מה אני לא אוהבת באימון אישי

מה אני לא אוהבת באימון אישי

הגרעין של אימון אישי הוא מדהים: תפיסת אחריות. אני אחראי לחיי. אבל בואו לא ניקח את זה לקיצוניות הרוחניקית הרווחת היום, שהיא ריקה בעיני. אני והחשיבה שלי לא יוצרים את כל העולם. העולם היה קיים לפני, יתקיים אחרי, ורוב מה שקורה בו לא תלוי בי כלל. יש מציאות. יש טבע. זה לא קשור לחשיבה שלי, ואני לא יוצרת את זה. אפילו הרגשות והחוויות שלנו לא כולם בשליטתנו או נוצרים ע"י החשיבה שלנו. חלק מהם הם כמו גלים בים. זה כימי. וגנטי.

והרבה כן תלוי. יש ים – אבל איך אני שוחה בו' תלוי בי. מה אני עושה עם כל זה, וכן, איך אני רואה את זה. אפשר לחוות את הגלים בים כרעים. או טובים. או לא זה ולא זה. זו כבר תפיסה שלנו, והיא משפיעה המון על החוויה שלנו בחיים. אני חושבת שזו ההברקה של אימון אישי. האחריות היא לא מושג חדש. אבל להפוך אותה לישימה, לחפש באופן אקטיבי – איפה אני אחראי. איפה החלק שלי כאן. מה אני יכול לעשות היום. להפיץ את התפיסה הזו – נדמה לי שזו המתנה של קואוצ'ינג לעולם.

אז מה הבעיה עם אימון אישי? יש שתיים עיקריות. נקח קודם צעד אחורה.

תגובת נגד לטיפולים הארוכים

גם כאן, ההתחלה היתה מבטיחה. קואוצ'ינג הוא במובן מסוים תגובת נגד לחוסרים מסוימים בעולם הטיפולים הפסיכולוגיים (הוותיקים). העבודה בטיפול היא עמוקה. איטית וארוכה. ובתוך כך, לפעמים מפספסים כוונים מעשיים, מיידיים, שהיו יכולים לעזור מאוד. אני זוכרת שיחה בכנס עם פסיכולוג אנגלי מוערך. הוא שאל אותי מה המטרה של אחד הכלים שלי. הרבה פעמים זה מקצר את הדרך, אמרתי. למה את רוצה לקצר את הדרך? שאל.

מבינים? אין לו שום אינטרס או שאיפה לקצר את הדרך שלקוחות עושים איתו. אני לא מבטלת את הגישה שלו, ואני מבינה שלפעמים זה נדרש. אבל לא תמיד. לקוחה שעשתה טיפול פסיכולוגי במקביל לאימון איתי, אמרה לי עכשיו בסיום הסדרה – "את פיקסת אותי מהשיחה הראשונה". ברור שלא הכל נפתר בשיחה אחת. אבל גם לא הכל תמיד חייב להיות איטי. לפעמים ההכרה באחריות שלנו, ובמה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, יכולה ליצור מפנה מיידי – ואם אנחנו מתחילים לפעול, הפירות של העשיה שלנו יתחילו להשפיע מיד על המציאות, וגם על המצב הרגשי שלנו.

ואז הגענו לבעיה הראשונה

בעיה ראשונה: תפיסת "לדרבן את הסוס"

מאמנים כל כך התלהבו מהיכולת לדרבן אנשים לפעולה באופן מיידי, שהם התחילו להגזים עם זה, ולהתיחס לאנשים כאל סוסים. כל מה שצריך הוא לדרבן עוד ועוד. הגיעו לכוחניות מטורפת כלפי עצמנו. לא משנה מה אתה מרגיש, תפעל וזהו. בעצם, תדרוס את הרגשות שלך. תתעלם מהם. הם לא חשובים. הם לא קיימים, אפילו. זה רק בראש שלך.

ההשפעה של גישה כזו קצרה ומוגבלת

מילא, אם זה היה עובד. אולי זה היה שווה את זה מדי פעם. למרות המחיר הפנימי הכבד. בכל מקרה, ההשפעה של גישה כזו היא קצרה ומוגבלת. יכולה להיות המון התלהבות בהתחלה, מאמן כריזמטי עומד על הבמה או אומר לך אישית שהכל אפשרי! ואתה רק צריך לרצות! ולהחליט! ואתה אולי אפילו מתפטר מהעבודה כי הנה הכל אפשרי ותוך שנה תהיה מאמן מצליח כמוהו ותעמוד על במות ותדפיס כסף. ואתה שילמת המון כסף אז אתה קל לשכנוע כרגע. ואז אתה יוצא חמוש בתפיסת "לדרבן את הסוס", ומדרבן קצת וזה עובד ואתה יותר מתלהב, וממשיך, ודי מהר זה לא עובד. בכלל. כי הקולות הפנימיים מרימים ראש. הם לא היו שם סתם, מלכתחילה.

אז יש הבדל בין להתמקד, וליצור בהירות, שהן מתנות גדולות של אימון אישי, לבין התפיסה הפשטנית שכל מה שצריך זה להתעלם מכל מה שקורה איתך ואפילו מסביבך, וללחוץ עוד ועוד על הגז עד הסוף. שזו אחת הבעיות הגדולות של עולם האימון, ואחת הסיבות לאכזבה ממנו.

בעיה שניה: אימון אישי עלול להיות שטחי וריקני

העקרונות של אימון אישי בסיסי הם לא מורכבים. כמה ספרים ומכסים את זה. ולפעמים הם עובדים מהר ומדהים. אבל אם זה לא עובד, אז אין כל כך הרבה כלים. וזו הבעיה השניה עם קואוצ'ינג. אם לא מוסיפים לתוכו מקורות השראה וכלים נוספים, ואם הוא לא עובד עם אדם או בתחום מסוים – אז מאמנים (בעיקר מתחילים) עלולים לדחוף חזק מדי בכלים שיש להם. קצת כמו לכפות את הכוון על הלקוח. לדרבן את הסוס עוד יותר. ואז יש תחושה של לדפוק את הראש בקיר, של שטחיות, של תסכול סמוי (אצל שני הצדדים) ובטח לא השראה ומעוף.

אישית מצאתי את עצמי במקום הזה די מהר. היו לקוחות שנתקעתי איתם. ואז התחלתי לחפש מקורות ידע והשראה. למדתי סוג מעולה של עבודה רגשית – התמקדות. בעיני מאמן שאין לו גם כלי כלשהו כזה – חסר משהו. בהמשך למדתי גם את הכלים של ג'וליה קמרון, ביירון קייטי, אניאגרם, למדתי המון מהיוגה ואח"כ מספורט. למדתי מספרי ניהול (סטיבן קובי, ריצ'רד קוק ועוד), מרומנים גדולים ופה ושם מסרטים. למדתי ממתאמנים בלי סוף. בקיצור – תעשירו. אל תפחדו להרחיב את היריעה שאתם עובדים איתה. ואם אתם עובדים עם מאמן שעובד בצורה צרה מאוד וזה לא עובד לכם – אני מציעה לשקול את זה שוב.

בעצם אימון אישי הוא בסיס טוב

כך אני רואה קואוצ'ינג כבר שנים. בתור תפיסה בסיסית, כישור בסיסי שאדם לומד כדי לעבוד עם אנשים – ומשם הוא צריך לפתח כמאמן את הכוונים היחודיים שלו, ואיך למלא את המסגרת הזו בתוכן שיעבוד היטב ללקוחות. אין נוסחה אחת. אין דרך שתעבוד לכל מאמן ולכל לקוח. אם אתם מודעים לבעיות האלה אתם לגמרי בכוון הנכון להפוך למאמנים מעולים, שהזמן והכסף שמושקע בשיחות איתכם משתלם בגדול.

זריקת אנרגיה קטנה כל יום

אני שולחת הודעה קצרה בוואסטאפ כל יום: רעיונות, עידוד וכלים,
מתוך העבודה שלי עם לקוחות והשראה מהמאמנים הטובים בעולם. רוצים לקבל?
כאן נרשמים.

מדריך שיווק למאמנים ומטפלים

אגב, כתבתי ״מדריך שיווק למאמנים ומטפלים״. כאן מקבלים במתנה:

אולי יעניין אותך גם: