דודה שלי אמרה לי לפני שנים: כשהילדים היו קטנים הם היו צריכים אותי בבית הרבה. כשהם גדולים הם צריכים שאהיה גמישה.
בשנים האחרונות שמתי לב לזה. הילדים שלי (תיכף 13,16) לא צריכים שאהיה פה כל הזמן. הם עצמאיים בטירוף. נוסעים, חוזרים, חברים, לימודים. אבל הם כן צריכים לפעמים אמא נוכחת בבית ולא עסוקה. אמא שמטיילת בנחת בין הכלים, כביסה, מפטפטת איתם תוך כדי. שוכבת קצת על המיטה בחדר שלהם בזמן שהם מסדרים אותו.
כמו שעם תינוק אי אפשר לתת לו שעה ולהגיד: עכשיו תקבל ממני את כל האמהות בבת אחת, וזהו. כך גם אי אפשר עם טינאייג'רים. בהתחלה הם לא מדברים. אח"כ פתאום הם נזכרים לספר משהו. אח"כ רוצים שאכין להם משהו לאכול אחרי שקודם סרבו. זה לא קורה כל הזמן, אל תטעו. אבל פה ושם. פה שבת, שם חג, יום אחד פתאום רגוע יותר.
אני לומדת לראות את הימים האלה בתור הימים הכי הכי חשובים שלי.
ואולי זה לא רק עם ילדים. אולי כל נושא חשוב בחיינו צריך שלפעמים נחוג סביבו בנחת.
מאחלת לכם יום חשוב.
