יש תופעה שאני נתקלת בה לפעמים, אצל אנשים מאוד מצליחים, ביצועיסטיים, חזקים, שמתגברים על קשיים גדולים. הרבה אצל גברים, אבל בהחלט לא רק: הדחקה. הדחקה של הרבה קשיים, היסוסים, חולשות, ורגשות לא נעימים. ניתוק, לפעמים ניתוק מלא. אישה מצליחה בצורה מעוררת הערצה, סיפרה לי גרסה די קיצונית. אני מאוד חזקה בהדחקה, היא אומרת. היתה לי חברה כמה שנים, ומתישהו היא מאוד מאוד הכעיסה אותי – אז פשוט מחקתי אותה. אחרי מספר שנים היא התקשרה ורצתה לשוחח איתי על מה שהיה – לא זכרתי אותה. בכלל. לא זכרתי מי זו. לקח לה זמן להזכיר לי.
הדחקת כל רגש שלילי
יש כוח רב בהדחקה כזו. לחשוב רק על החיובי. למחוק את השלילי. כמו שאומרים היום, "לדפדף". להעביר דף. לא להתיחס, לא לחשוב על זה. הכל יהיה בסדר. סגנון כזה מאפשר לחלק מהאנשים להתגבר על קשיים גדולים, ולהגיע להצלחות מרשימות.
אבל פתאום משהו לא עובד. זה בהתחלה לא נראה כמו משהו דרמטי. Coach, אנשים אומרים לי, אני קצת משועמם בקשר הזוגי. לא משהו גדול, הקשר שלנו בסדר, רק לא היה מזיק לנו קצת יותר כיף יחד. או, אני קצת מאבד כוון בפנסיה. לא כל כך מוצא את מה שיעניין אותי. סה"כ דברים בסדר. אולי תתני לי כמה משימות או כמה תרגילים, אני לא צריך חפירות, והכל אצלי יהיה פיקס.
מה שהודחק צץ
מה הבעיה? יש כאן שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא, שמשהו שהודחק בשיטתיות כזו – צץ עכשיו. יש גבול ליכולת ההדחקה. ה"בעיה הקטנה" היא קצה קרחון, שאין דרך שטחית לטפל בו באמת. מי כמו האנשים החזקים, המצליחים והמרשימים הללו יודע זאת – אם היתה דרך מעשית להתגבר על הבעיה, הם כבר היו עושים זאת.
זה כאילו שהיה ברז שטפטף מעט מאוד מים, באחד החדרים. במקום לתקן את הברז, הם פשוט סגרו את הדלת לחדר הזה, והחליטו לא להכנס לשם. נשארו בבבית קצת יותר מצומצם – ובבית הזה הם הצליחו יפה. אם החלו לנזול מים תחת הדלת (כמו בפרק האחרון ב"ספרטקוס"… אוי…), אחרי כמה שנים, הם שמו שם סמרטוט, אולי אטמו בסיליקון. אבל יום אחד המים מתחילים כבר לנזול מחור המנעול, וזה לא נעים. אין כיף בקשר. אין לי עניין אחרי שפרשתי. יש לך אולי פקק שמתאים לחור המנעול?
מלכודת הפתרון שעובד
יש פה מלכודת, דוגמא אחת מתוך רבות של מה שאני קוראת "מלכודת הפתרון שעובד". היה פתרון שעבד היטב היטב לאנשים הללו, כל חייהם: ההדחקה. אני לא צינית. זה באמת היה פתרון לא רע בכלל, שהביא הצלחות רבות, כסף, הצלחה מקצועית, התגברות על משברים ומצבים קשים קיצונית, ועוד. לוותר על פתרון כזה – פירושו לוותר על הבטחון, על הדרך המוכרת, שהוכיחה את עצמה בגדול. הבעיה היא שנגמר הסוס לפתרון הזה. הוא מגביל. ובכל זאת: איך אפשר לוותר עליו?
זה כמו הסיפור שאמא שלי מספרת, על איש שהלך ביער, וניגש אליו שודד: הכסף או חייך! קבע השודד. קח את חיי, אומר האיש, את הכסף אני צריך לזקנתי.
אנחנו מוכנים לקלקל את חיינו, למות – כמעט, רק לא לוותר על הפתרון המוכח, שלמדנו להסתמך עליו.
שמחה והתרגשות מפריעות להדחקה
למה הפתרון הזה מגביל? זו הבעיה השניה בהדחקה. הדחקה גוזלת יותר ויותר אנרגיה עם הזמן, ומגבילה את טווח החוויות החיובית שלנו. בעומק הלב, כל הרגשות שלנו קשורים זה לזה (ג'ון גריי דיבר על כך באחד הספרים הפחות טובים שלו דווקא, "מאדים ונוגה לנצח"). השמחה וההתרגשות, יחד עם הצער, הפחד והתסכול, כולם קשורים חזק. קל לראות זאת על ילדים: הם משחקים, משתוללים, מאושרים, ואנחנו כבר יודעים שזה עלול להגמר בבכי. המרחק קצר בין שמחה גדולה לעצב. ולמעשה, זה לא כל כך רע שזה עלול להגמר בבכי. בכי הוא אחת החויות האנושיות, שלא מזיק לחוות גם אותן, בעיקר אם יש לנו תמיכה אוהבת מסביב.
תיבת פנדורה
אבל אנחנו לא רוצים לחוות את הבכי, הצער, הפחד, הכעס. הם יפתחו תיבת פנדורה גדולה מדי – את כל מה שהדחקנו. וכאשר יש כאלה אזורים שאנחנו לא מוכנים לגעת בהם, גם שמחה והתרגשות עלולים להוביל אותנו לשם, ולכן באופן טבעי אנחנו מצמצמים את החויות החיוביות שלנו. זה קורה בלי להרגיש. ואז, אם אנחנו כנים, אנחנו אומרים משפטים כמו, החיים שלי בסדר גמור, אבל לא מלהיבים. לא מרגשים. משעממים, שגרתיים. הם לא מלהיבים כי אנחנו נמנעים מההתלהבות – היא מאיימת על ההדחקה.
הבחירה
יש פה עניין של בחירה. מה רוצים? להמשיך להשאר בחלקים המוכרים של הבית, בהצלחות, גם אם המקום יותר מצומצם? זו בחירה אחת, והיא לגיטמית. להמשיך להדחיק, ולשאת בתוצאות: יש תחומים (בעיקר רגשיים) שלא יעבדו היטב. החוויות יותר מצומצמות, הקשרים פחות עמוקים, טווח העניין הולך ומתקצר. היו לי מתאמנים שאחרי מספר קטן של פגישות, אחרי שפתרנו בקלות עניינים של ניהול זמן וריכוז, למשל, הגיעו לנקודה הזו – שהם מרגישים שהם על סף שינוי ממש משמעותי בחיים. הם נעצרו. אחורה פנה. הם לא מעוניינים להמשיך, וזה בסדר גמור. לא חייבים.
אפשרות אחרת, היא לצאת להרפתקה. הרפתקה שהיא הרפתקנית יותר ככל שההדחקה היתה גדולה יותר. יש פה בהחלט מסע. ההתחלה אולי לא תהיה נעימה כל כך: בחדר הסגור יהיו דברים שברחנו מהם. אבל בסופו של דבר, יהיה לנו הרבה יותר מקום לנוע בו. נגלה חלקים אחרים של הבית ושל עצמנו, ונוכל לחוות חויות חדשות. פתאום הקשר הזוגי הרבה יותר מעניין. ויש יותר עניין בחיים. פתאום אנחנו מגלים שמותר לכעוס, ואנחנו לא מתפרקים, וגם יש הרבה יותר שמחה בחיינו.