאני מרשה לילדים שלי לעשות הכל, או חושבת שצריך להרשות לילדים לעשות הכל. ההיפך הוא הנכון. אנשים לרוב נדהמים מהמשמעת והמצוינות של ילדי (בני 6,9 בעת כתיבת הקטע). הילדים שלי עושים את שיעורי הבית שלהם באופן עצמאי, ללא תזכורות ובצורה מצוינת. הם יכולים לשחק לבד, או שניהם, או עם חברים – שעות, ללא שום תלות בטלויזיה או מחשב. הם לא מבקשים ממני ממתקים,  מבצעים משימות בבית, ובאופן כללי, עושים מה שמבקשים מהם – רוב הזמן. הדרישות שלי מהם גבוהות בהרבה מכל מה שאני רואה סביבי, למעשה גבוהות יותר ממה שמבוגרים רבים מאוד מציבים לעצמם.

זה היה בזמן כתיבת הקטע. היום הם בני 11,14 – נוסעים לבד באוטובוסים לכל מקום, קמים ומתארגנים עצמאית בבקרים כבר שנים, אורזים לבד תיקים לכל אימוני הספורט, נסיעות, חופשות, שולטים לחלוטין בלו"ז שלהם, מכינים ארוחות, לומדים, מנהלים תקציב, הבכורה עובדת בתשלום גם מחוץ לבית וגם עבורי, ועוד ועוד. כמובן שהם גם מתמרדים – כדרכם של בני עשרה – אבל אני מצליחה לקבל את זה באהבה לפחות חלק מהזמן, והם עדיין מצטיינים במשמעת עצמית מרשימה ביותר.

אז איך עושים את זה?

אז איך? שוב ושוב אנשים שואלים אותי: תהיי מעשית! תני פתרון! מה עושים כאשר הילד לא מוכן להכנס למכונית? איך מכניסים אותו ללא איומים, עונשים וצעקות?
שתי נשים שנותנות את ה"תשובה" הטובה ביותר האפשרית הן פייבר ומייזליש בספרן איך לדבר כך שילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שילדים ידברו. יש שם טיפים נפלאים שאני בהחלט ממליצה עליהם.

הבעיה היא שכמו עם הפליק-פלק, צריך גמישות וכוח כדי למלא אחר ה"הוראות" או הטיפים. צריך לבנות מצב רגשי טוב, בעיקר אצלנו. זה ישפיע מהר מאוד על המצב הרגשי של הילדים. צריך לבנות אמון בהם. שהם לא מתנגדים סתם (כמה מילים על טעות היחוס הנפוצה שגורמת לנו לחשוב שאנשים פועלים נגדנו). שמה שהם רוצים הוא תקף וחשוב. צריך לפתח גם אמון בעצמנו, שאנחנו הורים טובים, ומה שאנחנו רוצים הוא תקף וחשוב. צריך להיות רגועים ולטפח אהבה פיזית איתם. ואז, קל לישם שיטות וטיפים, ואז, לרוב גם אין צורך בהם. כי אם הקשר יהיה כזה, למה שהם לא ירצו להכנס למכונית בגיל 3 או לסדר את החדר מדי פעם בגיל 13? בד"כ לא תהיה שום בעיה כזו.

הרבה חשוב בעיני להגיע לקשר שבו ההתכתשויות שלנו איתם כמעט לא קיימות, מאשר לפתור את ההתכתשויות עצמן. הבסיס הוא הקשר. על זה בסרטון:

עונשים ואיומים – מצב שמנציח את עצמו

עוד בעיה – איומים, עונשים וצעקות הם מצב שמנציח את עצמו. זה כמו לא לעשות ספורט. מזניחים את הגוף, משמינים, כואב הגב וכואבות הברכיים, ואז גם קשה יותר לעשות ספורט. קל יותר להתמיד כאשר אנחנו כבר קצת בכושר. גם עם ילדים, ככל שאנחנו צועקים עליהם יותר כך הם מקשיבים פחות (חשבו על עצמכם… עם איזה בוס צעקן או שכנה דעתנית… האם אתם פתוחים אליהם? או אטומים לחלוטין?).

הנה עוד כמה מהבעיות שעונשים, איומים וצעקות יוצרים:
1. הם מכילים חוסר הקשבה כמרכיב בסיסי. אנחנו לא יודעים ולא מתעניינים בשאלה – למה? למה הילדים עושים את זה? מה יש שם? מה התקשורת הסמויה שהם מנסים למסור?
2. כאשר אנחנו צועקים, אנחנו מביעים את הכעס שלנו, אך לא מאפשרים לילד להביע את הכעס שלו. הכעס שלו – שללא ספק קיים – נצבר בפנים, נאגר, יצא בכל מיני הזדמנויות, או יופנה כלפי פנים (אני לא בסדר, אני לא טוב, לא אוהבים אותי, לא יאהבו אותי, אין טעם להתאמץ…). עוד כמה מילים על כעס ומה עושים איתו.
3. הם משפילים. שוב ושוב הילד יוצא כשידו על התחתונה. אנחנו חזקים והוא חלש. זה יוצר תגובת נגד כוחנית (מרד) או יאוש וויתור.
4. אנחנו נשארים עם כעס רב שאין לו פורקן ממש (הפורקן הזה לא באמת עוזר ומרגיע). הכעס שלנו מתפרץ שוב ושוב. לא טוב לנו. אנחנו לא שמחים ורגועים.
5. כל הקשר הולך ומידרדר, מכיל פחות אהבה פיזית, חיבוקים, משחקים פיזיים קרובים. זה משפיע עלינו פיזית לרעה, וגם על הילדים, ומעלה עוד ועוד את שכיחות ההתקלויות.
6. זה מדרון חלקלק. הילדים הופכים לאטומים יותר ויותר, וכמות הכוח שנדרשים להפעיל עליהם כדי שיצייתו הולכת וגדלה. כאשר הם גדלים, והיכולת שלנו להפעיל עליהם כוח מתחילה לקטון – מה יהיה בקשר? מה בנינו? איזו תשתית לשיתוף פעולה תהיה בינינו?

כמו קשר רומנטי

כמו שכאשר אנחנו שמנים ועייפים, וכל הגוף שלנו כואב, קשה לנו לדמיין שנרוץ בקלילות על שפת הים, או ניהנה ממשחק טניס, כך קשה לנו לדמיין קשר קרוב ואוהב עם הילדים, שלא מכיל איומים, עונשים וצעקות. אבל זה קיים וזה אפשרי. קשר עם ילדים יכול להיות דומה לקשר רומנטי. עם המון אהבה פיזית, רגוע, חם, משמח, מרגיע. קשר שבו הילדים בשמחה רבה רוצים לשתף פעולה איתנו, רוב הזמן. וכאשר הם לא רוצים לשתף פעולה – אנחנו מבינים אותם, אוהבים אותם בכל זאת, לא הופכים לעצבניים וחסרי אונים, ומוצאים יחד פתרונות. במקרים הנדירים שבהם אנחנו נאלצים לכפות עליהם את הרצון שלנו – אחרי ככלות הכל, אנחנו כאן אחראיים עליהם – זה נעשה באופן ענייני, חם, אוהב, ללא כעס. כמו שבתחילת קשר רומנטי לא נזקקנו לכל מיני מניפולציות וטקטיקות. רצינו לשמח זה את זה. כך זה יכול להיות עם ילדים, עם הילדים שלכם.

מה מקור הכעס והתסכול?

איך מגיעים לשם? איך מתחילים מאיפה שאתם נמצאים? ההתחלה היא ההכרה בכך שאנחנו כועסים כי אנחנו כועסים (עוד על זה – על הסיבה לרגשות כמו כעס). כי יש בנו כעס בפנים, נושאים לא פתורים שלנו. הכעס הוא לא בגלל הילדים – הם רק הטריגר. הם לא צריכים להשתנות כדי שלא נכעס. אנחנו אלו שצריכים להשתנות, כדי שלא נקפוץ מכל שטות ונכעס כל הזמן, ואז אנחנו נמצא את הדרך הרגועה וההגיונית להסתדר איתם – וללמד אותם את מה שאנחנו באמת רוצים שילמדו, בצורה עמוקה, ולא ע"י ציות אלינו מתוך פחד.

השאלות העמוקות

אנחנו צריכים להתחיל לעבוד ולפתור את הכעסים שלנו, התסכולים והפחדים שלנו. לשפר את המצב הרגשי שלנו, ובמקביל את התקשורת עם הילדים. להקשיב להם הרבה יותר. להתחיל להבין, להכיל ולאט לאט לשפר את המצב הרגשי שלהם. זו עבודה עמוקה. קל לצעוק על ילד כדי שיסדר את חדרו (קל זו מילה לא מתאימה אולי, כי גם אנחנו סובלים ומותשים מזה…) – מורכב יותר אך מתגמל יותר לבנות קשר כזה איתו שבו המצב הזה יפתר ללא צעקות.

אני בכוונה לא כותבת "הוא יסדר את חדרו בלי צעקות" כי יש עשרות פתרונות שונים, ורק עכשיו, כאשר אנחנו מוצפים ושבויים בכל מיני תפיסות, נראה לנו שהכל אבוד ויש מעט מאוד אפשרויות. רק עכשיו סידור החדר נראה לנו כמו עניין של חיים ומוות. אנחנו צריכים להתחיל משאלות עמוקות יותר מאשר "מה לעשות אם הילד לא מסדר את החדר".

  • מה באמת מתסכל אותי כרגע בחיי?
  • ומה מתסכל את הילד?
  • מה הוא לא מצליח לתקשר איתי?
  • מה אני לא מצליח לתקשר איתו?
  • מה פוגע בקשר שלנו?
  • ומה יעזור לקשר שלנו?

תגמול אדיר ומהיר

כמו בספורט, התגמול על עבודה יסודית מגיע מהר מאוד. אין צורך לדעת לבצע פליק-פלק מושלם על הקורה כדי להרגיש מצוין. גם כאן, אם נפחית את הכעס והצעקות שלנו ב – 20%, וזה יכול לקרות תוך חודשיים-שלושה, אנחנו ניהנה מזה מאוד, והילדים יושפעו ויתחילו להקל עלינו גם מהכוון שלהם. אני עובדת עם אנשים שנמצאים במקומות שונים מאוד. הורים חמים שהבעיה שלהם היא  שאפתנות אינסופית כלפי עצמם, שהם מתקשים לתעל לכוונים חיוביים, נכנסים לדכדוך ולא מצליחים ליהנות מהקשר עם הילדים, וגם אנשים שחוו ילדות קשה ביותר והיום מוצאים את עצמם שונאים את ילדיהם (מכתב מרגש מאישה שהרגישה ממש דחיה מביתה), או אחד מהילדים, או ילדים של בן זוג. גם במקרים של שנאה – זה מדהים לראות איך תוך חודש, חודשיים הקשר מתחיל להפשיר. יותר חיבוקים. פחות היתקלויות. כנראה שיש פה עבודה של שנים, או משימת חיים ממש – אבל כמה נפלא לראות את התוצאות הראשונות כבר בשטח, ניצנים יפהפיים של קרבה חמה שמתחילה להווצר. בעיות שנראו בלתי פתירות מתחילות להשתנות.

 

ואם הספר שלי אצלכם

אז פתחו אותו בעמ' 51. יש שם חלק שלם על איך אמפתיה מקדמת שינוי ומה ביקורת יוצרת, וגם כוונים לחשיבה חדשה בתחום. כל הספר מיועד לקדם אתכם בתחום הזה, אבל פה זה מרוכז.

איך אני יכולה לעזור אישית

בהרבה כוונים… יש לי נסיון וידע בכל אחד מהתחומים שרלוונטיים כאן. אני יכולה לעזור לכם:

  • להיות במצב רגשי הרבה יותר טוב
  • להבין מה קורה איתכם רגשית סביב המשמעת ושיתוף הפעולה
  • להיות יכולים להקשיב גם לעצמכם וגם לילדים – בלי להיות מוצפים
  • לשפר את התקשורת עם הילדים ולמצוא את הדרך שלכם
  • לעבד כאבים אישיים שלכם על רקע הילדות שלכם ואולי פגיעות שנפגעתם

דברו איתי!

רוצה עוד?

רוצה לקבל את החומרים הכי טובים שלי בנושאי הורות וקשר עם ילדים?
כווני מחשבה חדשים, ותמיכה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

אולי יעניין אותך גם: