מה למדתי מהסרט "הערת שוליים" על ביקורת ואמון

האב, הפרופסור, נכנס בסערה לחדר שבו בנו המתבגר צופה בטלויזיה, ושואל אותו בכעס: מה אתה עושה? ובנו עונה בהיסח הדעת: כלום. כלום?! אתה כל הזמן לא עושה כלום! שואג האב. אתה קרוב מילימטר לנקודת האל חזור, הנקודה שבה אני אתייאש ממך. הנקודה שממנה אני אתחיל לרצות שיהיה לך רע, כדי שאשמח לאידך. צועק, שובר אגרטל ומסתלק לחדרו. הסרט: "הערת שוליים".

כולנו רוצים להשפיע על ילדינו. שיהיו להם חיים מלאים ועשירים, שיצליחו, שיגשימו את חלומותיהם. הבעיה היא שלפחות חלק מהאהבה שלנו אליהם הוא מותנה. אהבה שתלויה בהשגיהם, או לפחות במאמציהם. האב הפרופסור לא מוכן לאהוב את בנו, ולרצות בטובתו, אם הוא לא עושה כלום.

זה, לדעתי, נושא הסרט. יש שרואים בו סרט על האקדמיה, ואפשר לראות בגיבור דון קישוט מודרני. אני רואה בו סרט על הקשר בין הורים לילדיהם. עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על ילדינו, ואיך?

בסרט יש שני אבות שהתייאשו לחלוטין מבניהם. הם לא אוהבים את מה שהבנים שלהם עושים, ולא מאמינים בהם. בעבר היו להם חלומות ורצונות עבור הבנים, אך הם ויתרו עליהם. הם לא אוהבים אותם. לא רוצים בטובתם. לא בלב שלם.

יש לנו חורים באמון

רובנו לא שונאים את ילדינו ולא התייאשנו מהם. אבל יש לנו חורים באמון. חורים באהבה. תחומים מסוימים שאנחנו חושבים שבהם הם לא יכולים להשתפר. הוא מפוזר, היא מפונקת. אנחנו גם מתייאשים מעצמנו. זה האופי שלי, זה הגנים, אין לי שליטה עצמית. אף פעם לא היתה לי. חוסר האמון הזה הוא מקום חלש מאוד. אנחנו כהורים, מלמדים את ילדינו את התפיסה שלנו בחיים. הם רוכשים מאיתנו חוסר אמון לעצמם.

לרכוש אמון הוא תהליך משונה: בשביל לרכוש אמון צריך אמון. בשביל להצליח צריך להאמין בכך שאנחנו יכולים להצליח, ולכן יש טעם להשקיע. בשביל להיות יכולים לאהוב את ילדינו ממש, וללמד אותם להאמין בעצמם, אנחנו צריכים להאמין בהם. עוד לפני שהם מוכיחים את עצמם, וגם אחרי הם הוכיחו שלא. אחרי שהם נכשלים. קצת כמו הרוזן ממינכהאוזן שמשך את עצמו מתוך בור עמוק כשהוא אוחז בשערות ראשו, ולא בשום דבר אחר, אנחנו צריכים לייצר את האמון הזה בילדינו ובעצמנו. אמון מתוך לא כלום. אמון לא מבוסס. זה לא קל.

אמון אמיתי הוא בחירה

אמון קשור לאמונה. אחד האנשים הדתיים המעניינים ביותר שיצא לי לשוחח איתם, דתי מלומד, מוהל שיש לו גם דוקטורט מדעי וגם רקורד ספורטיבי מרשים, הודה בפני פעם שעם כל הצידוקים המדעיים (לטעמו) לקיומו של אלוהים, הבסיס לאמונה הוא בחירה. מאמינים באלוהים כי בוחרים להאמין בו. פשוט ככה. וכששאלתי את עצמי מגיל צעיר, כאדם חילוני, במה אני מאמינה – התשובה שלי היא דומה. אני מאמינה בכוחו של אדם. כל אדם. בלי צורך בהוכחות, ולמעשה – בלי אפשרות להוכיח. אמון פשוט, אמונה. אנחנו מסוגלים, אנחנו יכולים כדאי להשקיע וכדאי לאהוב את ילדינו, כי עם האמון והאהבה שלנו הם יכולים להגיע רחוק מאוד.

 

אולי יעניין אותך גם: