לפתור בעיות לא דרך הראש

יש לי עניין עם הבן שלי, בן 11, שהרבה פעמים לא רוצה להכין שיעורי בית. לפעמים הוא מגיע למצבים של ציונים נמוכים מדי. חלק מהתסכול שלי הוא שכשהוא כן מוכן לשבת ולעשות את העבודה, הוא יכול לעשות דברים מאוד יפים. יום אחד כל כך כעסתי עליו והיתי כל כך מתוסכלת, ואני לא גאה לספר – אמרתי כל מיני שטויות כמו

אם לא תעשה את השיעורים, אבטל לך את חוג הכדורסל

זה קשקוש, כי אני לא אבטל את החוג, ואני לא מאמינה באיומים. אבל מתוך חוסר אונים אמרתי את זה. לא ידעתי מה לעשות, די כבר, תעשה את השיעורים שלך. אם הוא יעשה אותם זה יהיה מהר. ביג דיל. מה אתה נלחם איתי כל כך? הרגשתי מאוד רע, ורחוקה ממנו.

סשן פוקוסינג עבורי

אח"כ היה לי סשן של פוקוסינג עבורי. זו גישה שאני עובדת איתה עם לקוחות, וגם עם קולגות אנחנו עושים שיחות אחד לשני. סוג של שיחה שבה מרגישים את הרגשות, מה קורה איתנו וגם את הגוף – מתוך זה דברים טובים קורים. עשיתי סשן ארוך עם חברה. בכיתי המון. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. השיעורים? זה לא שאני באמת דואגת לבן שלי עד כדי כך. הוא יסתדר. לא ידעתי אפילו למה אני בוכה כל כך. אבל היתי מתוסכלת. וכעסתי. ואז התחילו להגיע לי תחושות שאני לבד, ולאף אחד לא אכפת ממני. דברים לא רציונליים. אבל ידעתי שזה טוב שאני בוכה, ובכיתי המון – בערך 40 דקות. לא קורה לי כל כך הרבה.

תוך כדי שבכיתי לא היו לי תובנות, או מחשבות חדשות, לא היו לי רעיונות לגבי מה לעשות עם הבן שלי – אבל כן היה לי ברור שאני לא ממשיכה עם האיומים המטומטמים האלה יותר. עם זה סיימתי. לא יודעת מה במקום זה, לא יודעת איך כן אעשה את זה – אבל את זה לא. ככל שהתקרב סוף הסשן התחלתי להרגיש יותר רגועה, שטופה, יותר טוב. עדיין לא היה לי פתרון.

ליטוף על הלחי

סיימתי את הסשן והלכתי לחדר של בני. התקרבתי אליו. הרגשתי כמה שאני אוהבת אותו. ליטפתי אותו. הוא עדיין קצת קטן, ויש לו לחיים מאוד עגולות וחמודות. ליטפתי והרגשתי את האהבה שלי. קודם כל אמרתי לו – תדע לו שסיימתי עם האיומים המטומטמים. אני לא אגיד לך שאבטל לך חוגים. הוא היה מאוד שמח. עדיין לא היה לי פתרון, זה מה שאני מנסה להסביר. זה לא לוגי. אבל הינו קרובים. ומתוך זה, שאלתי אותו:

תגיד, יש לנו שיעורי בית?

והוא אמר – כן, יש לי משהו. הרבה פעמים הוא היה משקר ולא אומר שיש לו, ואני צריכה לרגל בתוכנה של בית הספר. אז אמרתי, אוקי, תלך לעשות. והוא הלך ועשה את שיעורי הבית. היה צריך קצת עזרה אז בא לשאול אותי כמה דברים. אבל זה זרם חלק. אח"כ הצעתי שנעשה עוד לימודים, והוא אמר, יש לי גם מתמטיקה, אבל מספיק לי להיום, בואי נעשה את זה מחר. ואז עשינו את זה למחרת.

אני לא יודעת אם הכל נפתר, אבל ללא ספק נעשה צעד גדול ביחסים שלנו. לא הכל עובר דרך הראש. לא היתה לי הברקה גאונית. הרגשתי רע. לא יודעת בדיוק למה. היתי חולה בימים הקודמים, אולי משהו מזה הצטבר לי. כשהרגשתי רע, דברים לא עבדו טוב איתו. הרגשתי טוב, האהבה שלי חזרה להיות מורגשת ואז דברים כן עבדו איתו טוב.

מסקנה – להיות במצב טוב

המסקנה שלי היא – לעשות דברים שיביאו אותנו להיות במצב רגשי ופיזי טוב. זה מה שמשפיע. כל דבר שתעשו שישפר את המצב הפנימי שלכם – לשיר, לרקוד, לרוץ, אמבטיה חמה, סשנים כלשהם של פוקוסינג – אפשר גם ללמוד את זה מהספר שלי וספרים אחרים – או עבודה אחרת שמיטיבה איתכם.

לקוחה דתיה הזכירה לי פסוק מתאים –

סור מרע ועשה טוב

אנחנו צריכים לעשות את הדברים הטובים אבל גם להמנע מדברים שהם לא טובים לנו. אם אני אוכלת אוכל כבד, אני כבדה, אני מרגישה פחות טוב. ברור שזה ילך פחות טוב עם הבן שלי. אם אתם נשארים ערים עד מאוחר ולצפות בסדרות מטומטמות גורם לכם להיות במצב רגשי פחות טוב למחרת – סורו מזה. ואז נושאים בחייכם יפתרו בקלות גם אם אין לכם תשובה רציונלית.

תוספת של סת' גודין

לוגיקת קומקום: כשאדם משתמש בטיעונים או תירוצים סותרים.

פרויד השתמש בדוגמא הבאה:
אדם שאל קומקום משכנו, והחזיר אותו סדוק. כששכנו האשים אותו בנזק, הזדעק:

1.  הקומקום לא סדוק!
2. הוא היה סדוק מלכתחילה!
3. ואני בכלל לא לקחתי את הקומקום!

זו דרך טפשית לנצח בויכוח, כי ללא ספק הוא משקר לפחות בחלק מהטיעונים.

העניין הוא שלוגיקת קומקום היא הצצה לאיך החלק הרגשי של המוח שלנו עובד. והחלק הרגשי הוא רוב המוח שלנו. המוח שלנו מפותל, והמילים פשוט נורות החוצה.

כשלקוח, קולגה או חבר מתחיל להשתמש בלוגיקת קומקום איתכם, התגובה הפרודוקטיבית היא להבין מה הוא מרגיש. פירוק לוגי של לוגיקת הקומקום לא מקרב אתכם בכלל למה שהוא צריך לומר.

מאת סת' גודין. עיבוד ותרגום שלי