מטה הקסם ליחסים

יחסים טובים, קרובים ואוהבים, מכל סוג, הם אחד המרכיבים הגדולים בשמחת החיים שלנו. יש לכולנו צורך עמוק בקרבה, שייכות ואינטימיות. אנחנו צריכים מקום שבו נוכל להיות פגיעים, שיכירו אותנו באמת ונוכל לחלוק, לתמוך ולהיתמך במסלול שלנו בחיים. איך יוצרים יחסים קרובים כאלה? איך משפרים את מערכות היחסים שלנו?

המושג הבסיסי ביחסים, שאתם בטח מכירים – הוא attachment, התקשרות. לכל גורי היונקים נוצר קשר חזק עם האם, אצלנו גם עם האב – קשר של בטחון, הגנה, יציבות ונחמה. הבטחון הוא פיזי, ובהמשך הופך לבטחון רגשי. אנחנו מחפשים קירבה לדמויות ה-attachment האלה (בהתחלה – הורים), כי כך אנחנו מרגישים רגועים, יציבים, חזקים. אנחנו סומכים עליהם ודרכם לומדים גם לסמוך על עצמנו וגם להיות ביחסים קרובים, בטוחים ויציבים נוספים, עם בני זוג, חברים וילדים. אנחנו מייצרים לעצמנו דמויות התקשרות נוספות ומהווים בעצמנו עוגן לאחרים.

לחזק את ההתקשרות

ככל שנהיה יותר בטוחים במערכות היחסים שלנו נרגיש יותר טוב, בהן ובכלל. מערכות היחסים בחיינו יסבו לנו שמחה וגם יהוו בסיס מחזק לכל שאר הנושאים בחיינו. חלקנו קיבלנו התקשרות טובה ובטוחה במתנה (נפלאה) מהורינו, שטיפלנו בנו בהיענות יציבה ורגועה. למי מאיתנו שלא קיבל את המתנה הזו – זו העבודה שלנו היום. לייצר את הבטחון הפנימי הזה ובמערכות היחסים שלנו. זה אפשרי לגמרי.

ככל שההתקשרות תהיה יותר בטוחה במערכות היחסים שלנו, הן גם יעבדו נהדר. לפני שנמשיך, אם אתם רוצים להבין ולשפר את הנושא הבטחון במערכות יחסים בחייכם, אני מזמינה אתכם לקורס שלי, עם הכלים הללו ועוד נהדרים.

ככל שיש לנו יותר אמון ובטחון ביחסים, נרגיש יותר טוב גם ביחד וגם בנפרד. יהיה לנו בסיס לבקש בקשות, להשיג השגים, להתפתח ביחד. נוכל גם להתגבר על מכשולים ביחסים, בלי לפנות לריצוי, הדחקה והתרחקות. יש לי חברת ילדות ותיקה, ואנחנו מדברות הרבה. בשבוע מסוים לא הצלחתי לתפוס אותה בטלפון. היא לא חזרה אלי. לרוב זה לא יפריע לי ופשוט אצלצל שוב, אבל הפעם נפגעתי. בסופו של דבר השגתי אותה ואמרתי לה שנפגעתי ממנה. בכיתי ואמרתי לה שהיא בכלל לא יודעת מה עבר עלי השבוע. היא הקשיבה לי. בסופו של דבר הגענו לנושא מעניין. ניסיתי להבין למה היא לא חזרה אלי, והיא אמרה שכתבתי לה בוואטסאפים על כל מיני דברים טובים שקורים אצלי, וכך, יחד עם העומס שהיה אצלה, חשבה שלא חשוב לחזור אלי כי אני בטוב. זו היתה שיחה טובה וחשובה לשתינו. אני הבנתי שלא תקשרתי מספיק ברור את הצורך שלי שתחזור אלי, והיא הבינה משהו על עצמה.

שיחה כזו לא היתה יכולה להיערך בלי התקשרות מאוד בטוחה בינינו. כל אחת מאיתנו יכולה היתה להתרחק או לתקוף את השניה:

למה לא חזרת אלי? לא אכפת לך ממני!

וגם:

למה את מנדנדת כשאני עסוקה? היו לי בעיות!

אבל אנחנו סומכות זו על זו ועל הקשר שלנו, וכך יכולנו לתקשר מספיק ברוגע כדי להצליח להקשיב אחת לשניה.

ההשקעה הכי טובה שלנו ביחסים ובכלל בחיים היא לחזק את ההתקשרות שלנו בכל מערכות היחסים. אבל איך עושים את זה? בעזרת שני מושגים חשובים ופחות מוכרים:

מהי התכווננות – attunement

התכווננות, כוונון או attunement הם מושגים מעולם המוסיקה, כששני כלים מנגנים בהרמוניה ביחד. הם לא מנגנים את אותו הצליל, אבל הצלילים שלהם מתאימים. ביחסים אפשר לומר שהתכווננות זה "להיות על אותו הדף". אנחנו מבינות ומרגישות אחת את השניה. יש תחושת התאמה וזרימה.

כשנולדנו, אם הכל הסתדר כמו שצריך, אמא, אבא ומטפלים אחרים התכווננו אלינו. הביטו בעינינו, הרגישו אותנו, התאימו את עצמם אלינו. אם היינו עייפים, טיפלו בנו ברוגע והשכיבו אותנו לישון. אם היינו ערניים, חייכנו והשמענו קולות – הגיבו אלינו, הרימו את האנרגיה שלהם גם הם, שיחקו איתנו. זה attunement. ההתכווננות הזו אלינו היא חלק חשוב ממה שבנה את ההתקשרות הבטוחה שלנו. הרגשנו שרואים אותנו, שמרגישים אותנו. בהדרגה ההתנהגות והשיקוף של ההורים גם עשו לנו סדר ועזרו לנו להבין את עצמנו ואת העולם. חלק מהבטחון שלנו מבוסס על זה שרואים אותנו, רואים את המצוקה שלנו ומנחמים אותנו, וגם רואים את השמחה שלנו ומשתתפים בה.

עשו ניסוי עם תינוקות, שחלקו הראשון מפורסם. אמא יושבת מול תינוקת, ויוצרת אינטרקציה איתה. התינוקת שמחה ונלהבת לתקשר עם אמה. אחרי זמן מסוים כזה, האמא עוטה הבעה קפואה, ומפסיקה להגיב לתינוקת. התינוקת קולטת את זה מיד, נכנסת למצוקה ומנסה בכל האמצעים לגרום לאמה להתכוונן אליה שוב. אתם יכולים לצפות כאן בניסוי (סרטון קצר):

https://www.youtube.com/embed/YTTSXc6sARg?si=FRHjLlUElNGOEbOW

חוסר התכווננות יוצר נטישה

מה קורה כאן? מדוע התינוקת במצוקה כזו? אמה יצאה מ-attunement איתה. למעשה, האם כבר לא רואה אותה. למרות שהאם נוכחת, היא לא איתה. זו נטישה. בהמשך הפחות מוכר של הניסוי, מראים לתינוקות הקלטות של האימהות עושות פרצופים שמחים. פני האימהות אינן קפואים, אלא שמחים ומלאי הבעה. ועדיין, התינוקות נכנסים למצוקה. מדוע? שמחה ואנרגיה טובה אינן התכווננות. התינוקות לא צריכים שמחה אלא שהאימהות יהיו איתן. הן לא צריכות הקלטה אלא אמא נוכחת ומתכווננת אליהם. נוכחות ללא התכווננות לא מספקת ביטחון, אישור, נחמה או תחושה טובה. אפשר לנטוש תינוק או אדם גם אם נמצאים איתם באותו החדר.

יצאתי פעם עם גבר שלא הבין מה הבעיה עם זה שבאמצע שיחה שלנו, ונניח שאני קופצת רגע להביא לנו כוס מים מהמטבח, הוא מוציא את הטלפון וגולל בו. כשקמתי מהספה אנחנו כבר לא יחד, נכון? אז אם אנחנו לא יחד, מה הבעיה לגלול בטלפון? וכשאחזור, אחרי עשרים שניות, הוא יניח את הטלפון בצד שוב. מה הבעיה? זה עניין של attunement. ברגעים האלה נוצר פער בינינו. השיחה שלנו עדיין מהדהדת אצלי, אבל הוא עבר לנושאים אחרים, למחשבות אחרות, לרגשות אחרים. לאחר מספר שניות, כשאני חוזרת מהמטבח, אני עדיין איתו, אבל הוא נמצא הרחק משם. אנחנו לא יחד.

מכיוון שאנחנו כבר לא תינוקות, זה בסדר גמור אם מדי פעם נצא מהתכווננות. בהחלט נוכל לעמוד בזה. אבל כאשר הרבה מהזמנים המשותפים הם כאלה, ללא התכווננות, נפגעת ההתקשרות. קל לנו להבין שהקירבה נפגעת (אנחנו לא יחד) וזו תהיה שהות לא מספקת, אבל צריך להבין שהאמון והביטחון נפגעים. אגב, אחד או שניכם מרגישים ש"אין לכם מספיק זמן יחד" זה לא בהכרח שאין לכם מספיק זמן יחד אלא מספיק התכווננות.

אם אתם רוצים ללמוד עוד על attunement, אני ממליצה על הספרים הנהדרים של גאבור מאטה, ולנושא הזה בעיקר על הספר Scattered Minds. הספר הוא לכאורה על הפרעת קשב, אבל הוא נותן מבט מלא חמלה ועומק על ההתפתחות האנושית לאורך חיינו, מהינקות (שלחלקנו היתה קשה) ועד לבגרות אמיתית ומספקת.

טלפון והתכווננות

חשבו על זמנים בהם אתם מכווננים לאנשים אחרים, כמו למשל – משחקים משחק כדור ביחד, שרים או מנגנים ביחד, רוקדים, משחקים לגו על השטיח, מנהלים דיון ער בסלון, אינטרקציות מיניות. מה קורה שם? התכווננות. זו חוויה עמוקה, משמעותית, מבריאה (באמת! בצורה מוכחת מחקרית). אלו חוויות שנזכור, שמשנות ובונות אותנו. מה שקורה כאן הוא הרבה מעבר למילים שמוחלפות או פעולות שמבוצעות. זו חוויה פיזית חשובה. המוחות שלנו מסונכרנים.

עכשיו תכניסו טלפון לסיפור. אחד או חלק מהמשתתפים מעורבים בפעילות ואחרים גוללים בטלפון, אפילו לסירוגין. האם כולם עדיין מכווננים? לגמרי לא. אם מדברים איתכם ואתם גוללים בטלפון, וגם אם אתם עדיין שומעים את המילים, אתם משתתפים בניסוי התינוקות (כמבוגרים). מי שאיתכם חווה נטישה, בין הם בכלל מודעים לזה ובין אם לאו. ה-attunement לא קיים וה-attachment שלכם נפגע. החיבור נפגע.

הטלפון הוא אחד המכשולים הגדולים היום להתכווננות. אחת ההשערות מדוע אנשים היום בכל העולם נמצאים פחות ביחסים זוגיים, מבלים פחות זמן עם חברים ומשפחה ועושים פחות סקס היא – המסכים והטלפונים. וואטסאפ ורשתות חברתיות מספקות לנו תקשורת מסוימת ותחושה מסוימת של קשר, אבל אין שם את החוויה העמוקה, המרווה, הנפלאה של attunement.

אם אתם רוצים לחיות את החיים האלה במלואם, ואם אתם רוצים למקסם את הפוטנציאל של היחסים שלכם, אני מציעה לשים את הטלפון בצד. לגמרי. להרבה זמן. למצוא לעצמכם זמני התכווננות. בטיול בטבע או בשכונה. בהתכרבלות במיטה. ליד שולחן האוכל. בנסיעה משותפת. איפה שאפשר. התכווננות דורשת גם התבוננות פנימית. לעצור מדי פעם ולשאול:

מה שלומי עכשיו? מה קורה איתי? איך אני מרגישה עם מה שאנחנו עושים או אומרים?

אם בכל הפסקה בין משפט למשפט אתם גוללים בטלפון, אתם לא מחוברים לעצמכם ולא יכולים להיות מחוברים לאחרים. כל זה לא קשור לזוגיות, אגב. אפשר לחוות התכווננות בכל סוג של יחסים.

אצלנו בבית הגבול של הטלפונים עובר ליד שולחן האוכל. מי שלא רוצה לאכול יחד לא חייב, אבל מי שאוכל ביחד – זה ללא טלפון. אנחנו גם לא נשב ביחד עם הטלפונים בשום סיטואציה אחרת. אצלנו טלפון היא פעילות פרטית. כשאנחנו ביחד אנחנו מכווננים. עכשיו בתקופת המלחמה אנחנו מבלים פעם-פעמיים ביום במקלט עם השכנים, וגם שם אני לא פותחת את הטלפון שלי. אני מעדיפה לנצל את ההזדמנות לפטפט עם השכנים ועם חיות המחמד שלהם.

אגב, אם אתם רוצים שילדים קטנים יקשיבו לכם, התכווננו אליהם. גשו אליהם. שבו לידם או התכופפו לגמרי לגובה שלהם. הביטו בעיניהם, חבקו אותם, דברו איתם בצורה רכה. אל תנסו לפקד עליהם מחדר אחר. זה לא עובד. אם יש לכם מאבקי התארגנות בבוקר, נסו את זה. עבדו איתם ביחד במקום לנסות לפקד עליהם מרחוק. יש מצב שזה ישנה את כל הבוקר שלכם ויכול גם לקצר אותו פלאים.

דרך אגב, הפוסט הזה נכתב בשעת המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל ובשלב שבו גם פתחנו במלחמה נגד איראן. גם בשעת מלחמה אפשר להניח את הטלפון בצד.

אם יש לכם קושי בהתכווננות

אז אנחנו רוצים לנסות להבין, מדוע? מה הקושי שלכם? מה מפריע לכם להיות ביחד? אולי נושאים כואבים ולא מדוברים? גם כאן אני ממליצה לכם על הקורס שלי שיכול לעזור לכם לגשר על פערים בתקשורת ביניכם. יש לקוחות שלי שסיפרו שעשו לעצמם טיפול זוגי בעזרת הקורס.

היתה לי לקוחה שבן הזוג שלה סרב בעקביות לכל הצעה שלה. ארוחה במסעדה? לא. טיול בחוץ? לא. לצאת לסרט ביחד בקולנוע? לא.

אני לא יודעת למה הוא מסרב,

אמרה לי.

אם את לא יודעת למה הוא מסרב, סימן שאת לא מכווננת אליו.

אמרתי.

את לא באותו הדף איתו. זה נראה שהוא עושה משהו (מסרב) אבל גם את עושה משהו. את לא מתכווננת אליו.

וכמובן שיש פה עבודה, לראות מה הקשיים שלה בהתכווננות. לרוב אלו יהיו נושאים עמוקים, אבל לקדם אותם אפילו קצת – יתן הרבה. טיפול או קואצ'ינג מאוד עוזרים. אחרי כמה פגישות שלנו היא סיפרה שהם כבר יצאו לכמה בילויים ביחד.

לא מזמן הגעתי לבלות ערב עם אמי. זה היה ביום בו למדתי איך ויצרתי לראשונה תמונות ריאליסטיות של עצמי בעזרת AI. היתי מטולטלת מן ההבנה הזו של השינוי שקורה עכשיו בעולם. דיברתי על זה איתה והיא נכנסה לחרדה. באותו הזמן לא הצלחתי להתכוונן אליה. לא יכולתי להכיל את החרדה שלה, וניסיתי להגיד לה

יהיה בסדר, אנחנו נתמודד עם השינויים שיהיו.

קצת מביך אותי לספר את זה. עם לקוחה לא היתי מגיבה ככה. היא למחרת כתבה לי שהתנהגתי אליה בחיוביות רעילה, ואני מאוד נעלבתי. מה קרה פה? חוסר התכווננות. שלי וגם שלה. למה? כי זה קשה לפעמים, ודורך לנו על כאבים ופחדים עמוקים. מה עושים? מבינים שיצאנו מסנכרון ושאנחנו בעצם לא יכולים להיות כרגע ביחד בצורה מיטיבה, וכמה שיותר מהר בודקים בפנים, כל אחד לעצמו, מה היה כאן ואיך אפשר להתנצל ולהתחבר בחזרה.

למה גוסטינג כל כך פוגע

בילדות חווינו נטישה כאשר לא התייחסו אלינו ולא התכווננו אלינו. זה היה מאוד מפחיד, ונוצרו אצלנו פצעים. היום, כשלא מצליחים להתכוונן אלינו, או מתעלמים מאיתנו, זה מאוד מאוד כואב. המוח שלנו נזרק אחורה בזמן לאותן חוויות כואבות, ואנחנו מרגישים כמו שהרגשנו אז – פחד חזק, חוסר אונים, מצוקה. ככל שנעשה עבודה יותר טובה ועמוקה לרפא את פצעי הילדות שלנו, פחות ניזרק אחורה לטראומות הללו ונחווה את היחסים שלנו כיותר בטוחים ויותר קלים. ועדיין, חשוב גם איך אנחנו מתנהגים אחד לשני.

למי שלא מכיר, "גוסטינג" (ghosting) הוא מושג מעולם הדייטינג. שני אנשים שנמצאים בקשר איזה זמן – כמה ימים, שבועות ולפעמים אפילו חודשים – ומתישהו אחד מהם מפסיק להגיב. לחלוטין. זה לא שהוא נפרד – הוא נעלם. אתם עכשיו מבינים למה גוסטינג כל כך פוגע, ואני מבקשת מכם לא לעשות את זה. לאף אדם. לעולם. ובשום תירוץ.

באופן פרדוקסלי, אנשים שיתפו אותי שהם לא ענו לתקשורת של מישהו שהם יצאו איתו כי הם לא ידעו איך לתקשר בלי לפגוע. האמינו לי, חוסר תקשורת הוא המעשה הפוגע ביותר שאתם יכולים לעשות. דמיינו את הוואטסאפ הכי מרושל ופוגע שלכם – התעלמות פוגעת יותר. בחור אחד כתב לי אחרי דייט:

את נוקשה, ועפה על עצמך יותר מדי.

האמינו לי, הערכתי את זה שהוא כתב לי כך במקום להיעלם. אם יצאתם לדייט אחד – וואטסאפ דחיה מנומס יספיק. אם יותר מזה – מגיע לאדם לפחות שיחת טלפון. לא נעים? בהחלט. ועדיין. יש לנו איזו אחריות אחד כלפי השני.

יצירת "מציאות משותפת"

הבטחתי לכם שני כלים לחזק את ההתקשרות שלכם ביחסים. הראשון הוא התכווננות והשני הוא – יצירת מציאות משותפת. זה מושג שלמדתי מהיידי פריב ואני ממליצה על ערוץ היוטיוב שלה. מציאות משותפת הוא מושג שמרחיב את ההתכווננות. אם התכווננות היא פיזית, רגשית – לזמן מסוים אנחנו מסונכרנים, מביטים בעיניים, נמצאים באותו הלך רוח – יצירת מציאות משותפת היא מנטלית. לזמן מסוים אנחנו רואים את המציאות באותה הצורה, או לפחות – מבינים איך כל אחד מאיתנו רואה את המציאות. יש איזה חלק של העולם שהוא משותף בתפיסה שלנו.

היידי פריב אומרת שאנחנו צריכים סביבנו אנשים שיכולים לשקף לנו בצורה נכונה את העולם שלנו (to mirror us accurately). שחולקים איתנו לפחות חלקים של המציאות שלנו. שמבינים איך אנחנו רואים את העולם ויכולים להתייחס לזה בצורה אמיתית. שלא כופים עלינו את תפיסת העולם שלהם או שופטים אותנו לפי הערכים שלהם – אלא יכולים לחלוק איתנו, לפחות במידה מסוימת או לזמן מסוים, את הערכים והתפיסות שלנו.

יצירת מציאות משותפת היא גם הרחבה של מושג האמפתיה. אמפתיה היא לראות את העולם מהעיניים שלך, בצורה רגשית. להבין ולהרגיש איך זה בשבילך, "לעמוד בנעלייך". אמפתיה היא רגשית, וכוללת התכווננות, ואילו כשיש לנו מציאות משותפת – לא רק שאני מבינה איך את מרגישה אלא מהי המציאות המנטלית שלך.

כשאין מציאות משותפת

יצאתי פעם עם גבר מאוד חכם. אחד החכמים ever. בסופו של דבר הבנתי שכל הניתוחים וכל העצות שלו היו נכונים אחד לאחד. אבל באותו הזמן לא הצלחנו ליצור מציאות משותפת, בכלל. הוא היה קוטע אותי אחרי חצי משפט ומסביר לי במה אני טועה או מה אני צריכה לעשות. על כל מילה שלי קיבלתי הרצאה של עשר דקות, ואם ביקשתי ממנו שיקשיב לי – אני מאוד רוצה לספר לו מה עובר עלי – טען שאני סותמת לו את הפה. עם כל ההערכה והמשיכה, זה פשוט לא עבד. לאט לאט התרחקנו.

אם אתם מוצאים את עצמכם מתווכחים על שטויות, אם אתם נותנים עצות ולא מקשיבים לכם, אם התחושה הפיזית שלכם בגוף לא טובה כשאתם ביחד, יש לכם עבודה על ה-attachment. זה יכול להתחיל מה-attunement – להיות ביחד ללא הפרעות ולהתכוונן אחד לשני פיזית ורגשית, ויכול להיות שמה שאתם צריכים זה לחזק את המציאות המשותפת שלכם. לשבת ולהקשיב אחד לשני. להקדיש זמנים נפרדים, "תורות", לשמוע כל אחד מכם. אם אתם לא מצליחים בכלל לתקשר בצורה רגועה, טיפול זוגי יכול לעזור, ויש אנשים שסיפרו לי שהם עשו טיפול זוגי בעזרת הקורס שלי! צפו בו ביחד ודיברו על הנושאים העמוקים והמרפאים שבו.

ויכוח לא יעזור לכם ליצור מציאות משותפת. אם את אומרת משפט אחד ואני קופצת ומתקנת אותך, איך זה מחבר את המציאויות שלנו? אני אפילו לא שמעתי והבנתי את המציאות שלך עד הסוף. ואת בטח לא תביני את המציאות שלי אם אני קופצת לך לתוך הדיבור. נצטרך לקחת איזשהם זמנים להקשיב בנפרד לכל אחד מאיתנו. לפחות נבין את המציאויות הנפרדות שלנו יותר טוב, ובשאיפה נצליח למצוא אזורי חיבור מסוימים ביניהן. אל תנסו לשכנע אף אחד כשאין מציאות משותפת. זה נסיון עקר. תצטרכו קודם להקשיב לפני שיקשיבו לכם. זה אחד העקרונות של סטיבן קובי בספר "7 העקרונות של אנשים אפקטיביים ביותר":

חפשו קודם להבין, ואז להיות מובנים.
Seek to understand first, then to be understood.

שווה להזכיר שהתכווננות היא עמוקה יותר מאשר מציאות משותפת. גם אם יש לנו חילוקי דיעות עמוקים, אבל אנחנו יכולים להתכוונן רגשית זה לזה, נמצא דרכים לחיות עם המחלוקות באהבה וברצון טוב. גוטמן וסילבר מדברים על הנושא הזה בספרם הנהדר "7 כללים לנישואים מאושרים" (בקורס שלי יש פרק עם הכלים הללו) ואדוורד דה-בונו מדבר על מה אפשר לעשות במקום להתווכח בספרו הקלאסי והמעולה "חשיבה מקבילה". שווים קריאה.

מה עושים עכשיו?

אז, מה שלומכם עם מה שקראתם? על אילו יחסים שלכם חשבתם? ומה אתם חושבים שחסר בהם? האם יש לכם בטחון טוב בהם, attachment? אם לא מספיק, מה חסר לכם? האם חסרים לכם זמני attunement? של זמן לא מופרע ביחד, ללא טלפונים, בהם אתם עושים משהו ביחד או מדברים ברוגע? ואולי יש לכם ויכוחים אינסופיים ובעצם חסרה לכם מציאות משותפת?

איך תרצו לשפר את כל זה? מוזמנים לשקול את הקורס שלי המתימטיקה של יחסים או לשוחח איתי. וגם, מזמינה אתכם לשתף בתגובות לסרטון או בוואטסאפ – איך אתם מצליחים לחזק את ההתכווננות והמציאות המשותפת ביחסים שלכם? מה אתם גיליתם שעובד לכם?

שיהיה באהבה, בקירבה ובשלום.