למה להכריח ילדים לאכול חושף אותם לפגיעה מינית

למה להכריח ילדים לאכול חושף אותם לפגיעה מינית

לקוחה כתבה לי השבוע וסיפרה על מקרה. היא רצה מרתון. בן זוגה רצה לשמח אותה והזמין הביתה ממסעדה בשר, דגים ומרק. כאשר חזרה, רצה שיאכלו יחד – אבל היתה לה בחילה. קורה לפעמים אחרי ריצה ארוכה. היא אמרה שעדיין אינה רעבה, אולי מקסימום פרי, והוא התאכזב וכעס. שום דבר שאני עושה לא טוב עבורך! אין טעם להתאמץ איתך! היא לא רצתה מריבה שלמה, ולכן אכלה מהאוכל, נגד רצונה.

לאכול ללא רצון, וכשהגוף מתנגד – חוויה גרועה. כפיה פיזית על עצמנו. זה באותה השכונה של כפיה מינית – על עצמנו. הסכמה להכנס לתוך מצב מיני שבו אנחנו לא מעוניינים. ולא רק מצב מיני. זה לתת לאדם אחר לעבור על הגבולות שלנו, הפיזיים, הברורים. 

אפשר היה לכתוב על הצד שלו. מדוע הוא עובר על הגבולות שלה? היא אמרה שאינה רעבה. אבל אני מעדיפה להתמקד בצד שלה, כי בסיפורים הפשוטים והיומיומיים בחיינו אין אלימות. הוא לא כפה עליה לאכול. הוא התאכזב, כעס – זו לא כפיה. הכפיה הגיעה מהצד שלה.

למדנו שמותר לעבור על הגבול שלנו

מה הביא אותה לשם? מה מביא אותנו לשם? חלק קשור לילדות שלנו. בתור ילדים לא כיבדו את הגבולות הפיזיים שלנו ולא לימדו אותנו לכבד את הגבולות הפיזיים של עצמנו. להיפך, לימדו אותנו שיש מצבים שבהם מותר ונכון לעבור על הגבולות שלנו. ואני אפילו לא מדברת על מכות וסטירות. רק על אוכל.

אוכל הוא כניסה לתוך פתח בגוף. הפה הוא איבר חושני ביותר. אכילה, כאשר היא רצויה וטעימה, כאשר הסביבה אוהבת ורגועה, היא חוויה של עונג גדול. אולי שכחנו את זה קצת היום, אם אנחנו אוכלים בחטף, מול המסך, עם רגשות אשמה – אבל כתינוקות וילדים, אכילה היתה מרכזית בחיינו. באותה המידה אכילה לא רצויה, לא טעימה, או כאשר הסביבה לא אוהבת ורגועה – היא חוויה גרועה. ממש. 

אני זוכרת את הבת התינוקת שלי יושבת בכסא האוכל שלה, ואני מושיטה לה כפיות פלסטיק קטנות עמוסות בכל טוב. ברגע ששבעה, או למאכל שלא רצתה, היא פשוט סגרה את הפה. בעדינות, בלי דרמה, אבל סגור. היא לא רוצה, והיא יודעת היטב שהיא לא רוצה.

האם הייתם מוכנים שיכפו עליכם לאכול? ממש בכוח? כנראה שלא. האם אתם כופים או כפיתם על ילדים לאכול? יכול להיות שכן. כנראה שלא בכוח, לא ממש דחפתם חזק את האוכל לתוך הפה של הילד. אבל יצרתם מצב שבו הוא אוכל כאשר הוא לא רוצה לאכול, לא בוחר לאכול, או לא את האוכל הזה.

סוגים שונים של כפיית אכילה

  • אם לא תאכל את הבשר/סלט, לא תקבל ממתק. לכאורה, יש לילד בחירה. בפועל, הוא כל כך רוצה את הממתק שהוא כופה על עצמו לאכול.
  • אכילה מול מסך. הילד רואה סרט וכך לא כל כך שם לב מה הוא אוכל.
  • תחנונים. בבקשה, תאכל קצת מהסלט בשבילי. הכנתי לך, זה בריא לך. 
  • חובה לסיים מהצלחת.
  • דרמה סביב האוכל. חייבים לאכול, לא אכלת כלום היום, אתה כל כך רזה, אכלת רק ממתקים…

אגב, אני לא אומרת שחייבים להכין משהו מיוחד. אם יש בבית אוכל פשוט, והילד לא יאכל יותר מדי ממתקים, בסופו של דבר יגיע התיאבון.

הקשר לפגיעה מינית

אם אנחנו כופים על ילדים לאכול, אנחנו מלמדים אותם שמותר להכניס לתוך הגוף שלהם משהו שהם לא רוצים בו.  שהתחושה הפנימית שלהם לא חשובה. הורה הוא אלוהים עבור ילד קטן, ואנחנו יוצרים את המצב הזה. אז זה נכון. שאם מישהו עושה משהו שמרגיש לנו פיזית לא טוב – יש סיטואציות שבהן זה הגיוני. אין גבול ברור. 

רוב הפגיעות המיניות לא קורות כאשר זר אלים קופץ על ילד/אדם ברחוב חשוך. וזה גם לא משהו מאוד פתאומי, למרות שיש מקרים כאלה. לא עליהם אני מדברת. בד"כ זו סיטואציה שמתפתחת, והנפגע לא מזהה את זה בזמן ולא יוצא משם בזמן. הנפגע לא ער, חד וברור לגבי הגבול שלו.

סיטואציה שקרתה לי

אני זוכרת סיטואציה כזו בגיל הצבא. היתי מאוהבת בשכן שלי, בחור מבוגר ממני בכמה שנים. היה לו אופנוע ומעיל עור (אייטיז…). יום אחד לקח אותי לסיבוב ובאתי איתו לדירה שלו. מאוד נמשכתי אליו ודווקא רציתי קצת עניינים, אבל לא יותר מדי. בכל זאת צעירה, ודייט ראשון. ישבנו על המיטה והכל היה נחמד, עד שהרגשתי אותו דוחף את כתפי קלות אחורה, לעבר מצב שכיבה. את זה לא רציתי, והתנגדתי. קל ועדין. עד כאן הסיפור בסדר גמור. הוא מנסה טיפה, אני מראה שלא רוצה להתקדם לשם ומעדיפה להמשיך איך שאנחנו. תקשורת לא מילולית ברורה ונעימה. אבל הוא היה חזק, ופתאום הרים אותי באויר והושיב אותי עליו. 

סטופ. פה זה נגמר עבורי. הגבול שלי נחצה באופן ברור, ולא היה יותר מקום למו"מ. לא התבלבלתי ולא שאלתי את עצמי אם אני מפרשת נכון. הופעל עלי כוח ומבחינתי הערב נגמר. קמתי והלכתי הביתה. מאוכזבת ומופתעת לרעה, אבל לא פגועה. אדיוט מטומטם.

הגבולות שלי ברורים לי, לפחות הפיזיים. ואני רוצה שהגבולות של הילדים של כולנו יהיו ברורים להם. האם זה גם ימנע מהם מלעבור על גבולות של אדם אחר ולפגוע בו? האם חוסר הנוחות כשאדם אחר מתנגד להם יהיה חזק יותר ויעצור אותם? הלוואי.

לא להאשים את הקורבן

לסיום, כתבתי את הקטע הזה אחרי מעשי אונס קבוצתי נוראיים שפורסמו. אני לרגע לא מאשימה את הקורבנות. חלילה. אלו היו מעשי אלימות קיצוניים והתגובה עליהם צריכה להיות חמורה. אני מדברת על תופעה יותר רחבה ושורשית. על כל אונס אלים יש 100 או 1000 מקרים של הטרדה ופגיעה יותר שקטות, החינוך שלנו הוא מה שמאפשר את זה, וכאן סקרתי מה שהוא לדעתי גורם אחד.

זריקת אנרגיה קטנה ביום

אני קואצ'רית ושולחת מדי יום הודעה בוואטסאפ. רעיונות, עידוד וכלים.
על יחסים, לזוז בחיים ועוד.
רוצים?… כאן מצטרפים.

רוצה עוד למייל?

רוצה לקבל במייל את החומרים הכי טובים שלי על הורות?
כווני מחשבה חדשים, ותמיכה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

אולי יעניין אותך גם: