לקבל תמיכה רגשית

כשנולדנו, רצינו את אמא איתנו כל הזמן, נקודה. אמא תספק אוכל, ותגן מפני קור וזרים מסוכנים. כשאמא עזבה או לא הגיעה אלינו מיד, פחדנו מאוד, פחד מוות. בכינו בכי חזק, אמא הגיעה, והצילה אותנו. באמת יכולנו למות בלעדיה, בקלות.

הפתרון האמיתי שחיפשנו כשבכינו היה את אמא, ואח"כ גם את אבא, או מטפלים אהובים אחרים. אפשר היה להסיח את דעתנו לזמן מסוים בעזרת צעצועים או אוכל, אבל הרצון המקורי היה לאמא.

לא קל לספק צרכים של תינוק, ובטח שלא קל לאדם אחד לעשות זאת. הפיתוי גדול להסיח את דעתו של התינוק מן הצרכים שלו. וככה עשו איתנו, הרבה. במקום להרים אותנו, לימדו אותנו לא לבכות, כי לא ירימו אותנו. למדנו שעדיף לא לבכות. זה לא עוזר. וגם, בהדרגה, למדנו שעדיף לא לרצות יותר מדי את אמא, כי זה יעציב אותנו מדי. הרי לא נקבל אותה ממש כמו שנרצה. כשבכינו, קיבלנו גערות במקרה הרע, ובמקרה הטוב, ממתקים או משחקים.

התחלנו להתפשר

לאט לאט השתנינו. כשהיינו עצובים, הפסקנו לרצות את אמא. התחלנו לבקש דברים אחרים. ממתקים, מתנות, לצפות בטלויזיה. התרגלנו לכך שזוהי התשובה לצער או פחד. פשרה אדירה שלא ידענו שאנחנו עושים.

אני זוכרת את ביתי בת הארבע, כשאחיה התינוק היה בן שנה. כמה היא הרגישה דחויה, כמה רצתה אותי – וכמה ביטאה את הרצון שלה בי בצורה שלילית ותוקפנית. למעשה היה צריך השכלה גבוהה או אינטואיציה חזקה (שלא היתה לי) כדי להבין שהיא בכלל רוצה אותי. כשבן השנה היה רוצה אותי, הוא היה זוחל אלי במרץ, ומטפס עלי. כשבת הארבע הכועסת היתה עצובה ודחויה, במקום לרוץ אלי לחיבוק, היתה זורקת חפצים על הרצפה, ומשתוללת. התינוק עדיין ביקש את אמא, הצורך הראשוני שלו, והיא כבר לא ידעה שמה שהיא רוצה זה אותי. כשניגשתי לחבק אותה, היתה מתרחקת ממני.

 

הצורך המוכחש והמושמץ

אני מנסה להבין למה הצורך הזה בחברה ואהבה, הצורך של תינוקות וילדים קטנים (בלי לדבר כרגע על מבוגרים), מוכחש כל כך. הוא מקבל שמות של "פינוק" או "הרגלים רעים". מזהירים אותנו לא להרים תינוק יותר מדי, כי הוא יהיה מפונק. כאילו אין צורך אמיתי באמא, באהבה, בחום. חברה סיפרה לי בזמנו, מדוע היא לעולם אינה משכיבה את התינוקת לישון על הידיים:

היא תתרגל להרדם עלי ואז, כשתתעורר באמצע הלילה, תרגיש ריקנות. הידיים שהיא רגילה להן לא נמצאות סביבה. בגלל זה היא תבכה.

איזה סיבוך. רציונליזציה מורכבת, במקום לקבל עובדה פשוטה: התינוק בנוי כך שירצה להרדם על אמא, ומעוצב כך שיחפש אותה בלילה אם יתעורר, כדי שישרוד.

המוצץ פותר את הבעיות

לפני מספר ימים ישבתי קצת על ספסל בחוץ, ופטפטתי עם מטפלת שאני מכירה. אשה שמחה, חמה וחייכנית. בעגלה ישב תינוק בן שנה, שמח וטוב לב גם הוא. פתאום ניגש כלב ידידותי, והחל לרחרח את רגליו. התינוק החל לבכות. האינסטינקט שלי היה להרים אותו מיד. הוא פוחד! אבל היא לא חשבה שזה חיוני. תוך כדי דיבורים אופטימיים ושמחים:

הוא חמוד! הוא כלבלב תינוק!

הכניסה את המוצץ לפיו. התינוק החל למצוץ, ובעיניו מבט כבוי.

המטפלת הזו היא אשה חמה ואוהבת. היא פועלת מתוך השקפה רווחת כל כך, שהיא כמעט שקופה.

למה מוצץ בעצם? למה התינוק הזה קיבל מוצץ?

התינוק הזה לא קיבל מוצץ כי יש לו פתאום צורך אדיר למצוץ. הכלב לא העיר יצר מציצה חזק פתאום. הכלב הבינוני הזה, באמת לא גדול, אבל שגודלו גדול מן התינוק עצמו, העיר פחד אמיתי וקיומי. פחד להטרף. האם הוא באמת רצה מוצץ? או זוג ידיים חזק וחם שירים אותו ממקום מושבו ויגן עליו? אז מדוע לא להרים אותו? המטפלת ישבה על ספסל. באותה קלות יכלה לשבת עם התינוק בחיקה. אבל המחשבה לא עלתה על דעתה. אני יודעת, כי אני מכירה אותה. היא היתה מרימה אותו, אם היתה חושבת שזה נחוץ.

להרגיע או לספק חום ואהבה?

זה לא נחשב נחוץ להרים תינוק. זה רק פינוק, והבכי הוא רק מטרד, לא מסר אמיתי. אם אפשר להפסיק את הבכי, לא משנה באילו אמצעים, הכל שווה בערכו: מוצץ, טלויזיה, שוקולד, צעצוע, או זוג ידיים. מדברים הרבה על להרגיע תינוקות וילדים. לא מדברים על לספק אהבה וחום.

 

"לך להרגע בחדר, לבד"

כילדים, כשהינו נסערים, שלחו אותנו "לחדר, להרגע לבד". המיושנים קראו לזה פשוט עונש, הנאורים קראו לזה פסק זמן. נשלחנו להרגע, כמו סופת חול שתשכך ללא סימן. כאילו שאנחנו לא צריכים את הורינו, כאילו שאין לנו צורך ממשי באהבה. המסר הובהר לנו היטב, גם אם בצורה לא מודעת עבור ההורים: רגשות קשים? כעס, עצב, תסכול, פחד? מצא דרך לדכא אותם. צפה בטלויזיה, שחק במשחקי מחשב, העיקר לא לחשוב על מה שרצית, על מה שהכעיס אותך, על מה שהפחיד אותך. חזור למשפחתך כאשר תהיה רגוע. הם לא הכתובת לשום קושי רגשי. בכי וכעס הם התנהגויות שליליות.

כבר לא מחפשים את האהבה

נתקדם קצת. אנחנו לא תינוקות, וגם לא ילדים. המסר כבר חרוט היטב אצלנו: כשאנחנו עצובים או כועסים, אין טעם לפנות לאנשים לעידוד, הבנה, עזרה, הגנה, חום או אהבה. הבקשות הללו שלנו נדחו בעקביות, ולמדנו. התשובה לא תגיע משם. היא תגיע מאמצעים חומריים, מהסחות דעת. במקום לחפש אהבה, נחפש דברים שיגרמו לנו להרגיש טוב. היום זה לא יהיה מוצץ, אלו אולי יהיו ממתקים, או סיגריות, או שתיה חמה מתוקה. את המסך אנחנו עדיין אוהבים, הוא תמיד מסיח את דעתנו מכל מה שהפריע לנו, ונותן תחושה טובה. במקום צעצועים רועשים או צבעוניים אנחנו מעדיפים היום צעצועים יקרים יותר, אבל שמספקים תחושה דומה: הנה יש לנו משהו חדש ביד, משהו שלנו.

נוצרת אפאטיות

כשאמצעי ההרגעה הללו נצרכים בשיעור נמוך, מקבלים רק חוסר סיפוק קל בחיים. חלק גדול מהרצונות שלנו מופנה לאפיקים יצרניים, ורק חלק קטן מהם מדוכא כך. כשאמצעי ההרגעה נצרכים במינון גבוה, מקבלים אפאטיות. ניתוק מוחלט מן הרגשות. אנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו צריכים.

אמרה לי השבוע אישה כך:

אני לא שמחה. הבעיה שלי בחיים היא כעסים. אני כועסת כמה פעמים ביום, וזה מפריע לי. אבל אני לא רוצה לתרגל תרגילי פוקוסינג, כי מוזר לי התרגיל הזה. ואני לא רוצה לדבר על הכעסים שהיו לי כילדה, כי היתי כבר בטיפול פסיכולוגי, ולא בא לי לחפור שוב. הכעס הוא לא סיפור גדול. אני כועסת קצת וזהו. אבל השמחה – מתחמקת.

אין פתרונות קסם. יש פה עבודה גדולה. באותה מידה שלקח שנים ללמד אותנו לא לחפש את האושר אצל אמא אלא אצל הטלויזיה והשוקולד, יקח שנים ללמד את עצמנו לוותר על המסכים, הממתקים והסמים, לחפש וליצור סביבנו את האהבה שאנחנו באמת צריכים. אהבה, התקדמות ועשיה משמעותית.