למה אנחנו לא אוהבים לקוחות מסוימים

אתם מסתכלים על היומן ורואים את הלקוחות שתפגשו היום או השבוע. שרון, מדליק. אסף, איזה כיף. שמרית, מיכל, חיוך עולה על פניכם לחשוב עליהן. עמית – אה… תחושה לא כל כך טובה. עייפות, מתח, כווץ. כנרת – גם, לא כל כך מחכים לפגישה איתה.

מה זה? למה יש לקוחות שהתחושה איתם לא כל כך טובה? שנדמה שאנחנו לא אוהבים אותם? שמשהו שם לא זורם? שמתוך כל רשימת הלקוחות שלנו – רוב הסטרס מגיע מהם?

אם אתם עובדים עם אנשים ואתם בתחום העיסוק הנכון – ואני מדברת כרגע למאמנים ולמטפלים בעיקר, אבל לא רק – אז אתם באופן בסיסי אוהבים אנשים. מאוד מאוד. אתם סקרנים לאנשים. רוצים להכיר, להתקרב. אתם נהנים להיות בסביבה אינטימית של אדם נוסף, במיוחד כאשר אתם עובדים על משהו. מתקדמים. זזים. או מחפשים אקטיבית איך לזוז. זה מרתק אתכם. סיפוק עמוק כרוך בקשר כזה – עוד לפני התוצאות. אני מרשה לעצמי להניח שבגדול – קל לכם לתקשר עם אנשים. סביר להניח שאתם טיפוסים מוחצנים – או איפשהו על הרצף בין מופנמים ומוחצנים, אבל לא מופנמים לחלוטין. ככל שאתם יותר מוחצנים, כך יותר מהאנרגיה שלכם מגיעה מאינטרקציות. אתם משגשגים מזה.

אז מה משתבש עם אנשים מסוימים? למה איתם זה לא?

פתרון לא רע בכלל – לוותר

לפני שאפרט כמה סיבות למצב הזה והצעות לפתרון, הפתרון הטריויאלי, המיידי והרבה פעמים הנכון הוא – לוותר. לא לעבוד עם לקוחות שאתם לא לחלוטין נינוחים וחמימים כלפיהם. קולגה קרוב, פסיכולוג, סיפר שיש לו חבר קולגה שהוא מאוד מעריך, והם שולחים אחד לשני לקוחות. אם הוא לא מת על מישהו, ואת זה יודעים בפגישה הראשונה או אפילו בטלפון המקדים – הוא מפנה אותו אליו, ולא יאחר היום שבו אותו קולגה יפנה אליו לקוח אחר. הוא טוען שעל כל לקוח שמוותרים כך מקבלים בוודאות מישהו יותר מתאים. זה גם מתאים לזמנים שבהם אנחנו עמוסים מדי, אבל בכל זאת רוצים לתת למי שפנה אלינו שירות כלשהו – לפחות המלצה אמינה.

זו הצעה טובה, ובטח בתחילת דרככם המקצועית. אתיקה של מאמנים אומרת שאתם לא אמורים לעבוד עם מי שאתם חושבים שלא תוכלו להועיל לו. אם זה נראה שלא הולך או לא ילך – שחררו.

למה לא לשחרר

וידוי: שחררתי לקוחות על בסיס אישי מעט מאוד פעמים לאורך השנים. בצדק או לא בצדק. אנשים מאתגרים אותי. אני רוצה להבין מה קורה שם. אני עצמי רוצה להתפתח ולהיות יכולה להיות בקשר חם ומועיל עם כל אדם. גם, אולי מתוך חטא גאווה, בד"כ לא חשבתי שמישהו אחר יעזור טוב ממני. ובד"כ העבודה כן היתה טובה ואי הנוחות בינינו נעלמה מהר מאוד. במעט הפעמים שלא, החזרתי את הכסף והמלצתי על מישהו אחר. 

לכן אני חושבת שיש מקום להבין ולנתח מה משתבש בינינו לבין לקוחות מסוימים. למקרה שאתם כמוני ולא באמת הולכים לשחרר את כל אלו.

אגב, יש נושאי עבודה שאני לרוב פוסלת מראש, כי הגעתי למסקנה שצריך שם מומחיות מיוחדת שאין לי. כך בנושא של חיפוש עבודה (כאשר נדרש יעוץ מקצועי וספציפי, ולא אימון) וגם בנושאים של עודף משקל מאוד גדול – תחום שאני לא מבינה בו מספיק. אבל אני לרוב מסרבת ללקוחות על בסיס הנושא, לא על בסיס האינטרקציה.

הבעיה: התפיסות שלנו מקובעות

קודם כל, בואו נזהה מה קורה שם איתם. מה הבעיה. מסיבות אלו ואחרות (תיכף…) אנחנו מקובעים בתפיסה שלנו אותם. לא רואים אותם כפתוחים לשינוי. "ככה הוא". ואם הם לא יכולים להשתנות, מה באמת יש לנו לעשות איתם? מאמן שחושב ששום דבר לא יזוז הוא כמו חתול בכלוב. הוא לא יכול לעשות את מה שהטבע שלו דוחף אותו לעשות. מצב לא נעים בכלל. עם אחרים זה לא קורה. הפילוסוף והפסיכולוג ג'נדלין אמר:

אדם הוא מצב

במיטבנו, אנחנו יודעים את זה. אדם איננו קבוע. הוא נמצא במקום מסוים בתהליך שלו. כרגע. מתוך תפיסות מסוימות שלו, הסטוריה מסוימת, הרגלים. יש המון מקום לשינוי ואנחנו פורחים במקום הזה.

אז למה זה קורה דווקא עם לקוחות מסוימים, שאנחנו רואים אותם כעצם ולא כמצב? שאנחנו, מחשבתית, תקועים איתם?

1: הם טיפוסים שאנחנו לא מבינים

אנשים הם שונים. התפתחנו לטיפוסים שונים, ויש לנו לוגיקות בסיסיות שונות. הגיון פנימי שונה. אני אוהבת את החלוקה של ה"אניאגרם" לטיפוסים, ויש גם את החלוקה של מאייר בריגס, ועוד (כאן על תורות הטיפוסים שאני משתמשת בהן). כמובן שכל אדם הוא עולם ומלואו, ואי אפשר באמת לשים אנשים בקופסאות, אבל כן – יש לנו כוונים בסיסיים שונים. יש מוחצנים ומופנמים. יש הנוטים לחשיבה ולתכנון ויש הנוטים לביצוע. יש אנשים שנמשכים לקייט סרפינג מסוכן בעוד שרוב האנשים אפילו לא ישקלו את זה.

החשיבה במונחים של טיפוסים שונים עזרה לי לראות את התמונה הכוללת של אנשים שהם מאוד שונים ממני – ולהבין אותה טוב יותר. מתוך 9 הטיפוסים של האניאגרם, למשל, מצאתי בקלות מה שני הטיפוסים העיקריים שלי (הביצועיסט והנהנתן), ויש עוד אחד או שניים שקרובים אלי (הפרפקציוניסט, העוזר). יש כמה שקל לי להבין (משכין השלום, הספקן). אבל היו טיפוסים שהדהים אותי לקרוא על הלוגיקה שלהם (המדען, הדרמטי, הבוס). זה כל כך שונה מאיך שאני חושבת! כמעט לא יכולתי להאמין שמישהו חושב ככה. התיאור של הטיפוס של הגבר שאני נשואה לו היה הפעם הראשונה שהבנתי כמו שצריך, ובצורה כוללת, את כוון החשיבה שלו בחיים. את ההגיון השלם.

אז – יתכן שהטיפוס של לקוחות מסוימים הוא אחד מאלו ששונים משלכם לחלוטין. שלא הבנתם מעולם. והנה ההזדמנות שלכם – ללמוד. להבין את ההגיון הפנימי השונה הזה. יתכן שזה ישפוך אור גם על ההתנהגויות של כמה אנשים קרובים אליכם. כאן העבודה עם הלקוח הזה מתחילה לסקרן: איך זה נראה מהצד שלו? מה מוביל אותו? מה חשוב לו? זה שונה משלכם, אבל זה מעניין, ואתם מתחילים להיות פחות שיפוטיים ויותר פתוחים.

אגב, רוב תורות הטיפוסים כוללות גם הצעות להתקדמות. לכל טיפוס יש את כווני ההתקדמות הטבעיים שלו. אז זה גם נותן לכם כוונים ראשוניים להתקדמות – עזרה ראשונה קלה, מהירה ואפקטיבית. ברור שהתהליך עצמו יהיה הרבה יותר מגוון ומעניין ממה שמישהו כתב על טיפוס מסוים. אבל יש לכם נקודת אחיזה.

2: אנחנו מזדהים איתם וחושבים שמבינים

יש אנשים שעובדים על נושאים שונים לגמרי מהנושאים שלכם. מישהו מכור לגראס ואתם מעולם לא עישנתם. מישהי שלא מצליחה להכנס לכושר ואתם ספורטיביים מגיל צעיר. יש בזה משהו קל, נעים ומשחרר. אתם יכולים לחשוב בדיעה צלולה. לא מעורבים כלל וכלל – לא רגשית ולא מחשבתית. הם נמצאים בתוך בור כלשהו ואתם מחוץ לבור לחלוטין, מושיטים להם יד. מעולה (יש בזה גם חסרונות – נגיע לזה).

הבעיה עלולה להתחיל כאשר לקוחות מתמודדים עם נושאים קרובים לנושאים האישיים או העסקיים שלכם. מישהו עובד על התחום של הזוגיות וכל מה שהוא מספר על הפרטנר שלו מזכיר לכם בול את הפרטנר שלכם. אתם מזדהים איתו. ופה יש מגוון של בעיות, אחת מהן היא – אתם חושבים שאתם מבינים. זה לא מצב טוב עם לקוח. אתם גם חושבים שהוא מרגיש כמוכם וצריך לפעול כמו שאתם צריכים לפעול. פה אתם מאבדים סקרנות ומנסים לכוון אותו בכוון שנראה לכם נכון. אתם לא מחפשים מה מפעיל אותו. כאן תתחיל התנגדות סמויה שלו, כי משהו יהיה לא מדויק. אתם לא אותו אדם, המצב שלכם לא זהה, ובטח שהפתרונות שהוא יבחר לא יהיו אלו שאתם מאמינים או בוחרים בהם. לא בדיוק.

מה עושים? מכירים בזה, קודם כל. מבינים. שאתם בהזדהות איתם. זה כבר עוזר. ממשיכים באופן אקטיבי להביא סקרנות אליהם, להקשיב יותר טוב, וגם במקביל – עובדים על הנושאים האישיים האלה שלכם, כדי שהם יהיו פחות טעונים. עוד מעט נחזור לזה.

זה קרה לי לא מזמן עם לקוחה אהובה. הקשר שלה מזכיר לי מאוד קשר קודם שלי, שהיה לא טוב. שמתי את זה על השולחן. שתינו מודעות לזה. אתגר, אבל פתיר בעזרת מודעות. היא לא אני והקשר לא אותו קשר.

3: הם מזכירים לנו אנשים מהילדות

עוד מצב שפוגע בסקרנות ובפתיחות שלנו כלפי אנשים, ויוצר תגובה רגשית חזקה, הוא אם הם מזכירים לנו אנשים מחיינו – ובמיוחד אנשים מהילדות. ובמיוחד אנשים שקשה לנו איתם. יש פה בעיה כפולה. אחת היא כמו מה שתארתי עד עכשיו. אנחנו מקובעים בתפיסות שלנו אותם, ומרגישים בעומק ליבנו שהם לא יכולים להשתנות – כמו שהאנשים בחיינו לא השתנו. והשניה היא שיש לנו תגובה רגשית חזקה אליהם. הם מקפיצים אותנו. זה יכול להיות עמוק מאוד.

במצב כזה ברמה האקוטית שלו – כשאתם ממש מרגישים שאתם יושבים עם אבא, אמא או בן הזוג שלכם – שחררו. אלו בדיוק הלקוחות להעביר לקולגה. לעבוד איתם הוא על גבול הלא-אתי. במצבים קלים יותר – יש לכם הזדמנות אדירה לצמיחה. השתמשו בכלים שלכם – קבלו קואוצ'ינג, הדרכה, עשו עבודה הדדית עם קולגות, כתיבה, מדיטציה – כדי לבדוק את הנושאים הלא פתורים שלכם עם הדמויות האלה. כל צעד שתעשו בהבנה שלכם ישחרר מיד את התחושה שלכם עם הלקוח הזה.

4: לקוחות שעובדים על נושאים שתקועים אצלנו

זה יכול להיות קשור לסעיפים הקודמים – הזדהות עם לקוחות, או שמזהים לקוחות עם דמות מחיינו – אבל זה יכול להיות משהו אחר. הם פשוט עובדים בתחומים שאתם תקועים בהם. הם רוצים לרדת במשקל וגם אתם נלחמים במשקל שלכם שנים. הם רוצים לצאת מהמשוואה שבהם הם מחליפים את הזמן שלהם בכסף, אבל אתם לא הצלחתם לעשות זאת (אני לא הצלחתי… אני עובדת כל הזמן כמעט :-)). הבעיה היא שבעומק ליבכם אתם לא מאמינים שזה באמת ניתן (עובדה, למה אתם, עם כל ההתפתחות שעשיתם, לא הצלחתם…) – ולכן לא מאמינים שזה אפשרי בשבילם. שוב אתם כמו חתול בכלוב – רוצים לעזור להם להתקדם אבל לא באמת מאמינים שזה אפשרי.

5: אנחנו מגיבים לסגנון התקשורת שלהם

רוב האנשים רגישים לסגנונות תקשורת מסוימים, ויש מצב שגם אתם. בהכשרה שהעברתי למאמנים השתתף גבר בגובה 1.90, בעל קול רם מאוד, שגם היתה לו נטיה לכעס ולתוקפנות. הוא גם היה אדם מקסים והערכתי אותו מקצועית ואישית – מאוד – אבל לא היה קל עם התקשורת שלו. מדי פעם היה כועס עלי וצועק בקולו הרם. זה נדיר. לא הרבה אנשים צועקים עלי ואני בגדול אדם עדין למדי. אבל זה סגנון התקשורת שלו. זה נושא מורכב אצלו, מה לעשות? לכל אחד יש עניינים בתקשורת, כמעט. זה לא אישי כלפי גם אם ברגעים מסוימים אני מושא כעסו.

האם אתם מוכנים לקחת סגנונות תקשורת שונים של לקוחות כהזדמנות אדירה עבורכם לצמיחה? אם אתם עדינים, האם אתם מוכנים להתעמת מעט? אם מישהו אוהב לדבר מעט מאוד, האם אתם מוכנים לשתוק בצוותא מדי פעם? אם למישהי חשוב מדי פעם לסטות מהנושאים המרכזיים, ולספר לכם מדי פעם סיפורים על ילדיה, האם אתם מוכנים להקשיב גם לזה? יש לקוחה שאוהבת לאתגר אותי עם חידות במתימטיקה. היא עוד לא התייאשה מזה שאני לא לעיתים נדירות פותרת אותן.

לא כל דבר אישי כלפינו, לא בכל דבר חייבים לטפל, ובכל מקרה אי אפשר לטפל בכל הנושאים בבת אחת.  האם יכולה להיות לכם יותר סבלנות? אנשים יעריכו את זה בטירוף. יתכן שאותם אנשים יודעים שקשה לאחרים איתם. ואם אתם יכולים להשאר שם, לנשום, לשחק איתם את הפינג פונג הלא תמיד פשוט – זו כבר מתנה עבורם. ומכאן מתקדמים.

6: יש משהו לא מדובר בינינו

לקוחה מצלצלת ואומרת שבפגישה הקודמת לא עשינו שום דבר בעל ערך, ולא כדאי עכשיו להמשיך יחד. אני יודעת שהיתה התקדמות בשיחות הקודמות (אנשים סביבה הגיבו לזה…) ולכן לא רוצה לוותר כל כך בקלות. אני מציעה עוד פגישה אחת שבה נעשה צעד קדימה או שנסיים. וגם מודה לה שהיא הניחה את זה על השולחן. ואז חושבת לעצמי. לעזאזל, אני מפספסת משהו. לא הולך ברגל, מבחינתי, שמישהו ירגיש שפגישה שלמה לא נתנה כלום.

אני מצלצלת למנטורית שלי שהיא אמא שלי. מספרת קצת. והיא שואלת אותי: מה את לא אומרת לה? ואז חשבתי על שני דברים. יש שני דברים שאני חושבת שקורים איתה ולא אמרתי. לא אמרתי כי קצת פחדתי ממנה (אפרופו סגנונות תקשורת… גם שלה טיפה תוקפני…) וכי לא האמנתי שהיא תסכים ללכת איתי לשם. נושא אחד קשור לאחריות (כאן כתבתי על אשמה ואחריות), והשני קשור לכעס העצום שחשתי שיש לה כלפי אימה.

אם אתם לא פתוחים עם לקוחות, גם הם לא פתוחים איתכם. היא שמרה בפנים את התחושה שמה שאנחנו עושות לא מספיק עמוק. עוזר אבל לא מספיק. יתכן גם ש"היא התחילה" עם חוסר הפתיחות. מה זה משנה? אם יש תחושה לא נוחה, ואפילו קטנה, יתכן שיש משהו לא מדובר ביניכם. ואז, אם פותחים את הקלפים יותר, זה עשוי להביא צעד אדיר קדימה. וכך אכן היה באותה הפגישה. היא העלתה את התסכול שלה ואני – את שני הנושאים האלה, שעניינו אותה מאוד והיא הלכה איתי לשם לגמרי. התחושה היתה טובה מאוד, של הבנות עמוקות. ללא ספק עלינו רמה.

באחד הספרים שלו, הפסיכולוג ארוין יאלום מספר סיפור על לקוחה שהוא הקליט עבורה את שיחותיהם, ובסוף כל שיחה נתן לה את הקלטת. באחת הקלטות, בסוף ההקלטה, היא שמעה את מה שהוא הקליט לעצמו אחרי השיחה – ואמר שם שהוא לא סובל אותה, שהיא משעממת. עקשנית וחוזרת על עצמה בלי סוף. אין ספק שהיא לעולם לא יכולה לעשות משהו כמו לכתוב שיר. התגובה הראשונה שלה היתה עלבון וכעס, אבל היא התעמתה איתו והשיחות משם הובילו לשינוי עצום בחייה, והיא החלה לכתוב שירים (שחזור חופשי למדי שלי, קראתי את הספר די מזמן…). אני לא חושבת שלעימותים עם לקוחות צריך להיות תפקיד מרכזי בתהליכים. אבל לפעמים יתכן שמשהו מאוד תקוע בגלל חוסר תקשורת.

7: אנחנו עובדים איתם בכוון לא נכון

לפעמים חוסר הנוחות שלכם הוא סימן אמיתי לכך שמה שאתם עושים איתם לא מתאים. הם לא מתקדמים – וזה יוצר אצלכם חוסר נוחות. ברור. הגיוני שזה יצור. אולי אתם עובדים איתם על נושאים רגשיים בזמן שתחומים הרבה יותר בסיסיים בפירמידת מסלו שלהם לא עובדים. אולי אתם עובדים איתם פרקטית בלבד בעוד שהדכאון שלהם צועק לשמיים.

יתכן שאתם יכולים לתקן את הכוון בעצמכם, ויתכן שלא. יתכן שהם צריכים עזרה אחרת במקביל לעבודה איתכם או במקומה.

8. אנחנו מזדהים עם אג'נדות סותרות לשלהם

אולי הם רוצים להתפטר ולהקים עסק ואתם חושבים שאין להם מספיק כישורים לכך. אולי הם רוצים להתגרש ואתם חושבים שזה יאמלל אותם. אולי זה הורה ששולח תינוק קטנטן לגן ואתם חושבים שהוא היה צריך להשאר בבית איתו עוד קצת.

יכול להיות שאפשר לבדוק את הדברים האלה איתם בעדינות, אבל בגדול – מצטערת לומר: הם הבוס, ואתם לא. הם מעל גיל 18 והם לא צריכים לשאול אתכם מה לעשות. האם אתם מסוגלים לתמוך באדם שפועל הפוך מהאמונות האישיות שלכם? האם אתם יכולים לראות את העולם מתוך הנעליים שלו? אם לא, אתם לא יכולים לעבוד איתו. אם זיהיתם מקרה כזה, החליטו. אם זה ממש נוגד את המוסר שלכם – כנראה שעדיף לשחרר את הלקוח. אם לא – תפתחו את הראש קצת. תשחררו. האחריות היא שלו – לכו על זה איתו.

יש לי 3 דוגמאות מובהקות שאני זוכרת מצוין, של לקוחות שעשו משהו שחשבתי שלגמרי לא אפשרי ולא מתאים להם – והצליחו בגדול. הנה אחד הסיפורים. והנה עוד כמה מילים על אג'נדות כלפי לקוחות

9: הם רוצים סוג עבודה אחר

תראו, יש הרבה סיבות למה שאנשים ירצו לעבוד איתכם. בתור מאמנת רוב האנשים אכן רוצים ממני קואוצ'ינג. הם רוצים שנתבונן ונבין יחד מה קורה איתם, הם רוצים לחשוב ביחד איתי על הנושאים, ולשמוע את הרעיונות, הדימויים וההצעות שלי. הם רוצים לקבל תרגילי בית מסוגים שונים, לנסות אותם, לחזור לספר על זה, הם רוצים שאעשה איתם תרגילי פוקוסינג בשיחה. אחרים רוצים עזרה פרקטית עם העסק והשווק, לספר לי מה עבד עד עכשיו ומה לא, לשמוע את הנסיון שלי, לקבל ממני הצעות ספציפיות מה לעשות, לעבור איתי על החומרים השווקיים שלהם. יש מטפלים ומאמנים שרוצים שאלמד אותם את הכלים שלי. עד פה די רגיל.

אבל לקח לי זמן להבין שלא כל אחד רוצה קואוצ'ינג ממני. בתקופה מסוימת, או בכלל. וזה בסדר גמור. יש אנשים שרק רוצים לספר לי מה קורה איתם. בעסק או אישית. זה הכל, וזה עוזר להם. הם בעצמם מקבלים תובנות מעצם השיחה המרוכזת, עם הקשבה מלאה וסקרנית, ושאלות מדי פעם. הם לא רוצים לשמוע את הדיעה שלי – בכלל. הם לא רוצים לקחת על עצמם משימות – בכלל. הם רוצים פשוט לחיות, ומדי פעם לעשות איתי סדר בראש. חשוב להם לספר את הסיפור. כולו. כולל על החתונה של האחיינית. זה סוג של פורקן שחשוב להם. אם אני מנסה לעשות קואוצ'ינג – להציע זוית הסתכלות אחרת, ללמד איזה רעיון – הם לא רוצים. ואז תהיה מתיחות בינינו וחוסר נוחות. זה יכול להיות בתקופה מסוימת – מתישהו לקוח מוצף מדי רגשית או עמוס באירועים – או תמיד.  יכול להיות שלספר את מה שקורה הוא הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כרגע או בכלל. אתם גם לא יודעים. לפעמים אנשים עושים איתי משהו שנשמע כמו פטפוטים במשך שנה – עד שמגיע הזמן שבו הם באמת מוכנים להתחיל לזוז. אני מודה שזה לא המקרה הנפוץ, אבל למדתי לזהות את זה בשלב כלשהו ולהיות נינוחה גם איתם.

10: אנחנו לא שומרים על הגבולות שלנו איתם

את אחראית לסגנון התקשורת כלפייך

אמרה לי המורה הראשונה שלי לפוקוסינג חגית ספנסר. אני מסכימה. אתם אחראיים לאיך שאנשים מתקשרים ומתנהגים איתכם. זו בחירה שלכם אם לקבל את זה או לא. אם אנשים מאחרים, מבטלים, פונים אליכם בזמן הפנאי יותר ממה שנכון מבחינתכם ואתם ממשיכים – אתם אלו שיוצרים את זה. יש אנשים שהגבולות שלהם שונים משלכם. אולי טיפוסים שונים מכם. ערכים שונים אפילו.

אני זוכרת לקוח שהיה הרבה פעמים מאחר בחצי שעה, או מבטל בשניה האחרונה. בפעם הראשונה שזה קרה זה לא הטריד אותי. בפעם השניה הוא אמר שלא נעים לו שהוא אחר. זה לא חייב להיות לך לא נעים, אמרתי, זה רק יהיה קצת יקר. תצטרך לשלם בכל מקרה. כך נפתור את הבעיה שלי. לגבי הבעיה שלך עם זמנים, אם אתה רוצה, אפשר לנסות לפתור אותה. ואם לא, גם זה בסדר.

לא תמיד גבולות מטושטשים הם כל כך בוטים כמו איחור. לפעמים מישהו מתקרב אליכם פיזית טיפה יותר מדי. מטריד מינית – כמו למשל מחמאות פיזיות. בא בטענות לא סבירות (מתלונן שאתם לוקחים חופשה של שבוע או שבועיים באוגוסט…). לרוב, זו תהיה מתנה עבורו אם תצאו מאזור הנוחות שלכם ותתקשרו איתו את זה. יתכן שהוא לא מודע כלל להשפעת ההתנהגות שלו וסביר להניח שהוא עושה את זה בעוד הרבה מקומות. זו גם תהיה צמיחה מחזקת עבורכם ולגמרי יתכן שמכאן תוכלו להמשיך יחד בצורה נפלאה.

וכן, יתכן שאדם מטריד אתכם ברמה שלא כדאי להיות בקשר איתו. זה קרה לי מעט מאוד, אבל קרה, ועדיף לזהות את זה ובצורה מכובדת לסרב.

11: לקוחות שלא רואים את עצמם אחראיים לדבר

ויניקוט קורא למצב כזה "הפרעת אישיות גבולית". כתבתי על זה עוד כאן. אנשים שלא רואים את עצמם אחראיים – באמת – לשום דבר כמעט. הכל בגלל אחרים. בגלל העולם. צלצלה אלי יום אחד אישה שאמרה שהיא צריכה עזרה בחיפוש עבודה. ספרי לי עוד קצת, ביקשתי, והיא סיפרה כמה המעסיקים הקודמים מתנכלים לה ונותנים המלצות גרועות, וכמה היום הכל זה קשרים, כל המכרזים תפורים, ויש נגדה גם אפליית נשים. יכול להיות שאת צודקת, אמרתי לה. במה את חושבת שאימון יכול לעזור לך אם זה הכל בגלל המעסיקים?

אתם שומעים את הבעיה? אם זו התפיסה של אדם, יש לו מעט מאוד אפשרות להתקדם. ברור שלרוב האנשים יש חורים בתפיסת האחריות שלהם. נקודות שבהם הם חושבים ש"זה בגללם". בסדר, אפשר לעבוד על זה באימון. אבל אם החורים זה ואקום שלם, אם אדם לא רואה את החלק שלו בשום דבר, אני לא יודעת איך עובדים עם זה. זה יכול ליצור מצוקה עצומה אצל מטפל או מאמן, ובזבוז עצום של הכסף של הלקוח. אני משתדלת לזהות מקרים כאלה מראש ולא לקבל אותם לאימון. לטעמי זו הפגיעה המינימלית.

ואגב, ובהקשר של מה שכתבתי קודם על לתקשר את מה שלא אמרנו, לפעמים – לפעמים – להצביע על הכוון הזה יכול לעזור לאדם. זה קרה לי מספר פעמים. היה מקרה שבו אחרי שיחה אחת הבנתי שהאישה לא תמשיך להתאמן איתי. השיחה לא עבדה. היא עברה דירה לעיר שלא באמת רצתה לגור בה, לא חיפשה עבודה באופן אקטיבי והרגישה בודדה. לקראת סוף השיחה, ידעתי שאין מה להפסיד. תמות נפשי עם פלישתים, אמרתי לעצמי. אולי אתן לה מתנה גדולה ואולי היא לא תקשיב לי. אמרתי לה,

תשמעי, אני לא שומעת שום, שום תפיסת אחריות שלך כאן במצב הזה.

היא לא אמרה הרבה באותו הרגע, וסיימנו את השיחה. אחרי כמה שבועות קיבלתי מייל שבו סיפרה על השינוי הגדול בתחושה שהשיחה הזו יצרה אצלה, התעוררות. והיא מצאה עבודה.

12: אנחנו לא בליגה המתאימה

לא עם כל אדם אתם יכולים לעבוד. ללא ספק זה נכון למאמנים – יש עולם שלם של בעיות נפשיות שאין לנו השכלה או הכשרה כדי להתמודד איתם, אבל אני מאמינה שזה נכון גם למטפלים. אולי מהסיבות שמניתי כאן, אולי בגלל חומרת המצב, או משהו אחר לגמרי – אין לכם את הכלים המתאימים. אז לא. אל תזיקו. הפנו הלאה.