המנגנון שלוכד בהרגלים גרועים

מכירים את הניסוי עם החולדה, שנמצאת בכלוב עם צלוחית אוכל, ועם כפתור שלחיצה עליו מגרה מרכז תענוג במוח שלה? היא לוחצת שוב ושוב על הכפתור שיוצר לה עונג, ובסופו של דבר מתה מרעב. קל לצחוק על החולדה הטמבלית, אבל חולדות הן חכמות להפליא, וגם אנחנו נלכדים במלכודות דומות כל הזמן. וזה לא פוסח על המנוסים והמשכילים שבינינו.

קודם כל נראה, מה קורה. הכפתור מגרה את מרכז התענוג במוח שלה, מה שכמובן יוצר תענוג. יצורים חיים מתוכנתים גנטית לשחזר תענוגות (שבטבע, בלי כפתורים, קשורים לשרידה והתרבות). ולכן החולדה חוזרת על ההתנהגות שלה שוב ושוב. זו התמכרות. מדוע היא מתה? כי הגירוי (והתגמול) כל כך חזקים, שקשה לה לעמוד בפניהם, והיא לא עוצרת לחשוב על המצב הכולל שלה.

היא לא עוצרת וחושבת: רגע, זה באמת פנטסטי הכפתור הזה, והוא עובד מעולה, אבל אני צריכה לבדוק מה שלומי בכלל. אולי אני גם נהנית אבל גם רעבה, ואני צריכה לחפש לעצמי גם אוכל. היא לא עוצרת כי היא עסוקה עם הכפתור המתגמל. ולהפסיק ללחוץ עליו – ולו לרגע – יצור נזק, הפסד. הפסד התענוג. אולי הפסד של פתרון הבעיה (שעמום, מצוקה, פחד) שהכפתור פותר. אז זו דוגמא קיצונית של מה שאני קוראת לו ״מלכודת הפתרון שעובד״. יש פתרון אחד שעובד מעולה, וקשה להפסיק להשתמש בו, גם אם יש בעיות אחרות איתו, או בעיות מקבילות.

כפתור הקסם

בעצם השאלה שהיא לא שואלת את עצמה היא: האם מצבי הכללי השתפר או הדרדר מאז שגיליתי את כפתור הקסם? היא בוחנת פרמטר אחד (התענוג). ההגיון של הכפתור עצמו הוא מושלם.

את הנמשל הבנתם. איפה אנחנו לוחצים על כפתורים כאלה? איפה אנחנו משתמשים בפתרונות נקודתיים כאלה שמזיקים לנו בטווח הארוך ואפילו הבינוני? זה אישי, כמובן, אבל רובנו עושים את זה די הרבה. הנושא הראשון שאני חושבת עליו הוא בריאות. נניח שכואב לנו הראש. אז כמובן, הפתרון הברור מאליו הוא לקחת כדור או שניים נגד כאב ראש. זה פתרון שעובד מצוין, בדיוק כמו הכפתור. בעיה – פתרון. אז מה הבעיה? כמו החולדה, השאלה היא על איזה מסלול אנחנו מחליקים כרגע? מה שלומנו בכלל? מה שלום הבריאות שלנו? האם הכדור משפר או מדרדר את הבריאות שלנו? מה המחיר של הפתרון הזה? את השאלה הזו אנחנו לא שואלים, ובין השאר אנחנו לא שואלים אותה בגלל אפקט הטרמפולינה. ההשפעה של כדור על בריאותנו היא איטית מאוד, כמעט בלתי מורגשת. כמו טרמפולינה שקשורה במאות חוטים, וגם אם נפרמים כמה חוטים, אפשר להמשיך לקפוץ עליה. לפעמים עוד ועוד חוטים נפרמים, ואנחנו עדיין קופצים – אבל האסון קרוב.

סיבה נוספת היא הנורמטיביות. הכפתורים האלה מקובלים לחלוטין. למעשה, בניגוד לחולדה, יש לנו הרבה כפתורים נחמדים כאלה שעובדים. קפה, אלכוהול, כדורים אלו ואחרים, ממתקים, פיצות, טלויזיה, מעלית, וגם: צעקות, עונשים לילדים, ועוד. כל אחד מהם עובד פנטסטי באופן נקודתי, אבל אנחנו עסוקים מדי בלחיצה על כפתורים מכדי לבדוק, לאן כל זה מתקדם. מה הכוון הכללי שלנו. מה שלומנו?

האם זה הפתרון הטוב ביותר?

ובכלל, ממתי נעשינו מטומטמים כל כך? מדוע אנחנו לא שואלים את עצמנו שאלות פשוטות: האם זה הפתרון הטוב ביותר? האם יש אחרים? האם אני בכלל יודע מה הבעיה האמיתית? האם אנשים שצורכים את התרופות הללו בריאים יותר או פחות מאנשים שלא צורכים אותן? האם אנשים שמענישים הם שמחים יותר או עצבניים יותר מאלו שלא? האם יש כוונים אחרים לגמרי שישפרו את המצב הכולל שלי/של הקשר עם הילדים? ושאלה אחרת שאני אוהבת לשאול לפעמים: האם היתי מציעה את הפתרון הזה לתינוק או לילד קטן (או לכלב)? האם הייתם נותנים לתינוק כדור נגד כאב ראש? או בטן? לא? מדוע?! הרי זה יפתור את הבעיה! או לגבי עונשים: האם הינו מענישים את בן זוגנו או עובד בחברה שלנו?

לשנות את החשיבה בנושא

אותו דבר עם ממתקים ואוכל לא בריא. מה קורה לנו שם? כמובן שזה מורכב, ויש המון סיבות מדוע אנחנו ממשיכים בהתנהגויות שמדרדרות את איכות חיינו מהרבה כוונים – אבל אני חושבת שחלק מזה הוא מחשבתי. ויכול להיות מודע. אנחנו רגילים לחשוב עליהם כעל פתרונות לבעיות (אני רעבה, אני רוצה משהו) מאשר כעל כפתור, שאולי משלה אותנו ויוצר בעיה אחרת. זה מורכב, אבל זה גם מחשבתי ואפשר לשנות את החשיבה שלנו בנושא.

אגב, מכירים את ההמשך הפחות מפורסם של הניסוי? מסתבר שהחולדות מתות מהכפתורים האלה כשהן לבד בכלוב. אבל אם יש כלוב גדול יותר ויש בו חולדות נוספות ומשחקים, הן רק לוחצות על הכפתורים מדי פעם, ובשאר הזמן גם יוצרות קשר עם חולדות אחרות וגם אוכלות. אם כך, יתכן שהבעיה הגדולה שלנו היא הבדידות והשעמום. ואנחנו צריכים להשקיע כל מאמץ אפשרי כדי שיהיו לנו קשרים טובים ועמוקים תומכים בנו וגם עיסוקים מעניינים באמת. אלו דברים שאפשר לעבוד עליהם ולשפר באימון. לא ביום אחד – אבל כן.

ואפשר גם לתרגל בספר…

פתרונות? כמובן שבנושאים עמוקים כאלה אין פתרונות קסם, אבל אפשר להתחיל לשאול כמה שאלות פשוטות ומעמתות:

• מה הכפתורים שלנו?
• מה הבעיה שאנחנו מנסים לפתור בעזרתם?
• מה מפריע לנו בשימוש בכפתורים האלה?

אם הספר שלי אצלכם, אתם יכולים להתחיל להציף את הכפתורים בעזרת התרגילים שבעמ׳ 23-24, וגם הנושא שמתחיל בעמ׳ 34 רלוונטי.