על התמדה ותחזיות

חמותי ואני יושבות ביציע. שאר הפמליה המכובדת תצטרף בהמשך. באולם הספורט מתעמלות חינניות בבי"ס יסודי, עם זנבות סוס הדוקים ובגדים צבעוניים ומבריקים, עורכות חימום לקראת תחרות התעמלות קרקע ומכשירים. אנחנו מתבוננות בדריכות בביתי, נכדתה, בת ה – 9. היא רצה לקראת הקפיצה על ה"סוס", במהירות אדירה, במבט נחוש בעיניים, קופצת על המקפצה והופ! קופצת על ה"סוס" ונוחתת עקום לגמרי, על הצד. אוי ואבוי. הגוף שלי מתקשח. חמותי ואני מביטות זו בזו בדאגה.

יש לה חום, אבל היא התעקשה להשתתף בתחרות. נתתי לה כדור בבוקר, אבל כנראה שזה לא מספיק. אחרי התייעצות רפואית מהירה חמותי מאשרת, ואני לוכדת את מבטה וקוראת לה אלי, נותנת לה כדור נוסף, מסוג אחר. מי שמכיר אותי יודע שתרופות זה משהו שאני לוקחת או נותנת לעיתים נדירות ביותר. אבל היום אני לשירותה, לגמרי. גם אני עצמי מקוררת, בערך כמוה, אבל לזה אני בקושי שמה לב.

האם להתחרות כאשר לא יכולים לנצח?

אחרי שני כדורים החום שלה ירד, והיא ביצעה את התרגילים שלה ברמה מעוררת השתאות. איזו התמדה. איזו נחישות. איזו שמחת חיים למרות המצב הפיזי הלא נוח בכלל. היא לא היתה חייבת להשתתף, וגם לא יכלה לזכות בשום מדליה בתחרות הזו. זו השנה הראשונה שלה בקבוצת הגיל הזו, ויש שם מתעמלות ותיקות ממנה. הסיכוי שלה ושל חברותיה, למעשה לא קיים, גם אם היתה בריאה. ובכל זאת היא רוצה. היא אוהבת להתחרות. אוהבת להתעמל. אוהבת לעשות את הטוב ביותר שהיא יכולה. היא פשוט מילאה אותי בהשראה, הקטנה הזו שלי. דמעות התרגשות זולגות עכשיו מעיני כאשר אני נוכחת לכוח המרוכז שלה שמושך אותה קדימה. כוח שיש גם בי, ובכל אחד מאיתנו, אם רק נסכים להתמסר אליו. היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על התחרות, כי זה היה עוצר אותה, מבחינתה. וכמה אנחנו מוכנים לעצור את עצמנו.

אחרי החימום מגיעה התחרות, ואני מוצאת שאני במתח אדיר. כל גופי כואב כאשר מגיע תורה. כאשר היא עושה גלגלון על הקורה ונופלת ממנה, אני קרובה להתעלף. ואני שואלת את עצמי: מה הבעיה? מה מטריד אותי? מה זה כל כך משנה, לעזאזל, איך היא תבצע את התרגילים? לזכות היא לא תזכה. לא השנה, ולא עם חום ואקמולים בזרם הדם. ואם תזכה, אז מה? מה זה כבר יתן? כפי ששיננתי לה שוב ושוב, התחרות הזו היא חלק קטנטן מכל העסק. היא חוגגת את ההתעמלות. היא אוהבת לעשות פליק-פלאקים. היא אוהבת להתאמן ולהשתפר. כמו שבננה יושימוטו אומרת, התחרות האמיתית היא עם עצמנו. מה זה משנה אם היא זוכה או לא? אם היא משיגה כמה עשיריות הנקודה יותר מאשר בנות אחרות או לא? אבל הנה. הגוף שלי מגלה לי שאני עצמי לא השלמתי עם זה. אני עצמי מחשיבה את ההשג הנקודתי בצורה גדולה כל כך. אני עצמי רוצה שהיא תצליח יותר מאשר אחרות. אני עצמי רוצה את המדליה, את ההכרה. אני לא מסתפקת בתחרות שלה עם עצמה, בתחרות שלי עם עצמי.

לקטוף את הפירות מוקדם מדי

וזה טוב לי להבחין בזה. זה כוח הרסני, כי הוא מכוון לקטוף את הפירות מוקדם מדי, לפני שהעץ צמח. אי אפשר למדוד את התהליך שלנו כל הזמן, זה מייאש. היתרון נצבר לאורך שנים, בהתמדה, אם ממשיכים בכוון אחד, ובונים בהדרגה את היכולות והכישורים שלנו. ההשגים האמיתיים שלנו מגיעים לא בשנה הראשונה שאנחנו משקיעים במשהו, ואולי גם לא בשנה החמישית, כמו ביתי הצעירה. יש תהליכים שאורכים יותר זמן, אבל הפירות שלהם הם תמצית חיינו.

והשיעור האחרון שלי מהתחרות הזו התבהר לי רק למחרת, שזה היום. נזכרתי בארוע הקראת התוצאות. זה הזמן שבו מכריזים על הבנות המנצחות בכל מכשיר. אני ישבתי מתוחה, כל גבי כאב ואני בקושי יכולה לנשום מרוב שהחזה שלי מכווץ, ובידי מוכנות שתי מצלמות, וידאו וסטילס. במחשבה שניה נתתי לחמותי אחת. ליתר בטחון. אני לא חושבת שיהיה מה לצלם, היא ממלמלת. בכל זאת קחי, אני אומרת. אני יודעת שהסיכוי קטן, אבל בכל זאת… אולי מקום שלישי במשהו, במשותף עם עוד מישהי?… וכמובן שלא. אבל חשבתי על זה. למה חשבתי שיש סיכוי כלשהו? הרי זה לגמרי לא הגיוני.

הגיון או נסיון?

והבנתי. בשנה הקודמת, שגם אז לא חשבתי שהיא תזכה במשהו – שילוב של רציונליות עם פסימיות קלה – היא זכתה. במקום שלישי על הקורה. היתי בהלם מוחלט ובנס הספקתי לצלם משהו. והפעם החויה הזו של השנה הקודמת גברה על החשיבה הרציונלית שלי. הרי ברור שהיא לא יכולה לזכות השנה. אבל הגוף זוכר. את החויה הקודמת. והגוף מחשיב את החוויות הקודמות יותר מאשר את ההגיון. וזה מנגנון הגיוני ומובן, חייתי, שמיועד לשמור ולהגן עלינו. אבל יש לו חסרונות ברורים והוא יכול לעכב אותנו מאוד. אם יש לנו חוויות כשלון אנחנו ננסה בכל מאודנו לא להקלע לשם שוב. אנחנו מעריכים את הסכנות בצורה מוגזמת, גם אם מסבירים לנו רציונלית ואפילו מוכיחים לנו שאנחנו לא צודקים. אנחנו במגננה במקום להיות בבניה. ולהיפך, אם הצלחנו פעם אנחנו מנסים לשחזר שוב ושוב את ההצלחה ההיא, גם אם התנאים השתנו, וגם אם בגלל ההתעקשות הזו אנחנו מפסידים הצלחות וחוויות אחרות. במקום ליהנות ולהתרגש מהבת הנחושה ומלאת שמחת החיים שלי, אני סבלתי מהמתח לגבי הזכיה. איזה הפסד של יום בחיי. וזה לקח חשוב. יש לנו גם גוף וגם ראש. כדאי להשתמש בשניהם ולהכניס את שניהם לתהליך הלמידה שלנו. אם הגוף נתקע בחויה קודמת – כדאי לנסות לשחרר אותו משם, כדי לא להתקע בעבר ולהפסיד את ההווה, ולפעמים גם את העתיד.

ואם הספר שלי אצלכם

ואתם רוצים לעשות צעד בנושא ההתמדה בחייכם, מוזמנים לעשות את התרגיל בעמ' 118.