סוד הזמן הנעלם

אני אישה שמחה. לא בכל רגע, כמובן, אבל כן. לאורך הדרך שאלתי את עצמי איך זה קרה שאני שמחה באופן בסיסי. קודם כל, מעורב כאן הרבה מזל. נולדתי למשפחות מאוד מיוחדות, מודעות וחמות משני הצדדים, גנטיקה ידועה כמשפיעה על אושר, והמזל כידוע מצטבר – כך שמאחורי כבר שנים של מצבים מגבירי אושר, כמו יחסים עמוקים מתמשכים, כושר גופני מעולה, ועיסוק מספק. בשנים האחרונות אני מייחסת את האושר גם לחוסר הצפיה שלי בסדרות, ולגלישה מאוד מועטה ברשת.

יום אחד, בגיל 27, בתי בת השנה קלקלה את הטלויזיה הגדולה שעמדה לנו בסלון. הוצאנו אותה לרחוב, ובן זוגי דאז הציע שניסע כבר באותו הערב לחנות לקנות טלויזיה חדשה. שמע, אמרתי לו,

אנחנו צופים די הרבה. אולי נננסה חודש בלי?

בשנת 2003 לא צפינו בשום דבר במחשב, לא היו לנו סמארטפונים, היה צריך טלויזיה. הוא הזדעזע מהצעתי, וסיכמנו שנחליט בסוף השבוע. 

מה נעשה בערב?

כבר באותו הערב, בשעה 19:30 הסתכלנו אחד על השני ועל התינוקת: מה נעשה? בעצם הינו רגילים להעביר את הערב מול המסך. החלטנו שניסע להליכה על החוף עם העגלה. יצאנו ומצאנו את עצמנו עומדים מהופנטים מול הגלים, ברחש המקסים, ברוח הקלה של הקיץ, מאושרים. ידענו שהטיול הקסום הזה לא היה קורה אם היתה לנו טלויזיה. קניית הטלויזיה נדחתה. בשבועות, בחודשים ובשנים הבאות מצאנו את עצמנו מטיילים בערבים, פוגשים חברים, מבשלים, קוראים ביחד ספרים בקול רם, ממציאים מוצרים לתינוקות ורושמים עליהם פטנטים (למדנו לסרוק ולרשום), לומדים יחד איך להשקיע בניירות ערך, יוצאים לרקוד, ועוד בלי סוף עיסוקים. בהמשך גם חזרתי לקואצ'ינג, ורוב הערבים שלי הושקעו בפגישות ובכתיבה. היה קשה לזכור שפעם הערבים עברו עלינו בישיבה מול המסך.

יום אחד, עשור מאוחר יותר, קמתי בבוקר וגיליתי שהעולם עבר בצורה גורפת לבילוי כמעט יחיד, מדי ערב: צפיה בסדרות, עם וריאציה של גלישה סלולארית בפייסבוק ובאינסטגרם. מין זרם גדול כזה, שכולם שוחים/נסחפים בו. מדי פעם גם אני נלכדתי קצת. מכיון שפייסבוק הוא גם מקור לקוחות עבורי, היו תקופות שהתמכרתי אליו וגלשתי יותר מדי. שוב ושוב עשיתי לעצמי גמילה, ושוב ושוב נוכחתי בהבדל בין חיים בתוך הזרם הזה לבין חיים בלעדיו. 

מה קורה אם יוצאים מהזרם של צפיה/גלישה

לטובת מי שנמצא בתוך הזרם, הנה כמה דברים מדהימים שכנראה יקרו אם תצאו ממנו קצת. 

1. לישון ממש מספיק

קראתי שהיום אנשים ישנים בממוצע שעה אחת פחות מאשר לפני 50 שנה. שעה פחות, יום אחר יום – פער עצום! יכול להיות שאתם טוענים שאתם לא ישנים מספיק כי אתם עובדים המון. אולי, אבל לא פגשתי הרבה אנשים כאלה. זה בד"כ עניין של צפיה וגלישה. 

שעת שינה נוספת ביום זה כל כך מוצלח, משמח ומרגיע, שכמעט קשה לדמיין את זה. יש אנשים שכל המפנה החיובי שלהם בחיים מתוך הקואצ'ינג התחיל מלישון יותר. שינה ארוכה היא game changer רציני להכל: ליחסים שלכם, להתקדמות המקצועית, לסיפוק, למצב הרוח. ומה שמפריד ביניכם לבין זה – ההרגל לצפות/לגלוש כל ערב.

דרך אגב, אם קשה לכם להרדם בלילה או שאתם מתעוררים מוקדם מדי, יתכן שאתם גם רגישים לקפאין יותר ממה שאתם יודעים. רגישות לקפאין מתפתחת עם הגיל, כך שיתכן שפעם לא היתם רגישים כלל והיום גם כוס אחת של תה חלש בבוקר מקלקלת לכם את השינה. הדרך היחידה לדעת היא לנסות חודש ללא קפאין ולבדוק אם במקרה אתם מתחילים לישון 8 שעות של שינה רצופה כל לילה.

2. יש זמן לפתור בעיות

רוב האנשים יגידו שהם צופים בסדרות בערב כי הם צריכים לנקות את הראש. הלוגיקה הזו כל כך נפוצה, שקשה להבחין כמה היא שגויה. זה כמו להגיד:

אני אוכל בורקס כדי לנקות את הקיבה,

או

שופך רוטב עגבניות כדי לנקות את הרצפה.

מה זה אומר "צריכים לנקות את הראש"? זה אומר שאנחנו מוטרדים, עייפים, שיש נושאים לא פתורים בחיינו, החלטות שלא החלטנו, דברים שרצינו להגיד ולא אמרנו, שרצינו לעשות ולא הספקנו, רגשות אשם, תחושה פיזית רעה או משהו אחר. 

מה היה עוזר באמת? לטפל בזה, לאט לאט. לפתור את זה. 

• לשבת עם נייר ולכתוב: מה כדאי שנעשה מחר. אילו החלטות צריכות להסגר, והאם אפשר לטפל בהן הערב? או שנרשום את זה למחר? או מה יקדם אותנו לשם? 
• להרים טלפון לחבר/בן משפחה/קואצ' ולדבר איתו על מה שמטריד אותנו. האם יש מישהו שמוכן להקשיב לנו? אם לא, מה אנחנו עושים לגבי זה?
• לעשות פעילות פיזית, בחוץ או בתוך הבית. כל אחד בהתאם ליכולות, לצרכים, לגיל, לאישיות ולטעם שלו.
• לבלות זמן איכות עם בני ביתנו, ואם אנחנו גרים לבד – עם חברים ומשפחה אחרים. הם המציאות שיכולה להיטיב איתנו. הם ירפאו אותנו ואנחנו אותם. 

במקום כל זה, במקום נקיון אמיתי, אנחנו לוקחים אקמול. כדור שינה קטן, שישכיח מאיתנו לשעה, שעתיים ושלוש את כל מה שמטריד אותנו – בלי לפתור דבר. הכל יכה בנו מחר.

יש לקוחה שהיתה לה בעיה של נשנושים מול הטלויזיה בערב, וג'ינסים שהתכווצו באופן מסתורי. הצעתי לה באותו השבוע, במקום צפיה, לשבת ולכתוב כל מיני מחשבות וזכרונות ילדות, בנושאים עליהם דיברנו. בשיחה הבאה היא סיפרה לי נושא מאוד כואב שלה עם אחיה. וואו, אמרתי לה,

זה עצום. איך יצא שלא סיפרת לי על זה עד היום?

והיא אמרה,

לא זכרתי את זה בכלל, ממש שנים שלא חשבתי על זה. רק כשכתבתי, זה התחיל לחזור.

מעולה. עכשיו יכולנו לעבד את האירועים האלה. היום היא במקום רגשי אחר לגמרי.

3. קופצים מתוך הסיר, משנים את המצב

מכירים את הצפרדע בתוך הסיר? אני מכירה אנשים שהיו לכודים שנים בתוך מצב ממש גרוע. יחסים איומים, עבודה עם סטרס עצום (בגיל צעיר – יכלו ללמוד משהו אחר!), מצב פיזי לא מטופל. מה "עזר" להם להשאר שם? הם הקלו על עצמם. אקמולים. פלסטרים. כדי לא להרגיש את הכאב. עישנו, שתו, או צפו בסדרות בכל הזמן הפנוי שלהם. כדי לא להרגיש את הכאב.

חבל שהם לא הרגישו את הכאב. ברגע שהם החלו להסיר את הפלסטרים – להפחית את ההתמכרויות – התחיל התהליך של יציאה משם. הצפרדע שמרגישה את הכאב קופצת מתוך הסיר.

4. קלילות פיזית ואנרגיה

עוד מפלצת שאנחנו עלולים לפגוש בערב, לא רוצים לפגוש ולכן מדליקים את המסך בשניה שנכנסים הביתה – היא המצב הפיזי שלנו. רובנו עובדים בישיבה. אנחנו צריכים לזוז ואנחנו סטטיים כל היום. התחושה הפיזית שלנו בערב לא טובה. כאבים. עייפות. גוף נוקשה. גם מי שעובד על הרגליים – חלקים גדולים של הגוף לא זזים.

יש פתרון די פשוט לזה – פעילות פיזית. מדי ערב. מה שיתאים. אבל, אתם אומרים, 

אני עייף…לכן אני לא יכול לעשות ספורט.

זה כמו להגיד –

אני דביק ומסריח מדי, מגרד לי הראש, לכן אני לא יכול להתקלח.

העייפות והנוקשות הן התחנונים של הגוף שלכם לקצת תזוזה. אפילו הליכה נינוחה בחוץ תרענן אתכם יותר מאשר עוד ישיבה.

טרם יצא לי לפגוש אדם שהשתחרר מהתמכרויות בערב ועדיין לא הצליח לעשות פעילות פיזית קבועה, ובד"כ גם למצוא משהו שהוא נהנה ממנו, יכול להתמיד בו ולשנות את המצב הפיזי שלו דרמטית.

5. המון המון זמן פנוי

קשה להאמין כמה זמן פנוי יש למי שלא צופה וגולש. שעות ביום, בחיי (כמו פעם – למי שלא גדל מול המסך). אם אתם מכחישים, אתם כנראה כמו רוב האנשים וגם אני בעבר (עם פייסבוק) – משקרים לעצמכם לגבי כמה זמן ביום אתם שם. אצלי זה היה 3 שעות ביום, ואני אישה חרוצה וממוקדת. לרוב האנשים יתפנו 2-4 שעות מדי ערב, לחלוטין. ממש פנויות. ריקות. זה יכול להיות גם 6-8.

אתם יכולים לעשות כל כך הרבה דברים. אתם יכולים:

• לעשות סקס, שעה שלמה, שעתיים (גם אם זה סולו)
• לקרוא ספרים
• ללמוד נושא חדש שתמיד עניין אתכם
• לפתוח עסק קטן חדש, או לתת בוסט לעסק שלכם
• לצאת לטיולים ארוכים עם הכלב
• לנסוע למקום יפה ולטייל בחוץ
• לארח או לפגוש חברים
• לדבר בטלפון ברוגע ולעומק
• לדבר עם טינאייג'רים בנינוחות במטבח
• לעשות ספונג'ה (בתור ספורט אפילו!)
• לכתוב, לנגן, לצייר (גם אם זה חלום שמעולם לא ניסיתם).

החיים משתנים – כי אתם מקדמים נושאים וגם עושים כיף אמיתי. הדבר היחיד שידרש – לצאת מהזרם, לצאת מהאוטומט שאומר שבערב אתם חייבים לצפות במשהו. אתם לא חייבים, מנסיון. אתם חופשיים לבחור מלא דברים אחרים.

6. נוצר רוגע אמיתי

דג לא רואה את המים. מי שצופה הרבה כבר לא שם לב לדרמות שכל הזמן קורות על המסך. הכל מוגזם, מלחיץ, מפחיד, מותח, מסובך, מתסכל. כל זה יוצר סטרס. אנחנו אוהבים את האקשן הזה באותו הרגע, אבל אחריו התחושה לא טובה. אחריו יש רק עייפות אטומה וקריסה לשינה. בלי כל זה יכול להווצר רוגע אמיתי. החיים שלנו לאט לאט יותר מטופלים ורגועים, ונעלם מקור הסטרס החיצוני הזה. 

אישית, יש הרבה מידע שאין לי. שלא מסתובב לי בראש. אני לא מעורה בכל מה שקורה היום בכל מקום בעולם. את רוב הסלבריטיז אני לא מכירה כלל. מעולה מבחינתי. יש לי זמן להעמיק בכמה תחומים שבהם באמת יש לי השפעה וסיפוק.

7. קשרים משתנים

יום אחד, אחרי שראיתי את הסרט "The Social Dilemma", שנתן לי דחיפה להפחית כמעט ל-0 את השימוש בפייסבוק, סיפרתי לאחותי – וגם היא חתכה את הפייסבוק. באותו השבוע, ב-11 בלילה, מצאנו את עצמנו מדברות שיחת עומק. אני רגילה שהיא עסוקה מאוד ואין לה הרבה זמן לדבר איתי. עכשיו היה לה. הקשר שלנו התחיל להשתנות. תמיד הינו קרובות, אבל היה לנו מעט מאוד זמן לדבר. היום יש לנו הרבה יותר, והקרבה יותר נוכחת.

יש לקוחות שבעקבות הפחתת צפיה חזרו וריפאו קשרים ישנים שנעצרו בעקבות נושאים כואבים שלא דוברו שנים.

8. יותר שלמים עם עצמנו

בתיכון, גרתי בר"ג ולמדתי בצפון ת"א, עם ילדי העשירים. כשהסתובבתי עם חברות באוטובוס וקנינו לכל אחת משולש פיצה, מכסף שעבדנו להרוויח – חברי ללימודים נסעו במכוניות וולבו חדשות למסעדות. הם היו נוסעים לחו"ל בכל חופשה, ומביאים איתם משם בלי סוף בגדים יקרים – אי שם בניינטיז, כשהפער בין ישראל לארה"ב באמת היה עצום.

לא היתה לי אפילו עשירית מחוסר הבטחון ורגשי הנחיתות שיש היום לנוער ולמבוגרים מול האינסטגרם. אני קוראת לזה "אינסטגרמיזם" – ההשוואה של עצמנו לצילומים שאחרים מעלים לאינסטגרם, של רגעים מבוימים ומפולטרים. מי ששוחה בזרם הסדרות/גלישה משווה את עצמו כל הזמן לפרסומות, מסחריות או אישיות. לתמונות שעברו פוטושופ, דוגמנים עם בוטוקס וניתוחים, דירות מפוארות שהן לא דירות אלא סטי צילומים, מכוניות יוקרה, מסעדות שף. המציאות לעולם לא נראית ככה, ולא מייצרת את חוסר הבטחון הזה. חברי היו עשירים – אבל היו להם חצ'קונים כמו לי, לב שנשבר שוב ושוב כמו לי, והורים מעצבנים הרבה יותר.

המציאות מנחמת. תקשורת פתוחה וכנה עם חברים וידידים מנחמת. הפוטושופ יוצר תחושה מזויפת שאצל אחרים דברים עובדים היטב. גם היום, אני לא מקבלת שטיפת מוח של פאר. אני לא מרגישה שאני צריכה להראות כמו דוגמנית, שהבית שלי יראה כמו סט צילומים, שהארוחה שלי תהיה ראויה לכוכבי מישלן, ושאני עצמי ארוויח מיליונים. טוב, אולי קצת. אבל רק קצת.

9. הקשב מתארך בחזרה, החוכמה חוזרת

יש לי קשב קצר יותר מבעבר, ועדיין, יש לי. אני יכולה לשבת כמה שעות טובות ברצף ולכתוב או לקרוא. אני יכולה לקחת נושא ותוך כמה חודשים/שנים להתמחות בו. אנשים אחרים שלא צופים כל היום חוזרים לקרוא ספרות יפה מענגת. יש לי כמה לקוחות ששוב ושוב למדו נושאים מתקדמים יותר ויותר באלגוריתמיקה, עד שעברו ממשכורות של 15 אש"ח ל-35 אש"ח (תוך כמה שנים טובות, כמובן), ומעיסוק לא מעניין לעיסוק מרתק. זו יכולת שהיתה לרובנו כילדים, איבדנו כשעברנו לצרוך מדיה קצרה ועם גירוי גבוה, ואפשר לפתח בחזרה.

התחושה של להיות שקועים בנושא מעניין, מאתגר, שחשוב לנו, בצורה של הבנה ולמידה אקטיבית – היא אדירה. זהו אחד ממרכיבי האושר הבסיסיים. צפיה וקריאה שטחית היא פסיבית. היא נותנת תחושה של שקיעה אבל בלי ליצור אושר מתמשך ובלי תוצאות. אפשר לחזור לאושר הזה.

10. הקרייב לצפיה עובר מהר

אלאן קאר היה אומר:

כל סיגריה מפיגה את יסורי הגמילה של הסיגריה הקודמת. 

התחושה הכבדה, הרעה, המציקה, של חוסר נוחות ורצון אך ורק להתיישב מול המסך או לבדוק את הטלפון – היא ממשפחת התחושות שחווים מכורים. זה לא קיים אם לא מכורים. כך שאחרי תקופת גמילה קצרה (יכול להיות עניין של ימים, שבוע, שבועיים) אתם לא תחוו את זה. הפחד הוא שנחווה את זה לתמיד – לא. לא כך זה עובד, מנסיון רב.

מה עושים עכשיו?

מקווה שעוררתי בכם חשק לפחות להפחית את מידת השחיה שלכם בזרם הזה של הצפיה והגלישה. זה לא בהכרח יהיה קל – אבל מקווה שיהיו לכם הפתעות טובות ומעניינות בדרך!