קורונה וסוגי טעויות בקבלת החלטות

(מעדיפים להקשיב? המאמר בהקלטה, באדיבות אחותי דפנה תדמור)

אני יושבת באולם יפה, מקושט, עם כמה עשרות אנשים. שמחים, מתרגשים, מתחבקים. הגענו לסדנה שחיכינו לה שבועות וחודשים. יודעים שמחכה לנו עבודה רגשית עמוקה, טובה, מספקת. הגענו עם תיקים ומזוודות לשהות של כמה ימים.

סבב היכרות. אחת המשתתפות אומרת –

אני רוצה להיות גלויה איתכם. הייתי במסיבה לפני יומיים, והבוקר קיבלתי הודעה שאדם שהשתתף בה התגלה כחיובי לקורונה. לא היה לי איתו מגע הדוק, רק חיבוק. אבל עשיתי בדיקת קורונה ברגע ששמעתי, והיא שלילית. אז הכל בסדר.

הסבב ממשיך, ולי יש כווץ בבטן. האם היא מחוסנת? אני מנחשת שלא, ובכל מקרה הגנת החיסון בארץ כבר בירידה. אני יודעת גם מה המשמעות של בדיקה יומיים אחרי החשיפה: שום משמעות. מוקדם מדי.

איש סביבי לא מוטרד

יש לנו נושאים עמוקים וחשובים לדון בהם. זו קבוצה מנוסה ומתורגלת, ואנחנו צוללים פנימה במהירות. הסדנה נהדרת.

למחרת היא לא מרגישה טוב. אני ניגשת אליה, ממרחק, שואלת מה שלומה ומנסה להבין מה קורה פה. היא אומרת לי בטון מרגיע:

אני יודעת היטב ממי נדבקתי. חברתי היתה מצוננת, ויצאה שלילית לקורונה. זו לא קורונה.

נשמע הגיוני, אני אומרת לעצמי, למרות שאני יודעת שוירוסים לא מגיעים עם תג שם השולח.

למחרת הפנים שלה אדומים, היא שוכבת על מזרון חצי מהזמן ושותה תה. אני ניגשת אליה ומציעה שתעשה בדיקה נוספת. הראשונה היתה מוקדמת מדי. יש במקום בדיקות מהירות והפעם היא יוצאת חיובית. הקבוצה מתכנסת לדון מה עושים. מאוד קשה להפסיק באמצע תהליך טוב, ואף אחד לא רוצה להפרד. אני אוספת את החפצים שלי ונכנסת לאוטו. מצלצלת לילדים, שיקחו מה שהם צריכים מהדירה שלי וילכו לאביהם. אני בבידוד מרגע זה.

למחרת, כשאני שוכבת במיטה לבד, עם חום גבוה, נשימה שטוחה ותוצאה חיובית לבדיקת קורונה, אני חושבת על סדרת הרגעים הללו שבהם החלטתי להשאר בסדנה, ועל סוגי הטעויות שעשיתי בחיי.

סוג טעות ראשון – ללא מודעות

בסוג הראשון נסעתי לתוך קירות ללא מודעות, כמו מכונית צעצוע שמתחו את הקפיץ שלה, והיא נוסעת בקו ישר. זה לפעמים מגיע להתנגשות בקיר. כך היה כשהלכתי ללמוד בטכניון פיסיקה ואח”כ מדעי המחשב. זה היה נראה לי רעיון טוב. החשיבה שלי הושפעה מהאוירה המשפחתית המדעית-טכנולוגית וגם מרוח התקופה. אי שם בשנות התשעים, קואצ’ינג עוד לא היה קיים כמושג תעסוקתי. האופציה היתה פסיכולוגיה, שאז משכה אותי מעט מאוד. נסעתי בקו שהיה נראה לי נכון, וטעיתי.

על סוג הטעויות הזה – היו עוד כמה – אני סולחת לעצמי בלב שלם, וזה סוג הטעות שהכי קשה להמנע ממנו. פעלתי לפי הידע, ההבנה והיכולת הרגשית שהיו לי אז. כמובן ששום בחירה אינה רק גרועה, ויצא לי מהלימודים האלה הרבה טוב. עדיין, זו היתה טעות, ועדיין – ככה זה. אדם צריך לבחור בחירות, וחלקן יהיו מוטעות.

הדרך העיקרית לצמצם טעויות כאלה היא עקיפה, יסודית, איטית. להרחיב את עומק ורוחב החשיבה שלנו.

סוג טעות שני – אל מול זרם

בגיל שנתיים של בתי הבכורה, עדיין נשארתי איתה בבית. זה היה נהדר לכולנו, ובכל זאת החלטתי לנסות לשלב אותה בגן. היא עצמאית, שמחה, חברותית, עוזבת אותי בקלות לבני משפחה אחרים. ילדים בגיל שלה ברובם כבר בגן, אולי היא תאהב את זה? מצאנו גן שנראה נהדר. אחרי כמה ימים בהם ישבתי איתה שם, בעוד היא משחקת בשמחה לצידי, הגננת התעקשה שאלך משם.

היא תבכה כמה ימים ותתרגל,

הבטיחה לי. היא הרימה אותה בזרועותיה ואני התחלתי להתרחק, כשבתי בוכה, מושיטה אלי את זרועותיה הקטנות וקוראת לי:

me, me…

שהיה השם שלי אצלה אז. הסצינה הזו, שמעלה בי דמעות גם היום, חזרה על עצמה עוד פעם אחת, וזהו. החלטתי שזה לא מתאים. אחרי הסיפור הזה היא נצמדה אלי לחלוטין בכל שניה. איבדה את הבטחון והעצמאות שלה לגמרי לחצי שנה, ואני ידעתי שטעיתי.

זו אותה טעות שעשיתי עכשיו בסדנה: היתה לי סתירה פנימית גדולה, ולא עצרתי לחשוב. סתירה בין התחושה הפנימית שלי לבין המשיכה, הדרישה או התפיסות של אחרים, וגם בינה לבין הרצון שלי. רציתי לשלב אותה בגן, רציתי להשתתף בסדנה, אחרים חשבו שזה נכון, ועם זאת, ידעתי שיש בעיה. הרגשתי אותה פיזית בגוף. כווץ בכתפיים, בחילה קלה, נשימה מתהדקת. יכולתי להאט, לבדוק. לצאת לזמן קצר מהסיטואציה. למשל להתיישב רגע עם הבת שלי, אולי אפילו לצאת מתוך הגן איתה, להרגע ולהחליט. או לצאת מאולם הסדנה ולחשוב על המידע ששמעתי עכשיו. אולי לצלצל לאמא שלי ולהתייעץ. לקבל עוד דיעה פרט לזו של המעורבים במצב.

אני סולחת לעצמי גם על המקרים האלה, אבל אני שואפת לגדול משם. באותו רגע – כשיש זרם, כשאחרים רוצים שאעשה משהו, כשאני רוצה לעשות משהו, כשאני מבצעת תוכנית, כשיש מציאות שכבר קורית, אבל יש לי סתירה בפנים – לעצור לרגע ולחשוב. לבדוק אם מה שקורה כאן נכון עבורי ונכון בכלל. 

וגם, לפעמים אם נאט – יעלו בדעתנו פתרונות נוספים פרט לכוון שבו התקדמנו באוטומטיות. אולי יכולתי להשאר עוד כמה ימים בגן עם בתי וזה היה מספיק טוב. אולי היה רעיון אחר לגבי הסדנה.

צעדי מניעה מכילים סיכון ונושאים מחיר

אבי היה מתכנת ב”ידיעות אחרונות” שנים רבות. לקראת שנת 2000 הוא עבד שנתיים כדי לחסן את מערכת העיתון מפני אותו “באג 2000” מאיים (זוכרים?). המאמץ שלו הצליח. לא היו בעיות רציניות במעבר התאריך. להיפך, היתה ביקורת – שהעבודה שהושקעה היתה מיותרת.

אם המשתתפת הזו היתה קמה, הולכת הביתה ונכנסת לבידוד, אם אני הייתי הולכת הביתה כדי לשמור על עצמי, היינו צריכות להסכים להפסיד סדנה ששילמנו עבורה סכום לא מבוטל. להתאכזב. להתמלא ספקות – אולי אנחנו מגזימות? קל לשפוט את ההחלטה היום, כאשר רוב הקבוצה, עשרות אנשים – שוכבים בבתיהם, חולים, מנותקים מהילדים או החברים, מפסידים עבודה וכסף. יכולנו גם ללכת הביתה ולגלות שכל מה שהיה לה זה צינון רגיל. להחליט החלטה כזו בזמן אמת דורש אומץ והסכמה לשלם מחיר.

ראיה קדימה

בימים האלה קראתי ספר על גוגל. החברה שבעקביות שינתה את המציאות בעולם, לפי החזון של המייסדים והמובילים. מה שהדהים אותי היה אורך החזון ואורך הרוח שהם פעלו בו כל הדרך. הם הסתכלו הרחק קדימה, בהתמדה. הם רצו לבנות מערכת חיפוש שאפתנית כשעוד לא היה המון מה לחפש ברשת. הם הבינו שהם צריכים לבנות רשת מחשבים פיזית שיהיה זול להגדיל מאוד – כאשר הצורך להגדיל יעלה רק בעוד כמה שנים. הם חתרו להתבסס על משתמשים לא רשומים ולא משלמים – רעיון שעוד לא היה קיים בכלל. הם פעלו עכשיו מתוך תפיסת העתיד שלהם.

בעצם, התנהלות טובה וחכמה דורשת לשים לב לכל הגורמים האלה:

  • להכיר בטעויות מהסוג הראשון, שנובע מחוסר מודעות. לסלוח לעצמנו, וגם לשאוף לחזק ולהרחיב את החשיבה שלנו. לכלול בה עוד כווני הסתכלות, אולי בעזרת אנשים מתאימים נוספים.
  • לשאוף להמנע מסוג הטעויות השני, כשיש סתירה בין התחושה הפנימית שלנו לבין מה שקורה או מה שאנחנו עושים. להאט, לעצור, לבדוק מה קורה פה, לא להתעלם.
  • לפתח אומץ והסכמה לשלם מחיר על צעדי מניעה וצעדים לא מקובלים.
  • לבחון את אורך הראיה שלנו קדימה ולהשתדל להגדיל אותו. זה קשור גם לטעויות. אם נסתכל קדימה יותר רחוק, נמנע מטעויות מסוימות באופן טבעי.

נ.ב. האם אני נגד סיכונים?

התנהל דיון בקבוצת הוואטסאפ של הסדנה, על מה שהיה. אישה אמרה, והערכתי את זה –

אם לא הייתי אמיצה, לא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה בחיים.

אז האם אני נגד סיכונים?  לא. אני לא נגד סיכונים, להיפך. לפעמים הם הדרך היחידה להתקדם. לפעמים מחיר המניעה שלהם כבד מדי, כמו עבור קשישים שנכנסים לבידוד נגד קורונה וקמלים פיזית ורגשית מבדידות. וכמו שג’יין פונדה היתה אומרת לגבי פיתוח שרירים, וזה נכון בהרבה תחומים:

No pain, no gain.
ללא כאב, אין רווח/גדילה.

אז אני בעד חלק מהסיכונים, וגם שואפת ומציעה לשים לב אליהם. לבדוק האם אנחנו והמעורבים האחרים מבינים אותם, מבינים מה קורה כאן, ואז להחליט ולפעול בראש מורם.

תודה שקראת. אולי יעניין אותך גם:

זריקת אנרגיה

לקבל מדי שבוע וואטסאפ אחד של השראה: מחשבה, רעיון או תרגיל לערוך עם עצמך.
ללא ספאם. מעל 1000 איש מקבלים.

הספר

לקדם נושאים תקועים בחייכם,
להגשים מטרות ולבנות מצב
רגשי טוב. הכלים שלי של אימון
ופוקוסינג – לעבודה עצמית או עם
לקוחות בקליניקה.

דברים טובים למייל

החומרים הכי טובים שלי בנושאי התפתחות אישית. כווני חשיבה חדשים
ודחיפה עדינה קדימה. אחת לשבוע.