לצאת ממעגל הויכוחים והביקורתיות

עסוקים בויכוחים מתמידים? אולי מתווכחים איתכם, עוקצים או מבקרים? ואז אתם עונים, מסבירים את עצמכם שוב ושוב? אולי אתם אלו שעוקצים או נכנסים לויכוחים? זה יכול להיות בזוגיות, במשפחה, בעבודה או בחברות.

שיחה אופיינית של זוג שאני מכירה נראית כך:

– קראתי ספר מעניין, על סיפור אמיתי. ספינה יצאה דרומה ממיצרי גיברלטר…

– מה פתאום! הם יצאו צפונה.

לא מדובר בדיון אמיתי בו מנסים להתגבר על מחלוקות או לפתור בעיה משותפת, אלא על הערות, עקיצות, קטיעות וויכוחי סרק מחזוריים, שבהם שני השותפים כבר כמעט מכירים את התסריט בעל-פה.

דוגמא אחרת: מנהלת בכירה מחליטה לקחת יום חופש ומציעה לבן זוגה שיבלו ביחד. הוא אומר לה:

למה יום חופש? את לא משקיעה מספיק בעבודה.

והיא עונה,

אני לא משקיעה מספיק? רק הרגע קיבלתי קידום והעלאה!

ויכוח הוא קרב

וכחנות, קטיעות של דיבור, "לענות" אחד לשני – כל אלו הם סוגים של תקיפה. זו לא אלימות פיזית, כמובן, והיא לא נתפסת כחמורה. אבל מבחינת המערכת שלנו, בפנים, זה התהליך שקורה – בשני הצדדים. הצד שמתווכח ומעיר יוזם פעולה שלא תהיה נעימה לצד השני, והצד השני מתגונן, או תוקף בחזרה. גם הוא מסב לצד השני אי נעימות. לשני הצדדים הדופק עולה, רמת המתח בגוף עולה, ואנחנו נכנסים למצב הישרדותי של fight or flight. מיותר לציין שהורמוני הקירבה, האהבה והחיבור יורדים לאפס.

יכול להיות שאנחנו כל כך רגילים לויכוחים כאלה, שכבר הפסקנו לחוש את הנזק שהם גורמים. אנחנו כמו אדם עם חוסר שינה כרוני שרגיל להיות עייף, ואולי אנחנו באמת עייפים פיזית. זה לא אומר שהמצב הזה לא מערער בעקביות ובצורה משמעותית גם את הבריאות שלנו וגם את היחסים שלנו.

מתי אנחנו מתווכחים?

חיות תוקפות כדי להגן על האינטרסים שלהן. מה האינטרסים שלנו? טוני רובינס מדבר על שישה צרכים בסיסיים של כולנו, בני האדם: אנחנו מחפשים ביטחון, ריגוש, תחושת חשיבות ומשמעות, חיבור, התפתחות ונתינה.

אם אנחנו מתווכחים – יוזמים ויכוח או נענים להצעה להתווכח וקופצים לתוכו – זה כי אחד הצרכים היסודיים שלנו מעורער. אנחנו פגועים בצורה כלשהי, כרגע או בכלל ביחסים. יכול להיות שאין לנו ביטחון בקשר, או שאנחנו מרגישים שאין כבוד למי שאנחנו, לדיעות ולתכונות שלנו. אולי חסר לנו חיבור, חסרה אהבה, ואנחנו תוקפים או משתתפים בקרב כדי, בצורה פרדוקסלית ולא-מודעת, להחזיר את האהבה.

באותו הרגע אנחנו חושבים שאנחנו מתווכחים על תוכן. לאיזה כיוון הספינה הפליגה? האם היא משקיעה מספיק בעבודה? באותו הרגע זה מרגיש לנו חשוב, ואנחנו קופצים לתקן או להתגונן. אבל זה לא מה שקורה כאן. אנחנו מנהלים קרב שמטרתו לקבל בחזרה את הצרכים הבסיסיים שלנו.

סוד של קואצ'רית

עם השנים מצאתי את עצמי מדברת מדי פעם במקביל, בנפרד, עם בני זוג, בני משפחה ולפעמים גם עם אנשים שעובדים יחד. גיליתי סימטריה שהדהימה אותי: שני האנשים מביעים בפני תלונות דומות מאוד לגבי הקשר שלהם. אישית, לכל אדם יש את המורכבויות שלו, אבל בתוך מערכת יחסים שני הצדדים מרגישים תחושות כמעט זהות.

שני אנשים שונים יגידו לי שהם מרגישים לבד ושלא רואים אותם. שהם עושים את כל העבודה בבית. שלא מקשיבים להם ולא יודעים מה מעסיק אותם. שבן הזוג שותה יותר מדי אלכוהול, והם עצמם בקושי שותים.

אי אפשר לכפות הקשבה

נשים על השולחן אמת פשוטה נוספת: לא ניתן לכפות הקשבה. הקשבה אמיתית, בלב פתוח, בראש פתוח, הקשבה שבה מחפשים להבין אותנו לעומק ולשקול את נקודת המבט שלכם ואת הצרכים שלנו – לעולם לא תגיע בכפיה. אנשים מאוד מיומנים בתקשורת יכולים להקשיב גם כאשר אנחנו נסערים, תוקפים, ציניים או ביקורתיים. גם אז, הם יקשיבו כי רצו והחליטו להקשיב. לא כי כפינו עליהם הקשבה.

אפשר להשתיק אנשים. בהרמת קול, בתוקפנות, בקטיעת הדיבור שלהם, וגם אם אנחנו יותר חכמים ויכולים לנצח אותם לוגית. כן, אפשר להשתיק אנשים, רק שזה לא אומר שהם יקשיבו. להיפך.

בסיטואציה של ויכוח, של קרב, אין הישג שיכול להיות מושג ביחסים.

האם אתם פסיביים או אקטיביים ביחסים?

יכול להיות שבתחומים אחרים של חייכם אתם חזקים, אקטיביים ומובילים את עצמכם קדימה. לוקחים אחריות ומחפשים פתרונות. האם אתם כך גם ביחסים האלו שלכם? יש לי תחושה שלא, אחרת לא הייתם נלכדים באותם ויכוחים אינסופיים. כנראה שבקשר הזה אתם פסיביים. מגיבים למציאות בלי לפעול לשינוי. אתם יודעים שאתם לא מרוצים, אבל לא מצליחים לעשות משהו טוב יותר מאשר להתווכח בויכוחים אינסופיים. אולי אתם מאשימים את בני הזוג שלכם בבעיות אישיות, ואולי זה גם נכון. עדיין.

להפסיק לחפור את הבור

ההצעה הראשונה שלי היא להפסיק לעשות את מה שאתם עושים. בפעם הבאה שמתחילים איתכם ויכוח, או שאתם מרגישים את הרצון המעקצץ לקטוע, להעיר או לענות – נסו לעצור. זה לא פשוט, כי יש לכם הרגל מבוסס, אולי של המון שנים, להתווכח. זה לא פשוט – אבל אפשרי.

נסו לקחת נשימה אחת עדינה, רגועה. נסו להתבונן לרגע מהצד על מה שקורה איתכם ועל מה שקורה איתם. הם הייתם במאי בסרט, מה הייתם רואים כרגע? מה המצב שלכם? מה המצב שלהם?

נסו לרגע לא לענות, ובטח לא את התשובה הרגילה שלכם. נסו לא ללכת בתלם החרוש הזה. האם אתם יכולים לחייך? לחבק? לשאול אותם מה שלומם, בעצם, ואיך עבר עליהם היום? האם אתם יכולים לשקף את מה שהם אומרים לכם, במקום לענות? למשל,

אה, אני מבינה שאתה מרגיש שאני לא משקיעה מספיק בעבודה.

ואפשר להוסיף שאלת המשך,

זה מדאיג אותך?

לא מדובר במניפולטיביות, בשתיקה או בניתוק. אני לא מכוונת אתכם להתעלם ולא לענות, אלא לא לענות את אותה התגובה הקרבית הרגילה שלכם. לעצור לרגע. לחפש ליצור הרגעה או חיבור. ולהמשיך בכיוון אחר.

אם אתם לא יכולים לעצור

אם אתם לא יכולים לעצור כאשר תוקפים אתכם או כשאתם רוצים לתקוף, אז יש לכם עבודה פנימית. אתם מופעלים רגשית. כן, הם לוחצים לכם על כפתור כלשהו, אבל לכם יש כפתור.

זו עבודה לקואצ'ינג או לטיפול. יש לכם עבודה לשפר את המצב הרגשי שלכם ולהבין יותר לעומק מה מופעל אצלכם בסיטואציות האלה. גם מצב פיזי טוב יותר יעזור מאוד. לישון יותר, לעשות יותר ספורט, לאכול יותר טוב, לרדת קצת מהמסכים. כל אלו ישפרו את היכולת שלכם לעצור את הדינמיקה שהשתלטה על הקשר שלכם.

שינוי יתחיל מהתבוננות

המטרה שלנו היא לעצור ולהקשיב, לעצמנו ולהם. לנסות להפחית את המתח. לעשות הפסקה רגע. להכין כוס תה. לשאול אותם משהו, אבל משהו אחר. משהו יותר עמוק. אנחנו מנסים להבין בצורה יותר עמוקה מה מפריע להם.

כמובן שהינו רוצים שהם יבינו מה מפריע לנו ומה עובר עלינו, ולכן אנחנו מתווכחים. אבל הם מרגישים לא-מובנים בדיוק כמוכם (הסימטריה… זוכרים…), ובכל מקרה – אתם לא יכולים לכפות הקשבה. הדרך היחידה שלכם לצאת מהמעגל הזה היא – להקשיב.

הדינמיקה יכולה להשתנות מיד

ילדי נהגו להרביץ אחד לשני כשהיו קטנים. סיטואציה קשה שחזרה על עצמה שוב ושוב. יש ביניהם הפרש של 3 שנים, כאשר הבן הוא הצעיר, מה שאומר מאזן כוחות שוויוני, ללא הכרעה. נורא.

יום אחד, לאחר 5 שנים של קרבות מרים כאלה, בני יצא מחדרו חמוש במקל שהחביא שם, ורצה להילחם באחותו. בגיל 12 סוף סוף חל אצלה מפנה. היא התבוננה בו באדישות ובשיעמום והלכה לחדרה.

שם נגמר הסיפור הזה. הוא היה קצת מבולבל, בעיקר מאוכזב, והלך לחפש משחק אחר. היא הפסיקה להשתתף בקרב, והמלחמה נגמרה. הם הפכו לאחים שרבים לפעמים, אבל כבר לא מרביצים. היא כבר לא היתה פרטנרית לקרבות.

סיטואציות קיצוניות

אם תוקפים אתכם באמת, פיזית, זה מצב לצאת ממנו כמה שיותר מהר. יש לי כמה לקוחות שהיו במצב הזה. זה מצב שבו לא נוכל באמת לשפר את היחסים, ואנחנו לא מחפשים להקשיב יותר לעומק לאדם הזה. הוא צריך טיפול ואנחנו לא הכתובת.

עדיין, לפעמים אפשר להפסיק את הדינמיקה התוקפנית כלפיכם די מהר. יש לי כמה לקוחות שהבינו שכאשר הסיטואציה מתחילה להתחמם – הם עצמם עוקצים ומשפילים. בעצם הם חלק מהקרב, גם אם לא החלק העיקרי. ברגע שהפסיקו את ההתנהגויות האלה המצב נרגע מאוד מהר, והאלימות פסקה. משם אפשר להיפרד בצורה יותר סבירה.

למה אנשים לא משתפים

נחזור למצבים היותר רגילים. אין כלפיכם אלימות, אבל אתם בעצם לא ממש קרובים. לפחות בתחומים מסוימים, נדמה שיש ביניכם פער עמוק. עדיין, אתם רוצים לנסות לגשר על הפער הזה, או לפחות להבין אותו יותר, כדי לראות לאן אתם מתקדמים עם הקשר הזה. אז אנחנו רוצים להקשיב.

לא כל כך פשוט לנו להקשיב, וגם אם כן – לא פשוט להם לשתף לעומק מה עובר עליהם. אנשים לא משתפים מכל מיני סיבות, למשל:

• אנחנו תוקפים בחזרה, לאחרונה או אפילו בעבר.
• הם לא מודעים מספיק לעצמם, ולא הבינו עד הסוף מה מפריע להם.
• בילדות לא הקשיבו להם, כך שהם לא למדו לבטא את עצמם אלא לתקוף או לעקוץ.

מכל סיבה, תהליך ההבראה של הקשר שלכם יתחיל מזה שאתם תתחילו להקשיב ולהתבונן. כאשר אתם שוב ושוב תעצרו את עצמכם מהתגובות האוטומטיות שלכם ותתחילו להקשיב ממקום אחר. מתוך הרצון שלכם לעשות כאן צעדים חדשים קדימה.

כאשר אתם מתחילים לצאת ממעגל הויכוחים האינסופיים ומתחילים לשים לב למה שקורה כאן ולהקשיב, יתכן שתגלו אמיתות לא נעימות. אבל עכשיו תהיה לכם בחירה, איך אתם מתקדמים מכאן.

מה עושים עכשיו

שאלו את עצמכם איפה אתם מתחברים לנושא הזה.

• האם אתם יוזמים ויכוחים? קוטעים את בני הזוג שלכם, מתקנים אותם או מעירים ללא הרף?
• או האם הם "מתחילים" איתכם כך?
• ואז איך זה ממשיך? מה אתם עושים?

ואז נסו לתרגל את זה. לעצור לרגע כאשר הדינמיקה הזו קורית, לקחת נשימה או שתיים ולראות אם יש לכם אפשרות פעולה אחרת.