מה זה "חנוך לנער על פי דרכו"

אני רוצה להצביע על תפיסה שהיא כל כך עמוקה בתרבות שלנו, כל כך מושרשת, כל כך מובנת מאליה – שיתכן שיהיה קשה להבחין בה.

רק לא מזמן הבנתי את הביטוי "חנוך לנער על פי דרכו". הפירוש שתמיד נתתי היה, שצריך להיות עדינים עם הילדים, אם רוצים לחנך אותם. לא צריך להתעמת איתם יותר מדי, צריך "לזרום איתם". נכון שזה הפירוש המקובל? בעצם, לא לחנך.

איך "על פי דרכו" בכלל מסתדר עם חינוך? אם אני בא לחנך את הנער, איך זה יהיה על פי דרכו? זה הרי יהיה על פי דרכי. אני המחנך. אנחנו לא רוצים לוותר על חינוך, ובצדק.

אז בעצם אנחנו מנסים לחנך על פי הדרך שלנו, אבל בעדינות. שלא יכאב מדי. אנחנו יודעים את הכוון הבלעדי שנכון להתקדם בו, ובעדינות נסיט את הנער, את הילד מכל כוון אחר שהוא מנסה לצעוד בו – כך שיצעד בכוון שאנחנו מתווים.

האוטומט: להסיט את הילד מדרכו

נכון? עד עכשיו כמעט לא אמרתי כלום. זה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות עם ילדים. בנינו להם בתי"ס ואנחנו משקיעים בכך מליארדים. אנחנו לוקחים צוות הוראה מוכשר וחדור מוטיבציה, או את עצמנו כהורים, ומלבישים על עצמנו את המשימה הבאה: להשקיע את מרב המאמצים כדי להסיט את הילדים מכל כוון עצמאי שהם רוצים לצעוד בו, אל הקו הדק שאנחנו משרטטים להם. אם חבורת ילדים יושבת ומקשיבה לשיעור, זה חייב להיות "יפה", ישר בכסא, ולא חלילה בכריעה קדימה, או בישיבה מזרחית. אם ילד עונה תשובה שהיא שגויה לטעמנו, אנחנו אומרים בנימוס ובחיוך "לא בדיוק", וממשיכים לילד הבא, בלי לבדוק – יתכן שמה שהילד אמר היה מקדם את הדיון עשרה צעדים קדימה. יתכן שנתעכב ונסביר לו את טעותו, אבל לא נתעניין בכוון המחשבה האולי מרתק שהביא אותו לשם. אם ביקשנו מילדים לצייר פרח, ובמקום זה הם כותבים את שמם – אנחנו מסבירים להם שהם שוגים. לכתוב את שמך לא נקרא לצייר פרח. מחק את מה שכתבת, וצייר פרח. בלי לתפוס שאולי היה משהו מעניין בדרך שבה כתב את שמו. ואולי תכנן בכלל להפוך את שמו לפרח.

המאבק הסמוי עם ילדים

יש מאבק בינינו לבין הילדים, וזה לא לגמרי משנה אם הוא מתקיים בצעקות או ברוח טובה, בנימוס, בעדינות ובחיוך. זה מאבק רב עוצמה. הילדים מושכים לכוון אחד, ואנחנו לכוון אחר. הילדים מושכים לכוונים חדשים, יצירתיים, טריים, מגוונים. אנחנו מושכים לכוונים לעוסים. ממוחזרים. כוונים שכבר משעממים אותנו עצמנו.

אפשר להסתכל על השפעת המאבק על שני הצדדים בשיעור סטנדרטי בכיתה או כאשר אנחנו מנסים להסביר משהו לילדינו. הילדים לאט לאט נכנעים. הופכים לשקטים, משועממים משהו. מכונסים בעצמם. לא יוצרים איתנו קשר עין, פחות ופחות מעוניינים בדיון. ילדים שספגו גערות או עונשים, עצובים, מרוחקים. ילדים שלא ספגו גערות – אך שמעו אותן מופנות לאחרים – פחות שמחים גם הם. ברגע שמשחררים אותם להפסקה, הם פורצים החוצה בריצה, העיקר להתרחק מזירת הלימוד.

מה זה עושה לנו המבוגרים

המבוגרים – אנחנו או המורים – הופכים למשועממים באותה המידה, אם לא יותר. אנחנו עצבניים, זקוקים לסיגריות ולקפה כדי לשרוד בוקר כזה של הוראה או טיפול בילדים. אנחנו כועסים על הילדים, מחפשים מפלט במבוגרים שסביבנו – לפטפט איתם על ענייני הא ודא, או לבדוק הודעות בנייד – העיקר להתנתק מתחושת הדכדוך שהמאבק הזה משרה עלינו. למעשה, חלק מהפרות המשמעת שאנחנו מגיבים עליהן בחומרה הן כה פעוטות, שלא נשאר אלא לשאול את עצמנו האם אנחנו פשוט פורקים עליהם את התסכול והכעס שלנו. תסכול שלא נובע מהם. תסכול שנובע מניגוד האינטרסים שאנחנו יוצרים.

אני מדברת על מקרים של צוות חינוך והורים מעולים. לא הזנחה, לא התעללות. אנשים פתוחים. אוהבי ילדים. אינטלגנטיים. מלאי רצון טוב. חרוצים. אבל התפיסה הזו שאנחנו צריכים להתוות את הקו ולדאוג לכך שהילדים ילכו בו – משביתה כל שמחה. זה כמו להכניס כמות קטנה של רעל לתוך אקווריום דגים. הם לא מתים, אבל גם לא נראים טוב. קשה מאוד לשרוד, להמשיך לשמוח, לחייך, להקשיב, לאפשר למידה אמיתית – כשאנחנו חייבים כל הזמן לתחזק את המאבק הזה בינינו לבין הילדים.

חנוך לנער על פי דרכו

האופציה היא "חנוך לנער על פי דרכו". על פי הדרך שלו, ולא על פי הדרך שלנו. אנחנו יותר מלווים מאשר מדריכים. הדרך היא של הנער. הוא המדריך. אני מנסה לדמיין את עצמי מקשיבה לילדים ואני מנסה ללמוד מהם. אני מנסה להבין את החשיבה שלהם. היא ללא ספק מקורית משלי, גם אם חסר להם ידע. ידע ניתן להשלמה, אבל חשיבה יצירתית קל לאבד וקשה לרכוש. ולילדים כבר יש חשיבה יצירתית. מנסה לראות את עצמי מנסה להבין באמת מה הם מנסים לומר, מנסה לעזור להם לפתח את הכוון המחשבתי שלהם. אולי חסרים להם כלים לחישוב, אולי חסר להם אוצר מילים, ואני אספק את זה. אבל הם עצמם מציגים את השאלה וגם את כוון הפתרון המעניין.

חייב להיות זמן שמוקדש להקשבה לילדים. ללכת איתם, בדרך שלהם. לעשות מה שהם מציעים. זמן משחק שנקרא special time ע"י פסיכולוגים. לשחק לפי הכללים שלהם, החוקים שלהם. הם מובילים ואנחנו לומדים. אנחנו מלמדים אותם להקשיב לעצמם, יחד איתנו, לתת לתוכן הנפלא שלהם להתפתח, ולצאת החוצה.

פתרונות לבעיות הקשות ביותר שלנו

אולי הילדים יכולים לספק לנו פתרונות לבעיות הקשות של החיים המודרניים. השיעמום שבעבודה חד גונית ובלתי פוסקת, עבודה שנמשכת גם בחינוך. העניין הזה שחינוך ילדים הפך לכל כך קשה. אולי הוא יכול להיות קל. המרחק הרב שנוצר בינינו לבין הילדים, שהולך וגדל עם כל שנה שבה הם גדלים. החשיבה המקובעת והאחידה שנכנסנו אליה, שבתוכה בעיות קשות כל כך בחברה נראות לנו בלתי פתירות. הם יכולים להוציא אותנו משם, יש להם רעיונות שלא חשבנו עליהם עדיין.

אם תדמיינו זמן שבו היתם במיטבכם, שהיתם שמחים עם הילדים, שאהבתם אותם בכל ליבם והרגשתם את האהבה הזו פיזית בגוף, שהתענגתם עליהם – אני מתארת לעצמי שהם הקשיבו לכם, לפחות במידה סבירה. משמעת כוללת את המילה "לשמוע". אבל לשמוע אותם ולא רק שהם ישמעו אותנו. כאשר זה קורה, שיתוף הפעולה של ילדים יכול להדהים. זה הפרדוקס. כאשר אנחנו מניחים למאבק המשמעת, פתאום נוצרת משמעת מסוג אחר לגמרי.

ילדים יכולים להפתיע

אנשים תמיד חושבים שבגלל שאני מדברת על רכות כלפי ילדים, אני מרשה להם כל דבר. למעשה, ההיפך הוא הנכון. המשמעת שלהם מסחררת: לרוב, הם מבצעים את המשימות שלהם באופן עצמאי, בזמן, ועל הצד הטוב ביותר. הם מצטיינים בכל דבר שהם נוגעים בו (ויש הרבה כאלה). הם יכולים לבלות שעות במשחקים ללא טלויזיה, מחשב או טלפון, וללא מבוגר מפעיל. כאשר אנחנו מחוץ לבית הם לא מבקשים ממני לקנות ממתקים, חטיפים או צעצועים זולים. הם מקשיבים ומכבדים בקשות, והרבה מהזמן – גם זה את זה. איך? אין לי טריקים וטיפים, כאלה יש בשפע בכל מקום. אני עובדת ובודקת את התפיסות שלי כלפיהם על בסיס יומיומי. מתוך הקשר הקרוב והנקי שלנו יש להם מקום להתפתח. זו משימת חיי, ואני יכולה לעזור גם לכם במשימה הזו.