שתי דרכים סמויות לא לקחת אחריות ביחסים

שתי דרכים סמויות לא לקחת אחריות ביחסים

ויניקוט, הפסיכולוג הידוע, חילק באחד מספריו את האנשים (אצלו אנחנו הורים) לשני סוגים: נוירוטים, ובעלי הפרעת אישיות גבולית. נחמד, הא? כולנו מתוסבכים, אצלו. הנוירוטים לוקחים על עצמם אחריות מוגזמת להכל. הכל נראה להם בגללם. בעלי הפרעת אישיות גבולית (בניגוד להגדרה המקובלת בפסיכיאטריה) מוגדרים על ידו כמי שלא רואים את עצמם אחראיים לדבר. הכל בגלל אחרים, או המצב.

בדרגה הקלה של ההפרעות האלה, אנחנו הורים טובים מאוד. הנוירוטים אחראיים מאוד ולכן כל הזמן מנסים לשפר את עצמם, ומשתפרים כהורים. בעלי הפרעת האישיות הגבולית לא מודאגים מדבר, הם מאוד קלילים, ומה שנקרא היום "זורמים". מצב לא רע בהורות.

הבעיה מתחילה כשהדרגה של ההפרעה לא קלה. ואז שתי הקבוצות הם הורים גרועים. הנוירוטים מוטרדים מדי, ובעלי הפרעת האישיות הגבולית לא מתפקדים כהורים.

אחריות: אני המקור, המעיין

הקטע הזה של ויניקוט מאיר תופעה שעניינה אותי מאז ומתמיד: מידת האחריות שאנחנו מייחסים לעצמנו בחיים. "אחריות" כאן היא תפיסה האומרת שאני המקור שממנו נובעים דברים, המעיין.

התפיסה לפיה אני אחראי לגורלי, ולכל מה שקורה סביבי, מאוד מקובלת היום, ונפוצה בחוגים רבים. העניין הוא שלפעמים התפיסה הזו שטחית. הפנמנו, ואנחנו יודעים רציונלית, ואולי אפילו מרגישים, אחראיים לכל מה שקורה. ובכל זאת, ביומיום, בפועל, התחושה היא שאנשים אחרים הם כל הזמן לא בסדר. הם עצבניים, הם קטנוניים, הם לא משתפים פעולה ולא מתנהגים בצורה רציונלית. אי אפשר להסתדר איתם.

בגדול – כן, אנחנו אומרים שאנחנו אחראיים להכל. ובפועל, אנחנו מאשימים אותם ללא הרף, בכל שיבוש בתקשורת בינינו. זהו חוסר אחריות, לא במובן שלילי אלא במובן הכי ענייני: חוסר ראיה של עצמנו כאחראיים, כמקור.

תמיד יש דרך החוצה

לרובנו יש תחומים שבהם אנחנו אחראיים לחלוטין. פעמים רבות זה נכון בתחום המקצועי. דיברתי לא מזמן עם אישה העוסקת בתחום טיפולי. דיברנו על קושי בקשר עם קולגה. לאחר מספר דקות היא אמרה לי: "זה נכון. עם מטופל לא היתי כועסת כך, ולא היתי מתפרצת, כמו שהתפרצתי עם הקולגה. עבור המטופלים אני אעשה הכל, ואיתם אני תמיד מרגישה אחראית לכל מה שקורה". עם הקולגה היא מרגישה תקועה. מרגישה שהקולגה לא בסדר: לא מקשיבה, תוקפת. לא רק הפעולות שלה עם מטופלים ועם הקולגה שונות, ההשקפה שלה שונה. היא לא חושבת מחשבות שליליות על המטופלים, אלא ממשיכה כל הזמן לחפש את המוצא, את הפתרון. והפתרון, כדרכם של פתרונות, מתחיל בה.

לאמת האובייקטיבית יש פה מעט מאוד חשיבות. זה לא משנה אם הקולגה תוקפת באמת או לא. ולמרות הפיתוי, לא אתן לכם הרצאה כרגע על מה זה בכלל לתקוף, ועל כמה בד"כ לא ממש תוקפים אותנו. אותה מטפלת יכולה תמיד לחפש את הדרך החוצה מהסבך – אם תסכים להתבונן בעצמה. האשמה של הפרטנר פשוט לא נותנת דבר. יתכן שלפעמים הם תוקפים "באמת", זה לא משנה. היא לא רואה את ההתקפה הזו בכלל, אלא רואה את המצוקה של אותו אדם, ובודקת, ומנסה – לעזור לו. היא ממשיכה לצעוד לעבר המטרה שלה. עם הקולגה, ההתקפה היא אישית. עם המטופל – זה אתגר שעומד בפניה.

מסווה לחוסר אחריות: האשמת בחירות עבר

יש וריאציה מקובלת ומתוחכמת של חוסר אחריות, שהיא האשמת עצמנו על מעשינו בעבר. כן, אנחנו אחראיים לכל מה שקורה היום, כי עשינו טעות והתחתנו לא-נכון, או ילדנו בזמן הלא-נכון, או בחרנו במקצוע לא מתאים. אחריות שלנו, טעות שלנו. עכשיו אנחנו סובלים. גם זו לא אחריות. אחריות היא להיות אחראי על מה שקורה היום. כרגע, בלי קשר למה שקרה פעם.

תווית היא הסרת אחריות ביחסים

יש לי שאלה: האם תוית כלשהו שמישהו ישים עליכם תהיה אי פעם מדויקת? קחו ביקורת שמופנית כלפיכם תדיר. על מה בן הזוג שלכם מתלונן? נניח שהוא מתלונן שאינכם מקשיבים. האם זה תמיד נכון? האם אתם לעולם אינכם מקשיבים? הרי אתם מקשיבים לפעמים. נניח שזו הנחת היסוד של בן הזוג בתקשורת איתכם – שאינכם מקשיבים. איך יהיה הקשר שלכם? איך יהיה לדבר איתם? כמה קרובים תהיו? כמה קל יהיה לכם להפתח אליו?

בחזרה אליכם. אם שמתם תוית על אדם סביבכם (שזה כל משפט שאתם אומרים: הוא כזה וכזה), ואני קוראת לזה תוית גם אם יש לכם הוכחות, התוית שלכם היא כמו פילטר צבעוני. עם משקפי שמש ירוקים הכל נראה ירוק או חום. לא תוכלו לראות אדום. צבעים אחרים פרט לצבע של פילטר שלכם משתנים מאוד. אם הפילטר שלכם הוא "הוא עצבני", כמעט כל מה שתקבלו ממנו יהיה עצבים. אחרי כמה שנים עם פילטר, מפסיקים להבחין בו. אם משקפי השמש שלכם ירוקים, ולא תסירו אותם, בסוף תקראו לצבע החום של הכלנית "אדום". ולא תדעו מה אתם מפסידים. זה קורה לפעמים כשסבתא לוקחת את הנכד, שהוא הבן שלכם, אליה לישון. הוא כזה מקסים, היא מתפעלת. כזה ממושמע ועוזר. ואתם לא מאמינים: ממושמע? עוזר? זה לא רק שאצלה הוא משתדל יותר. הפילטרים שלה שונה. הציפיות שלה שונות, והתגובות שלו – שונות, בהתאם.

תוית היא אבן בחומה ביניכם

כל תוית כזו, כל מחשבה כזו על אדם, היא אבן בחומה בינכם. בכל פעם שאתם אומרים על מישהו: הוא בעל תכונה כזו וכזו, נורה אדומה מהבהבת צריכה להדלק אצלכם. אתם לא אחראיים לתקשורת ביניכם. אתם מאשימים אותם בחוסר היכולת שלכם בתקשורת. אתם בונים חומה ביניכם, במקום ליצור קירבה והזדמנות להתפתחות.

ועוד דבר. בכל פעם כזו אתם כובלים את הידיים שלו באזיקים. כל משפט של "הוא כזה וכזה" הוא עוד חוט שטווה את האזיקים של ידיו. לאט לאט הוא נכבל. לא יכול לזוז. ההקשבה והראיה שלכם – התפיסה שלכם אותו – מקבעת, ממסמרת אותו. לא מסכימים? דמיינו שוב את בן הזוג מאשים אתכם ב… נניח… קמצנות. כמה נדיבים תצליחו להיות לידו? לא מאוד נדיבים, נכון? ההשקפה שלו עליכם כובלת אתכם. החלק הקמצן שאולי יש בכם מרגיש מותקף ומתגונן, וזה לא יהיה חיובי במיוחד. החלק הנדיב שבכם לא מתעורר.

דמיינו מצב הפוך. את האדם שמחמיא לכם על נדיבותכם, גם אם קטנה. את אותו מורה בתיכון או ביסודי שהעריך אתכם. שראה את כישורים הנסתרים שלכם. לידו, היו לכם יכולות אדירות. הוא הצמיח לכם כנפיים.

לא קל להיות כאלה עם אנשים. להיות נדיבים בתפיסה שלנו אותם, לראותם כחסרי תכונות, לראות את הקשר שלנו באמת באמת כיצירה שלנו. זה דורש הרבה עבודה עצמית, עבודה רגשית ועבודה מחשבתית. אבל הגמול אדיר – יכולת אינסופית לתקשר עם אנשים, וליצור סביבכם כל דבר שאתם שואפים אליו ומוכנים לעבוד לקראתו.

נ.ב. גם ביקורת או תוית על עצמנו היא בעלת אותם מאפיינים.

ואם הספר שלי אצלכם

ואתם רוצים לבדוק כמה תוויות ששמתם על עצמכם ועל אחרים, אתם יכולים להתחיל מהתרגיל בעמ' 12.

רוצים עוד?

רוצים לקבל את כל החומרים הכי טובים שלי על הורות?
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

אולי יעניין אותך גם: