למה תינוקות בוכים? ומה נשאר לנו מזה היום?

למה תינוקות בוכים? ומה נשאר לנו מזה היום?

כשנולדנו, מה שרצינו היה את אמא איתנו כל הזמן, נקודה. אמא תספק אוכל, ותגן מפני קור וחיות טרף (לא ידענו אז שהזמנים השתנו, מאז שה – DNA שלנו קודד). כשאמא עזבה או לא הגיעה אלינו מיד, פחדנו מאוד מאוד וכעסנו עליה. בכינו בכי חזק, אמא הגיעה, והצילה אותנו. ברגעים הללו של בדידות פחדנו פחד מוות. פחד מוות מוחשי ואמיתי, כי באמת יכולנו למות בלעדיה, בקלות.

הפתרון האמיתי שחיפשנו כשבכינו היה את אמא, ואח"כ גם את אבא, או מטפלים אהובים אחרים. אפשר היה להסיח את דעתנו לזמן מסוים בעזרת צעצועים או אוכל, אבל הרצון המקורי היה לאמא.

לא קל לספק צרכים של תינוק, ובטח שלא קל לאדם אחד לעשות זאת. הפיתוי גדול להסיח את דעתו של התינוק מן הצרכים שלו. וככה עשו איתנו, הרבה. במקום להרים אותנו, לימדו אותנו לא לבכות, כי לא ירימו אותנו. למדנו שעדיף לא לבכות. זה לא עוזר. וגם, בהדרגה, למדנו שעדיף לא לרצות יותר מדי את אמא, כי זה יעציב אותנו מדי. הרי לא נקבל אותה ממש כמו שנרצה. כשבכינו, קיבלנו גערות במקרה הרע, ובמקרה הטוב, ממתקים או משחקים.

התחלנו להתפשר

לאט לאט השתנינו. כשהיינו עצובים, הפסקנו לרצות את אמא. התחלנו לבקש דברים אחרים. ממתקים, מתנות, לצפות בטלויזיה. התרגלנו לכך שזוהי התשובה לצער או פחד. פשרה אדירה שלא ידענו שאנחנו עושים.

אני זוכרת את ביתי בת הארבע, כשאחיה התינוק היה בן שנה. כמה היא הרגישה דחויה, כמה רצתה אותי – וכמה ביטאה את הרצון שלה בי בצורה שלילית ותוקפנית. למעשה היה צריך השכלה גבוהה או אינטואיציה חזקה (שלא היתה לי) כדי להבין שהיא בכלל רוצה אותי. כשבן השנה היה רוצה אותי, הוא היה זוחל אלי במרץ, ומטפס עלי. כשבת הארבע הכועסת היתה עצובה ודחויה, במקום לרוץ אלי לחיבוק, היתה זורקת חפצים על הרצפה, ומשתוללת. התינוק עדיין ביקש את אמא, הצורך הראשוני שלו, והיא כבר לא ידעה שמה שהיא רוצה זה אותי. כשניגשתי לחבק אותה, היתה מתרחקת ממני.

 

הצורך המוכחש והמושמץ

אני מנסה להבין למה הצורך הזה בחברה ואהבה, הצורך של תינוקות וילדים קטנים (בלי לדבר כרגע על מבוגרים), מוכחש כל כך. מדוע הוא מושמץ ככה. הוא מקבל שמות של "פינוק" או "הרגלים רעים". מזהירים אותנו לא להרים תינוק יותר מדי, כי הוא יהיה מפונק. כאילו אין צורך אמיתי באמא, באהבה, בחום, אלא יש רק פינוק. חברה סיפרה לי בזמנו, מדוע היא לעולם אינה משכיבה את התינוקת לישון על הידיים. היא תתרגל להרדם עלי, אמרה, ואז, כשתתעורר באמצע הלילה, תרגיש ריקנות. הידיים שהיא רגילה להן לא נמצאות סביבה. ואז היא תבכה.

איזה סיבוך. איזו רציונליזציה מורכבת בשביל להסביר עובדה פשוטה: התינוק בנוי כך שירצה להרדם על אמא, ומעוצב כך שיחפש אותה בלילה אם יתעורר, כדי שישרוד.

המוצץ פותר את הבעיות

לפני מספר ימים ישבתי קצת על ספסל בחוץ, ופטפטתי עם מטפלת שאני מכירה. אשה שמחה, חמה וחייכנית. בעגלה ישב תינוק בן שנה, שמח וטוב לב גם הוא. פתאום ניגש כלב ידידותי, והחל לרחרח את רגליו. התינוק החל לבכות. האינסטינקט שלי היה להרים אותו מיד. הוא הרי פוחד מאוד. אבל האישה החמה הזו לא חשבה שזה חיוני. תוך כדי דיבורים אופטימיים ושמחים: הוא חמוד! הוא כלבלב תינוק! הכניסה את המוצץ לפיו. התינוק החל למצוץ, ובעיניו מבט כבוי.

המטפלת הזו היא אשה חמה ואוהבת. אני לא מאשימה אותה לרגע בהזנחה. היא פועלת מתוך השקפה רווחת כל כך, שהיא כמעט שקופה.

למה מוצץ בעצם? למה התינוק הזה קיבל מוצץ?

כשהתנגדתי למתן מוצץ לילדי, אמרו לי שיש לתינוקות צורך חזק למצוץ. נניח. אבל התינוק הזה לא קיבל מוצץ כי יש לו פתאום צורך אדיר למצוץ. הכלב לא העיר יצר מציצה חזק פתאום. הכלב הבינוני הזה, באמת לא גדול, אבל שגודלו גדול מן התינוק עצמו, העיר פחד אמיתי וקיומי. פחד להטרף. האם הוא באמת רצה מוצץ? או זוג ידיים חזק וחם שירים אותו ממקום מושבו ויגן עליו? אז מדוע לא להרים אותו? המטפלת ישבה על ספסל. באותה קלות יכלה לשבת עם התינוק בחיקה. אבל המחשבה לא עלתה על דעתה. אני יודעת, כי אני מכירה אותה. היא היתה מרימה אותו, אם היתה חושבת שזה נחוץ.

להרגיע או לספק חום ואהבה?

זה לא נחשב נחוץ להרים תינוק. זה רק פינוק. והבכי הוא רק מטרד, לא מסר אמיתי. אם אפשר להפסיק את הבכי, לא משנה באילו אמצעים, הכל שווה בערכו: מוצץ, טלויזיה, שוקולד, צעצוע, או זוג ידיים. אם ככה, למה להתאמץ ולהרים תינוק, או לישון איתו אפילו? אפשר באותה המידה להפסיק את הבכי באמצעים קלים יותר. וכך עשו. אולי כך אנחנו עושים היום. בעצם המטרה שמדברים עליה היא "להרגיע". מדברים הרבה על להרגיע תינוקות וילדים. לא מדברים על לספק אהבה וחום, אלא על להרגיע. ואם להרגיע, כלומר להפסיק את הבכי, אז באמת שאין צורך במאמץ מיוחד.

 

"לך להרגע בחדר, לבד"

כילדים, כשהתנהגנו בצורות שהכעיסו את הורינו, שלחו אותנו "לחדר, להרגע לבד". המיושנים קראו לזה פשוט עונש, הנאורים קראו לזה פסק זמן. נשלחנו להרגע, כמו סופת חול שתשכח ללא סימן. כאילו שאנחנו לא צריכים את הורינו, כאילו שאין לנו צורך ממשי באהבה. הרגיעה מעל לכל. העיקר שלא נצעק ונרעיש. המסר פה חזק וברור, גם אם לא להם, הוא היה ברור מאוד לנו: רגשות קשים? כעס, עצב, תסכול, פחד? מצא דרך לדכא אותם. צפה בטלויזיה, שחק במשחקי מחשב, העיקר לא לחשוב על מה שרצית, על מה שהכעיס אותך, על מה שהפחיד אותך. חזור למשפחתך כאשר תהיה רגוע, ולא תבקש מהם דבר פרט אולי לאוכל ומתנות. הם לא הכתובת לשום קושי רגשי. יש פה עוד מסר חזק וברור: בכי וכעס הם התנהגויות שליליות.

כבר לא מחפשים את האהבה

נתקדם קצת. אנחנו לא תינוקות, וגם לא ילדים. המסר כבר חרוט היטב אצלנו: כשאנחנו עצובים או כועסים, אין טעם לפנות לאנשים לעידוד, הבנה, עזרה, הגנה, חום או אהבה. הבקשות הללו שלנו נדחו בעקביות, ולמדנו. התשובה לא תגיע משם. היא תגיע מאמצעים חומריים, מהסחות דעת. במקום לחפש אהבה, נחפש דברים שיגרמו לנו להרגיש טוב, כמו שלימדו אותנו כתינוקות וכילדים. היום זה לא יהיה מוצץ, אלו אולי יהיו ממתקים, או סיגריות, או שתיה חמה מתוקה. את הטלויזיה אנחנו עדיין אוהבים, היא תמיד מסיחה את דעתנו מכל מה שהפריע לנו, ונותנת לנו תחושה טובה. במקום צעצועים רועשים או צבעוניים אנחנו מעדיפים היום צעצועים יקרים יותר, אבל שמספקים תחושה דומה: הנה יש לנו משהו חדש ביד, משהו שלנו. אם הממתקים, הסדרות והשופינג לא מספיקים, ואנחנו עדיין עצובים, פוחדים או כועסים, אפשר לגשת ישר לפתרון האולטימטיבי, תרופות הרגעה. תרופות שינה. ותרופות נגד מתח (או כמו שמקובל לקרוא להן, תרופות נגד כאב ראש).

נוצרת אפאטיות

כשאמצעי ההרגעה הללו נצרכים בשיעור נמוך, מקבלים רק חוסר סיפוק קל בחיים. חלק גדול מהרצונות שלנו מופנה לאפיקים יצרניים, ורק חלק קטן מהם מדוכא כך. כשאמצעי ההרגעה נצרכים במינון גבוה, מקבלים אפאטיות. ניתוק מוחלט מן הרגשות. אנשים יושבים איתי בפגישה, והפנים שלהם אטומים לגמרי. הגוף שלהם מסומם כל כך. סיגריות + תרופות הרגעה + תרופות שינה + תרופות נגד כאבי ראש = אפאטיות. אין לי עם מי לדבר. כל התרגילים שלי וכל הטריקים שלי לא עובדים, כי הרגשות נעולים מאחורי אלף בריחים, אין דרך להשפיע עליהם. הרגשות יושבים במגדל הגבוה שאין לו דלת, כמו רפאנזל, ואי אפשר להגיע אליהם. הם נשארים ככה, קפואים, לא יכולים להשתנות, שנים. במצב כזה אני יכולה לעזור בענייני ניהול זמן, משמעת, ריכוז, שווק – אבל לא בעיניינים רגשיים. אין לי גישה לשם.

"הכעס לא מפריע לי. אבל אין שמחה"

אמרה לי השבוע אישה כך: אני לא שמחה. הבעיה שלי בחיים היא כעסים. אני כועסת כמה פעמים ביום, וזה מפריע לי. אבל אני לא רוצה לתרגל תרגילי פוקוסינג, כי מוזר לי התרגיל הזה. ואני לא רוצה לדבר על הכעסים שהיו לי כילדה, כי היתי כבר בטיפול פסיכולוגי, ולא בא לי לחפור שוב. אני לא רוצה לצלם את עצמי בוידיאו ולצפות איתך בסרט, כי אני לא חושבת שאני צריכה. בעצם, הכעס הוא לא סיפור גדול. אני כועסת קצת וזהו. אבל השמחה – מתחמקת.

אני מצטערת, באמת. אין לי פתרונות קסם קלים ומהירים. באותה מידה שלקח שנים ללמד אותנו לא לחפש את האושר אצל אמא אלא אצל הטלויזיה והשוקולד, והמוצץ, יתכן שיקח שנים ללמד את עצמנו לוותר קצת על הטלויזיה, והשוקולד, והמוצץ – סליחה – סיגריות, ולחפש שוב את האהבה שפעם רצינו כל כך. אותן אהבה, הגנה וחום שרצינו נואשות, ושהיום אנחנו כבר לא מחפשים בצורה אקטיבית.

איך אני אישית יכולה לעזור

אהלן, אם הזדמנתם לאתר שלי אז הנה כמה דברים שאני יכולה לעזור בהם:

  • לעשות סדר בהתמכרויות הקטנות האלה
  • ולכוון את עצמכם לכוונים הבאמת חשובים לכם, במקום הסיפוק החלקי הזה
  • לשפר או לבנות מערכות יחסים מספקות וחמות
  • לשפר ולחמם את הקשר עם הילדים שלכם, כך שפחות תיפלו למלכודות האלה כהורים
  • דברים אחרים גם, מן הסתם…

רוצה עוד?

רוצה לקבל את החומרים הכי טובים שלי בנושא התפתחות אישית?
כווני מחשבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן נרשמים:

אולי יעניין אותך גם: