למה נשארים איפה שרע לנו

(מעדיפים להקשיב? המאמר בהקלטה)

מכירים את זה? אתם קשורים עם נותן שירות מסוים וזה לא טוב. ואתם ממשיכים. או עובדים בעבודה שלא טובה לכם, ואתם לא מחפשים עבודה. אולי אתם בזוגיות גרועה אבל פוחדים לזוז.

לפני כמה שנים, חברת בניית אתרים בנתה לי אתר פנטסטי. לקוחות אהבו מאוד. כל התהליך איתם היה תקשורתי ונעים. לא זול – אבל הוגן. הבעיות החלו אחרי שנתיים. כל שינוי באתר היה יקר מאוד, ויצר בעיות אחרות. בכל פעם טענו שסיימו – והיו עוד בעיות. דיווחתי. חיכיתי לתיקונים. ושוב בעיות. וכל הזמן הזה האתר עם תקלות. בסוף היתי צריכה לשלם לבחור שישב ויבדוק את כל האתר, ידווח על התקלות, יבדוק אחריהם, ידווח שוב, וחוזר חלילה.

יאוש. יקר. גוזל זמן ואנרגיה עצומים. הם היו נחמדים לכל אורך הדרך, ומדי פעם גם עזרו לי במשהו שלא היו חייבים – אבל הוצאתי המון כסף וקיבלתי שירות גרוע. לקח לי 3 שנים כאלה, עד ששכרתי בונה אתרים שבנה לי אתר אחר, מעולה, בלי שום בעיה לעדכן אותו בעצמי, ועל הדרך גם הביא הרבה יותר לקוחות.

מה לקח לי 3 שנים? למה לוקח זמן לצאת ממצבים "דביקים" כאלה? מה הבעיה?

1. מתחילים להאמין שככה כולם

חשבתי לעצמי,

אם כל כך קשה להם לעדכן את האתר, וכל הזמן יש טעויות ותקלות, אז בטח לכל אחד אחר גם יהיה קשה. נכון? איך אפשר למצוא מישהו שיעשה את זה טוב יותר? אולי אף אחד לא עושה את זה ממש טוב? אולי שום קשר לא יעבוד? אולי זו בעיה מובנית בסוג האתר הזה או בי?

2. מדי פעם הוא מציל אותנו

אם הכל היה שחור, הינו עוזבים מזמן. אם השירות שלהם היה רק גרוע היתי עוזבת מיד. אבל הם גם עזרו. ומדי פעם עזרו בגדול. פעם האתר נפל לחלוטין ביום שישי אחה"צ והם מיד עזרו והעלו אותו בחזרה לאויר.

אז אולי רק הם יכולים ורוצים לעזור בצורה כזו? האם מישהו אחר היה עוזר ככה?

3. בהתחלה תמיד אופטימיים

נכון? כל פרויקט קשה בהתחלה. תמיד יש מחלות ילדות, ולכן אנחנו מגייסים אופטימיות. אם לא ניתן קצת חסד לנותן שירות חדש, לפרויקט חדש, לתחום חדש – לא נתקדם לשום מקום. אז בהתחלה אנחנו מגייסים את כל הסבלנות, האופטימיות, וגם הזמן והאנרגיה שלנו – כדי להתניע. ואז, לפעמים, ממשיכים עם החסד הזה הרבה, הרבה יותר מדי. מתי לעצור בעצם? מתי זה מספיק? קשה לדעת.

4. מתעוורים למחיר האמיתי

קצת בגלל הסעיף הקודם – אנחנו לא יכולים להיות ערים בהתמדה למחיר העצום שאנחנו משלמים. זה היה משתק אותנו. בחיים צריך לבלוע צפרדעים מדי פעם. אז אנחנו מפסיקים לראות. כמה זמן באמת זה עולה לנו? כמה כסף? כמה אנרגיה? נזקים רגשיים (לא במקרה של אתר – אבל במערכות יחסים)? הפסקנו לראות. מזמן.

5. שקר פנימי כדי להצדיק את עצמנו

נוצרת סתירה. דיסוננס קוגניטיבי אדיר. מצד אחד אנחנו פועלים בטפשיות. מצד שני קשה להכיר בכך – גם אם אנשים כבר מעירים לנו. אז אנחנו מתחילים להצדיק.

בעצם המצב לא כזה נורא. והשירות כן בסדר. הפעם ההיא שהאתר נפל? זה לא באמת בגללם, גם אני יכולתי להבחין בטעות ולא הבחנתי. והפעם השלישית שהוא נפל וגם היה למטה שבוע שלם? זה היה חג, לא נורא, לא הרבה אנשים נכנסים בחג והגיוני שהם היו בחופשה בחג.

לאט לאט נוצרת רציונליזציה לגבי כל דבר ובעצם נוצר שקר פנימי גדול לגבי מה שקורה.

6. יקר וכואב לשנות

לעזוב ולשנות זה יקר וזו טרחה, לפעמים גדולה ומפחידה. להקים אתר חדש עולה זמן וכסף. לפרק משפחה – כאב עצום, משתק, ליקרים ביותר. האם אנחנו מוכנים לעבור את זה? הקטע הזה נכתב עבור מצבים שבהם זה כבר די ברור. שכן. שצריכים להתקדם הלאה. המצב לא טוב. ועדיין – גודל השינוי והכאב שהוא דורש – עוצרים אותנו אפילו מלהבין מה המצב.

אפשר להגיד שהסיבה הזו היא כל הסיפור, ואנחנו פשוט פוחדים משינוי – ובכל זאת אני חושבת שלא תמיד. יש מצבים בהם אם זה היה מאוד ברור לנו, לעומק, הינו מתגברים ופועלים.

7. מחבבים את האדם – סינדרום שטוקהולם

לפעמים מי שמסב לנו נזק הוא אדם נעים. כריזמטי. אולי זה סינדרום שטוקהולם – מפתחים הזדהות וקירבה עם מישהו דווקא בגלל שהוא פוגע בנו – ואולי זו חיבה, אמפתיה, אכפתיות, הכרת תודה, הסטוריה טובה משותפת ואפילו אהבה. אבל רגע. זה שאוהבים מישהו לא אומר שצריכים להשאר איתו ביחסי לקוחות. אפשר גם לצאת יחד לקפה לפעמים. אותו דבר אפילו לגבי נישואים – זה שאוהבים מישהו לא אומר שחייבים להמשיך. אפשר, כמובן. אבל צריכים לבדוק את התמונה השלמה ולהפריד את החיבה או אפילו האהבה מהסיפור. אפילו אם זה רק לצורך חשיבה.

8. לא יכולים לדמיין תסריט טוב

זה הנזק הנפשי הגדול ביותר מנישואים לא טובים ומכל מצב כמו שתיארתי כאן – אנחנו מאבדים את האמון ואת היכולת לדמיין מצב טוב באמת. שירות טוב באמת. אם הינו יודעים שיש אפשרות טובה אחרת, אז עם כל הפחד והכאב – הינו עוברים הלאה. אבל אנחנו לא יודעים את זה. אני לא ידעתי איך יחסים תקינים עם שירות בניית אתרים נראים. שיש אתרים שמראש קל לעדכן אותם. שיש אנשים שיתנו מחיר ולוז, יעמדו בו ויגישו עבודה מעולה. ברור שידעתי רציונלית – אבל לא יכולתי לדמיין את זה ממש.

פה אנחנו צריכים עזרה מבחוץ. אנחנו צריכים שאנשים ישרטטו לנו תסריט אחר. של מה שאפשרי בשבילנו. אם זה יכול להיות חברים, קולגות, משפחה – מה טוב. אם לא, אולי אנחנו צריכים עזרה בתשלום כמו יעוץ או קואוצ'ינג. במקרה שלי היתה זו לקוחה שבאה ואמרה לי –

זו לא בעיה. הם עובדים בטכנולוגיה מיושנת. דברים השתנו. קל מאוד לעזור לך היום. ואת יכולה שיהיה לך אתר מעולה שלא דורש תחזוקה כמעט בכלל.

9. כשל הספינות הטבועות

אחרון, יש כשל מחשבתי נפוץ שנקרא sunk cost fallacy. אם שלחנו צי של ספינות שטבעו בים – הן טבעו. אי אפשר להציל את בני האדם, הספינות והסחורה. נגמר. כל שיקול שיביא בחשבון את הספינות הללו – אינו רלוונטי. הן לא קיימות. חבל על הנזק? לא חבל ולא רלוונטי. רלוונטי ללמוד ולעבד את מה שהיה – ולהתקדם. בדוגמא שלי אפשר לומר:

מה, לא חבל על כל העבודה שהושקעה באתר הזה?

לא חבל. השאלה היא רק: איזה אתר כדאי שיהיה לי היום. אותו דבר בהשקעות. האם לא חבל על כל הכסף שהשקענו בנפט? לא. העולם מתקדם, הנפט לא יעלה. אין למה לחכות. יחסים לא טובים, האם לא חבל על כל העבודה שהושקעה שם? לא חבל. למדנו מזה. והיום אנחנו רוצים משהו טוב.

ומתישהו ברור הכוון

תמיד יהיה פחד להתקדם. כאב לשלם מחיר שאולי יהיה כבד. אולי לא רק לנו. אבל מתישהו התחושה בבטן גוברת. שכן. שמספיק כבר מהמקום הזה. מיצינו. מבייש שלקח לנו זמן רב – אבל הבנו עכשיו. שאנחנו צריכים לחפש לעצמנו תמיכה מסביב – ולעשות את הצעד.