למה את עייפה אחרי שנחת

כשאדם פונה אלי לאימון אני לא יודעת מה עוצר אותו. מה העניין? אם אישה מבריקה, משכילה ותקשורתית פונה אלי, ומספרת לי שהיא התחילה עסק וכבר יש לו תגובות אדירות מסביב, וכל מיני גורמים משמעותיים בתחום מחכים להצטרף, אבל היא לא עושה את הצעדים שהיא יודעת שהיא צריכה לעשות – אני לא יודעת למה. בדרך כלל אנשים יגידו שהם צריכים עזרה בניהול זמן, אבל גם זה לא אומר הרבה. זמן יש לכולם. למי יותר ולמי פחות. למה אנחנו לא עושים בזמן שיש לנו את מה שאנחנו רוצים בעומק ליבנו לעשות? אני לא יודעת בהתחלה.

אם אחרי שאדם מספר לי קצת על עצמו בשיחה הראשונה עוד לא הבנתי מה הבעיה, אני מבקשת לשמוע תיאור מדויק של סדר היום שלו. מהבוקר ועד הלילה. ואז לפעמים אני מגלה. אה-הה. אלמנטרי, ווטסון.

שינה.

יותר מדי מנוחה ופחות מדי שינה

"ביום אני קצת עובדת כשהילדים בגן – אבל גם מאוד עייפה וצריכה שנ"צ ארוך. אח"כ המון שעות איתם, ובערב אחרי שהם הולכים לישון, אני צריכה לנוח. אני יושבת עם הטלפון ואז צופה בסדרות. אני צריכה הרבה זמן לנוח. זה הזמן לעצמי. אני צריכה לנקות את הראש. וקצת לא מספיק לי. אז אני הולכת לישון ב – 4".

שומעים את הבעיה? יותר מדי מנוחה ופחות מדי שינה.

מה אנחנו צריכים

אסתכן במשפט מעצבן: אנשים לא צריכים לנוח כל כך הרבה. יש לנו הרבה צרכים אנושיים. אנחנו צריכים קירבה, אהבה ותקשורת. אנחנו צריכים להזיז את הגוף. אנחנו צריכים אוכל טוב שמתאים לנו. אנחנו צריכים אתגר אינטלקטואלי. אנחנו צריכים ליצור או לתת משהו לעולם, צריכים מגע עם הטבע ועם אמנות, אולי ברמות שונות מאדם לאדם. צריכים ללמוד ולהתפתח. ואנחנו גם צריכים לישון. מניעת שינה היא שיטת התעללות ידועה באסירים ושבויים.

האם ילדים צריכים לנוח?

זה פטנט שאימצתי מזמן. מכיון שלגבי עצמנו, המבוגרים, אנחנו כבר מקובעים לחלוטין בתפיסות תרבותיות, אפשר לבדוק צרכים בצורה רעננה יותר לגבי ילדים. האם לדעתכם ילדים צריכים לנוח? האם הם צריכים לשבת בפייסבוק או מול סדרות 3-4 שעות ביום כדי לנוח?

לא? למה? הרי הם פעילים, והרבה יותר מאיתנו. אבל לא, נכון? על ילדים ברור לנו שהם צריכים לישון מספיק בלילה, ואז תהיה להם אנרגיה לשחק וללמוד כל היום. אולי מדי פעם הם ישחקו משחק שקט או יקשיבו לסיפור וטיפה יורידו אנרגיה – אבל הם לא צריכים את המסכים. אולי אין לכם חשק להתעמת עם הילדים ואתם כן מאפשרים להם להיות שתולים מול המסכים שעות מדי יום – אבל אתם כנראה לא חושבים שהם צריכים את זה כדי לנוח. אם הם עייפים הם צריכים לישון.

אנחנו צריכים זמן רגיעה כלשהו, אין ספק. זמן שבו אנחנו לא תכליתיים. זמן שבו המחשבה והגוף חופשיים. אבל כמה? למה זה נראה שאנחנו כל הזמן צריכים מנוחה? למה כל דקה אנחנו נמשכים לפייסבוק, סדרות, חדשות, משחקים?

אחת התשובות בעיני היא – אנחנו פשוט לא ישנים מספיק.

מה קורה אם לא ישנים

אם בצורה כרונית חסרה לכם שינה, נוצרות כמה בעיות:

מחשבה לא צלולה. השיפוט נפגע. לא רואים היטב את מה שקורה בחיים
הגוף כבד ורוב הסיכוי שלא עושים מספיק ספורט. כנראה יש לכם כאבים
מתחילים לפתח תחושת חוסר יכולת: כל מה שמתכננים לא קורה
קושי רגשי ביחסים, אתם לא פנוים להכיל אחרים
אם אתם כן עושים ספורט, אתם חשופים לפציעות
מחפשים מנוחה כל הזמן

זה חלק קטן מהבעיות שנוצרות מחוסר שינה. על זה מתווספים נזקים עקיפים – אם אתם לא ישנים, ובמקום זה שורצים מול המסכים שעות ביום, אז אתם מתחילים לסבול גם מזה:

המוח שלכם גדוש בפנטזיות חסרות שחר על אושר ועושר, חרדה מבעיות שאין לכם שליטה עליהן, הפחדות מגמתיות, טונות של מידע מיותר ועוד
פגיעה במנגנון ההורמונלי ששולט בעירות ובשינה שלכם – כך שהשינה המעטה גם פחות רגועה
והכי גרוע: אין זמן ריק שבו המוח שלכם פנוי לחשיבה

הבנאלי קורה, והמורכב נדחק הצידה

אז סדר היום הוא כזה: עובדים (בין הצצה אחת בפייסבוק למשניה), מטפלים בילדים או עושים סידורים, ובכל רגע פנוי "נחים" מול המסך. בלילה יושבים מול המסך עוד כמה שעות ואז קורסים למיטה לשינה קצרה מדי ולא בהכרח טובה.

שמים לב מה חסר כאן?

איפה זמן חשיבה?
איפה זמן לשים לב מה קורה איתכם? ביחסים, בקריירה, בעסק? עם הגוף?
איפה זמן לתכנן צעדים משמעותיים בחייכם?

ניסוי קטן של שבוע

כמו הרופא שרושם לכל צרה את התרופה של אקמול ולנוח במיטה כמה ימים, הניסוי הקטן בד"כ הבא מביא לשינוי מיידי ומורגש באיכות החיים, ויכול להיות ההתחלה של מפנה גדול: שבוע ללא טלפון, טלויזיה ומחשב בערב. בכלל. נכנסים למיטה עם ספר או בלי כלום והולכים לישון.

מה קורה לאנשים אחרי שבוע כזה

כל מיני דברים מעניינים ומפתיעים. כמה דוגמאות:

חוזרים לתחביב ישן ומהנה כמו לנגן בגיטרה או לצייר
חוזרים לרוץ או לשחות
מתקדמים משמעותית בפרויקט בעבודה או בעסק
סוגרים יותר עם לקוחות
מריבה קבועה עם ילד או בן זוג נפתרת

כללית, אנשים מדווחים על תחושה של לחזור הביתה. לחזור לעצמנו. אנחנו שמים לב ומבינים, וגם יש לנו כוח לעשות משהו.

לפעמים צצה בעיה אחרת

בואו לא ניתמם. סוגי "מנוחה" כאלה הם גם בריחה. לא להכיר במה שמטריד אותנו הוא לא רק תופעת לוואי אלא גם מטרה סמויה של חלקים פנימיים בנו שמפחדים לפגוש כאב. ואם אתם מסירים את הפלסטר המרדים הזה מעצמכם אתם גם תפגשו את מה שברחתם ממנו. פתאום יש כאב על מערכת יחסים שהיא באמת גרועה, על קריירה חסומה לחלוטין ומשעממת, על כאב שהסבתם, על תחביב משמעותי שזנחתם. יופי. תפגשו את הכאב הזה. לברוח ממנו לפייסבוק זה כמו הצפרדע שיושבת בתוך סיר רותח וגולשת בפייסבוק. יהיה לה עדיף פי כמה לחוש את הכאב – משם היא תקום ותעשה. אולי לא מיד, אבל זה יקרה.