לפני הרבה שנים גרנו – האקס, אני ושני ילדים קטנטנים – בקומה רביעית, ללא מעלית. לי היה חשוב שהוא יוציא את האשפה בבוקר, בדרכו לעבודה. כל האופציות האחרות מאוד לא קסמו לי. לרדת למטה עם תינוק, פעוטה, תיק, משחקים ואוכל – ובנוסף שקית כבדה – לא מעשי. להתקע עם שקית אשפה מלאה ומסריחה בתוך הבית – מוצלח עוד פחות. אז זה היה חשוב לי. העניין הוא שהגבר המסור והאוהב הזה היה גם מרדן עד עמקי נשמתו, וברגע שהרגיש שמשהו כובל אותו או הופך לדפוס – כמו האשפה – היה מתמרד.
איך נוצר פצע
על הנושאים החשובים ניהלנו דיונים עמוקים והצלחנו להסתדר, לרוב. על הנושאים הקטנטנים ויתרתי בלב שלם. נושאים בינוניים שכאלה – אשפה כל בוקר – לפעמים הפכו לפצע. ככל שאני מבקשת הוא מרגיש כבול, ואני מרגישה חסרת אונים, שלא אכפת לו. זה לא היה נכון, אבל ככה זה נחווה אצלי. אני זוכרת איך הרגשתי כשהתעוררתי בבוקר וראיתי את הפח המלא ליד הדלת, נטוש. נטושה.
נריץ עשור קדימה. החיים שלי מאוד שונים עכשיו. אני בשנות ה – 40 שלי, חזקה, עצמאית כלכלית ופיזית, אהובה, מצליחה, ועבורי פח מלא הוא כלום. אותם קטנטנים הם היום בני עשרה חכמים ועצמאיים גם הם, שלרוב יוציאו את הפח בדרכם החוצה. או שאני אוציא אותו. לא משנה. אני גם בקשר אחר. שונה בצורות מהותיות.
הגיעה תקופה קצרה שבה היתי פצועה אחרי נפילה בריצה, והיה קשה לי לרדת במדרגות החוצה. יכולתי, אבל בהליכה אחורה. לא כל כך נוח. לילה אחד השארתי את הפח ליד הדלת, בתקווה שחבר שלי יקח אותו בבוקר, בדרכו לעבודה. מיהר – ולא לקח.
זכרון מרומז וזכרון נראטיבי
זכרון רגיל נקרא זכרון נראטיבי. אני כאן היום, וזוכרת סיפורים כאלה מלפני עשור. אני מרגישה את עצמי "כאן", מספרת סיפור על "שם". אני יודעת את ההבדלים בין כאן ושם, בין עכשיו לדאז. אני משתמשת בזכרון הנראטיבי שלי כשאני כותבת את המאמר הזה.
כשיש טראומות ופצעים, גם קטנים כמו סביב אשפה, מופעל זכרון מסוג אחר – זכרון מרומז. אני כאן היום, חזקה ועצמאית, אבל כשראיתי את הפח המלא ליד הדלת – נזרקתי אחורה, אל אותן שנים תלותיות. אני כאן, אבל לגמרי מרגישה שם – ובלי לשים לב שזה מה שקורה. אני שוב תלותית פיזית וכלכלית, עם שני קטנטנים, חסרת אונים מול מרדנות לא מודעת ולא מתחשבת, שנמשכת ונמשכת ואני לא מצליחה להסתדר איתה.
בזכרון נראטיבי אני יודעת מה קורה. אני נזכרת. בזכרון מרומז לא יודעים מה קורה. נזרקים אחורה. חושבים, מרגישים, תופסים – ולכן גם מתקשרים ופועלים – בהתאם למה שהיה אז. אנחנו פה – והמוח שלנו שם. בלי לשים לב.
איך אנחנו מקלקלים זוגיות
נחזור לאותו הבוקר. אני קמה, רואה את הפח המלא ליד הדלת, נזרקת 10 שנים אחורה בזכרון מרומז – ונפגעת. מדוע הוא לא הוציא את האשפה? מה הבעיה לעשות דבר כל כך קטן עבורי? זה מרגיש כאילו שהוא לא אוהב אותי. מרגישה נטושה.
רוב הרגשות הכואבים שלנו ביחסים הם כאלה. קשורים הרבה יותר לפצעי העבר – יחסים קודמים, נעורים, ילדות – מאשר להווה. אנחנו רואים צל הרים כהרים – כי פעם הם היו הרים. אם היתי פחות מנוסה ומודעת היתי עלולה להקים מהומה: למה לא הוצאת את הפח? מה הבעיה שלך? והורסת קצת את היחסים שלנו.
מה עושים עם כל זה
קודם כל מבינים. חיכוכים לא קשורים להווה, ברובם. בני זוג דורכים אחד על הפצעים של השני כי יש להם פצעים. הפצעים שלנו הם ממש מלכודת לדריכות. יש טווח עצום של מעשים, אמירות, מבטים, טונים – שאנחנו נחווה כדריכה על הפצעים שלנו, כפגיעה. ספציפית בן הזוג שלי הוא אדם רגיש, מתחשב, מלא במחוות אוהבות ואכפתיות. להאשים אותו בחוסר התחשבות הוא מופרך. לא משנה. ככה דינמיקה של דריכה על פצעים עובדת.
אחרי שמבינים את הדינמיקה הזו, העבודה שלנו היא לרפא את הפצעים שלנו. ככל שנעבד את הזכרונות הכואבים שלנו מהעבר, יהיו לנו פחות ופחות חוויות של זכרון מרומז טראומטי, והן יהיו קלות יותר. אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה שעשיתי עם עצמי, סיפור הפח באמת לא היה גדול (אבל ייצר לי מאמר לא רע!). ראיתי את הפח, נזרקתי אחורה לרגע, ואז הבנתי מה קורה. כמעט כלום, בעצם.
איך מעבדים פצעי עבר בזוגיות?
שאלה מורכבת. האידיאל, כנראה, הוא לעשות את העיבוד בתוך הקשר. שני בני הזוג יקשיבו אחד לשני בצורה מרפאת, ויעזרו זה לזה לעבד את פצעי העבר. התהליך הזה גם יגרום להם להבין ולמפות את הפצעים, כך שישתדלו פחות לדרוך עליהם.
יש כאן שתי בעיות. הבעיה הקטנה היא שאנשים לא תמיד יודעים להקשיב בצורה מרפאת. את זה דווקא אפשר ללמוד, למשל בעזרת הספר שלי, והרבה אנשים כן יודעים. הבעיה הגדולה יותר היא שהרבה פעמים, כשאחד מספר או מעבד פצע שלו – הוא דורך על פצע של השני.
ואז אנחנו שני אנשים נסערים באותו הזמן, שצריכים הקשבה מרפאת באותו הזמן, ואף אחד לא יכול לתת אותה לשני – כי הוא פגוע. קשה לעבד ככה פצעים, ועלולים ברגעים האלה ליצור פצעים חדשים.
עיבוד נפרד
לכן כדאי לעבד את פצעי העבר שלנו גם וקודם כל – בנפרד. בשיחות עם חבר, קרוב, מטפל, מאמן – שלא קשור בכלל לסיפורים שלנו. שיכול להקשיב לנו בלי להתרגש יותר מדי, ולעזור לעבד אותם. לטעמי כדאי לעשות את זה בצורה מתמשכת לאורך החיים. אולי לא כל הזמן – אבל מדי פעם אנחנו צריכים גל נוסף של עיבוד לחוויות עבר שאנחנו מבינים שעדיין לא פתרנו.
ברגע שאנחנו במקום יותר טוב – אפשר להתחיל לעזור אחד לשני לעבד פצעים. במנות קטנטנות, בעדינות, תוך הבנה ששני הצדדים צריכים הקשבה ועיבוד, ושלא כל אחד יכול בכל רגע להקשיב לכל דבר.
קורס שיעזור לכם
טיפול עומק יסודי יעשה כמובן בטיפול פסיכולוגי. אבל אתם יכולים לעשות טיפול זוגי – לעצמכם. ללמוד להתמודד עם הנושאים העמוקים האלה, לפחות לרמה שתוכלו לתקשר ולהיות קרובים שוב. זה ממש אפשרי. מוזמנים לקורס חדש שכבר יש המלצות חמות עליו.