שינויים הם לא ליניאריים

יש מושג בפיסיקה שנקרא "מעבר פאזה". למשל, מעבר של מים מנוזל לקרח, או מנוזל לאדים – הוא מעבר פאזה. מעניין: התהליך הזה לא-ליניארי. לא מתקדם בקו ישר. כך גם אצלנו.

מה קורה בין מצבי צבירה שונים? המולקולות מסודרות אחרת. למשל, בקרח הן מסודרות יותר מאשר במים. אז בין מים לקרח צריך לקרות סידור. בהתחלה, כשרק מתחילים לקרר מים, עוד אין סידור. יש רק נוזל קר יותר ויותר. המולקולות נעות יותר לאט – ולא מסתדרות. כשמתקרבים לאפס מעלות, המולקולות לא מתחילות להסתדר בזו אחר זו, כמו אבני דומינו שנופלות למקומן. לא. יש איזורים קטנים שמתחילים "לקפוא", כלומר, המולקולות שם מסתדרות מהר. אפשר כמעט לומר שזה "בבת אחת". ואז עוד ועוד אזורים מסתדרים. הכל מהיר. בגדול, כל ההסתדרות דומה יותר לקפיצה מאשר לתהליך.

את רוב לימודי הפיסיקה שלי שכחתי מזמן. מה שכן מעניין אותי ועסקתי בו רוב חיי, הוא מעברי פאזה פנימיים כאלה. איך אנחנו עוברים ממצב אחד לאחר. מלהיות לכודים במשהו, ללהיות חופשיים.

האישה המוכה שיום אחד אומרת: לא

דוגמא חזקה אחת היא מתוך הסרט "קח את עיני", סרט ספרדי שכבר כתבתי עליו פעם. יש שם אישה מוכה, שאוהבת את בעלה. זה המצב הלכוד. זו הפאזה שבה היא נמצאת. מכיון שהיא אוהבת אותו, היא מאמינה לו שישתנה. היא רוצה אותו. הוא מכה אותה, ובכל זאת – היא נשארת בתוך הפאזה שלה של – אוהבת ורוצה. דברים מתחילים לקרות. היא מתחברת לחברות חדשות. זה כמו הקירור של המים. הם רק קרים יותר, והיא עדיין באותו המקום. עם חברות חדשות, ועדיין איתו. בבוקר של ראיון עבודה הוא מכה אותה ומסמן לה "פנס" סביב העין, כך שלא תוכל ללכת. לכודה.

ואז יום אחד, וזה לא ליניארי, היא אומרת לו:

אני לא אוהבת אותך.

כאן זה נגמר. מעבר הפאזה הושלם. אם היא לא אוהבת אותו, הכוח שלו פג. לא קיים יותר. סע לשלום, המפתחות בפנים.

זה לא שהכל נפתר. שום דבר לא פותר את הכל. היא צריכה לבנות את עצמה ואת חייה מחדש.  אבל המצב שונה לחלוטין. היו מים מתמסרים ועכשיו יש קרח ששומר על צורתו, מאותו החומר. היא אהבה את מי שמכה אותה, ועכשיו היא לא אוהבת אותו.

מאוד, מאוד שונה.

"עין החתול" של מרגרט אטווד

(אזהרת ספוילר על הספר)

דוגמא אחרת מאותו אזור. אני קוראת את הספר של מרגרט אטווד, "עין החתול". חברה שראתה אותי עם הספר חשבה שהוא יהיה אפל מדי בשבילי. אז מצד אחד, אני מתבגרת, ומוכנה לגעת באמיתות אפלות יותר. ומצד שני, התצלום המחייך שלה על הכריכה האחורית, עם רעמת השיער האפור המתולתל, רימז לי משהו. שיהיה שם פתרון. שהגיבורה, שהיא ילדה שחברותיה מתעללות בה בשיטתיות, תצא מזה.

הילדה, איליין, היתה לכודה בפאזה שבה שלוש ילדות רודות בה, משפילות אותה, מבטלות אותה. היא חסרת אונים, כי היא רוצה באהבתן, ומנסה לקבל אותה בכל דרך. נראה שאין פאזה אחרת. נראה בלתי אפשרי שהן יגידו לה להכנס לתוך הבור שהן חפרו בגינה כדי לקבור אותה, והיא תסרב. זה יהיה אפשרי רק אחרי מעבר פאזה. והוא לא יהיה ליניארי.

זה לא שיום אחד היא מממלאת  99 פקודות, ביום הבא 98, וכך הלאה עד לאפס, כמו הבקבוקים על הקיר בשיר המפורסם. לא ככה זה עובד.

בכל זמן יש רק אפשרות אחת

הפילוסוף ג'נדלין אומר:

בזמן מסוים יש רק אפשרות אחת.

גם כאן. בטמפרטורה מסוימת המים יכולים רק להיות נוזל. אין בחירה, אין מצב אחר זמין. אבל אז מגיעים לטמפרטורה הקריטית (תנאים חיצוניים ופנימיים), וכמעט בבת אחת, אנחנו במצב צבירה חדש – והקודם נעלם. עכשיו שוב יש רק אפשרות אחת. החדשה. כמעט אי אפשר להבין איך הינו שם קודם. המלך מת, יחי המלך.

המשכתי לקרוא בספר, מחכה. המים מתקררים, זה היה לי ברור. המצב מחמיר, אבל מרגרט אטווד מחייכת מאחור, מחזיקה פאזה אחרת. קורים כמה שיאי התעללות קטנים. ואז עוד אחד. הילדות שולחות את איליין לערוץ הנחל העמוק, על סף החשיכה. היא נופלת למים הקפואים, והן מסתלקות. היא כמעט קופאת למוות, אבל לא. כאשר היא חוזרת לביה"ס, זה מה שקורה (מתוך הספר, הקול הוא קולה של איליין):

קורדיליה (מובילת החבורה) חגה סביבי בזהירות. "אני חושבת שצריך להעניש את איליין על זה שהלשינה עלינו, לא?"

המנהיגה נמצאת במצב הצבירה הקודם, מוכנה להמשיך בהתעללות. אבל אצל איליין, מעבר הפאזה מתחיל. קבוצות קטנות של מולקולות מתחילות להסתדר:

 "לא הלשנתי", אני אומרת. איני חשה עוד בבטן המתהפכת, בדמעות האצורות שהיו עולות בעיני כתוצאה מהאשמות שווא כאלה. קולי יבש, שליו, הגיוני…

"כאילו צעדתי קדימה אל פי התהום"

"אל תתווכחי איתי", אומרת קורדיליה. "אז למה אמא שלך התקשרה לאמהות שלנו?"… "אני לא יודעת ולא אכפת לי", אני אומרת. אני נדהמת מעצמי… אני עדיין פחדנית, עדיין חרדה; דבר מכל זה לא השתנה. אבל אני מסתובבת ומתרחקת ממנה. כאילו צעדתי קדימה אל פי התהום מתוך אמונה שהאוויר יתמוך בי. וכך אכן קורה. אני מבינה שאיני חייבת לעשות כדבריה, ולטוב ולרע, מעולם לא היתי חייבת לעשות כדבריה. אני יכולה לעשות כרצוני.

ואח"כ היא מפסיקה לשחק איתן. בכלל. היא בפאזה אחרת, אין סיבה לשחק איתן ואין סיבה להמשיך את ההתעללות.

"כשהן מגיעות בחבורה לדלת האחורית לאסוף אותי אני אומרת להן שאני עסוקה. הן מתנחמדות כדי לפתות אותי לחזור, אבל כבר אין לזה השפעה עלי. אני מזהה את החמדנות בעיניה. אני קוראת אותן כספר פתוח. מדוע לא הייתי מסוגלת לעשות זאת קודם לכן?"

ברגע מסוים זה קורה, כמו תינוק שמתהפך

כי זה מעבר פאזה. ככה זה קורה. בפאזה אחת היא שבויה, ובפאזה הבאה היא משוחררת. עדיין כואבת. יש צלקות. אבל היא מתחילה להבריא. המעבר בין הפאזות תמוה. שקט ולא ברור. היא מרגישה שהיא צועדת לעבר התהום, אבל יש לה אמון. תהום, כי בפאזה אחת הפאזה הבאה לא קיימת עדיין. עוזבים פאזה אחת לפני שיש משהו אחר. וזה קורה. לא מתי שרצינו, אולי, אבל כן, זה קורה.

מתישהו יש שני פסים על המקלון. עמוד ראשון בגוגל. שינה טובה של 8 שעות. עמידת ידיים. מערכת יחסים רומנטית שעובדת. מאמר שמתקבל למגזין מהשורה הראשונה. התמכרות לממתקים שלא קיימת. משרה מצוינת. ילד שיודע מתימטיקה. 100,000 צפיות לסרטון. לא, לא, לא, כן.

אני לא אני מדברת על שינוי ללא השקעה. בכלל לא. התיאור המתאים יותר הוא מה שפריד והנסון ("עסקים מחוץ לקופסה") קוראים לו "הצלחה בן לילה אחרי 10 שנות עבודה" מים שסתם עומדים להם לא הופכים לקרח. צריך לקרר אותם. יש פה עבודה. אולי המון עבודה. ובכל זאת, התהליך לא ליניארי. למשך זמן מסוים (מעט, הרבה) מה שאנחנו עושים לא מניב פירות. מקררים, מקררים, נו… ומתישהו כן. הופה! יש.

ואגב, מעבר הפאזה עצמו הוא לא דרמטי. יש דרמות לפני, ואולי אחרי. אבל הרגע הזה שקט. לא ואז כן. או כן ואז לא.

אז מה מעבר פאזה כזה דורש, בעצם?

זו השאלה המעניינת, נכון? זו הרי לא התערבות קוסמית. וזה לא פשוט כמו בפיסיקה. לא מסובך להקפיא מים. מקררים וזהו. ואגב, גם פה נכנס הנושא של – מה התפקיד שלנו בדיוק? עם מים זה קל. התפקיד שלנו הוא לקרר. התפקיד שלהם הוא לקפוא. הקפיאה היא לא התפקיד הישיר שלנו.

אספר על שני מעברי פאזה שלי. אחד בשטח דומה – סיום של קשר רומנטי שהיה גרוע עבורי והיה נדמה כבלתי אפשרי לסיים. כאן כתבתי עליו. 

מעבר שני היה פשוט ויומיומי יותר, אבל השפיע עמוקות על חיי. במשך הרבה זמן רציתי לרוץ. זו פאזה ראשונה. אני מתרגלת יוגה במשך עשור בערך, ואני שוחה פעמיים בשבוע בחצי השנה האחרונה. בגדול, היתי בכושר. אבל לא יצאתי לרוץ. למה? אין סיבה מיוחדת. הרבה סיבות קטנות. אני מתעבת חום ושמש (והליכונים, עוד יותר). אני לא אוהבת להזיע. החזיה לא מסתדרת לי. חשבתי שזה יהיה סבל, למרות שרציתי לנסות. בעיקר פשוט לא עשיתי את זה.

והנה המרכיב הראשון שעבד: לא סיפרתי לעצמי יותר מדי סיפורים למה אני לא עושה את זה. לא אמרתי שאני לא יכולה. לא אמרתי שאי אפשר בחיפה (עליות, ירידות ומדרגות). אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני רוצה לצאת לרוץ. זה חלק מהקירור של המים: להגיד לעצמנו מה אנחנו רוצים לעשות. לא מה רוצים שיהיה. לעשות. אני קוראת לזה "להחזיק את הרצון".

קאיזן: צעדים קטנטנים

דבר שני, וזה כבר מתחום ה"קאיזן", שיטת ניהול שמעוררת השראה בתחום ההתפתחות האישית – צעדים קטנים. קטנטנים. לחפש את הצעדים הקטנים ביותר האפשריים. מה המינימום שיזיז קדימה? שאלתי את עצמי מה יהיה הצעד הקטנטן ביותר בתחום הריצה. החלטתי שכאשר אצא החוצה, אני ארוץ רק כמה שבא לי, ובאינטרוולים. קצת לרוץ וקצת ללכת. עד שימאס לי, ואז אני חוזרת הביתה. גם אם זה 10 דקות. זה יהיה נקרא שרצתי.

המשכתי להחזיק את זה. להגיד שאני רוצה לצאת לרוץ. היתי ספציפית. בלילה, אחרי השיחה האחרונה שלי, אני רוצה לצאת לריצה קטנה בשכונה. זה הכל. למעשה, ידעתי שאני אעשה את זה מתישהו. היה לי אמון. רק לא ידעתי מתי. ואז יום אחד עשיתי את זה. קמתי מהמחשב שלי בלילה. נעלתי נעלי ספורט. שאלתי את הבת הספורטאית שלי מה עושים עם החזיה. היא נתנה לי חזיית ספורט, ויצאתי החוצה לריצה קטנה. זהו. מעבר הפאזה הושלם. ללא דרמה. התחלתי לרוץ מדי יום. בהתחלה זה באמת היה כמעט כלום. כמה דקות כל הסיפור, זה מה שיכולתי. בן זוגי היה צוחק עלי: כבר חזרת? זה כל מה שאת עושה? (אל תקשיבו לאנשים שלא מבינים במעברי פאזה!) אבל אני נהניתי מזה. וידעתי שצעדים קטנים הם כל מה שאני צריכה כדי להתקדם. שוויץ קטן, יום לפני שכתבתי את המאמר הזה רצתי לראשונה 8 ק"מ, יחפה על החוף, ונהניתי מכל שניה. הריצה הפכה לחלק נפלא בחיי ומשמשת אותי הרבה גם עם לקוחות. זה התחיל מהכלום הזה.

לשמוע את המשיכה הפנימית

ועוד דבר אחד. קצת כמו עם המולקולות, ששם זה נראה ספונטני, כאילו במקומות מסוימים המולקולות פתאום מחליטות להסתדר – גם כאן, יש איזו משיכה פנימית עדינה שיום אחד הופכת להיות חזקה מספיק. וצריך להקשיב לה, למשיכה הזו. לעצמנו בפנים. בעדינות. בסקרנות. לשמוע את הרצון. את היכולת. יום אחד זה מגיע, ואנחנו קמים ועושים. ומי יודע, אולי כמו עם הגמל רק הפוך, זה בדיוק הקש שהיה צריך בשביל לשנות את כל התמונה.

דבר אחרון. שינויים גם יכולים ללכת קדימה ואחורה. אולי עשיתם צעד ובאמת היה מעבר פאזה ויש שינוי, ואתם מרגישים אחרת, ופועלים אחרת. ומתחילים לבנות את עצמכם במצב החדש, ופתאום שוב מוצאים את עצמכם נעצרים. זה נראה כאילו חזרתם לפאזה הקודמת. אני יודעת שזה יקרה לי עם הריצה והשחיה. זה קרה לי עם היוגה כמה וכמה פעמים. פתאום לא בא לי. לא כיף לי.

זכרו – שלא כמו בפיסיקה – אי אפשר לחזור אחורה בחיים. זוכרים? אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים. הנהר כבר לא אותו נהר, ואתה לא אותו אדם. זה נראה כמו הפאזה הקודמת, אבל זה לא. אתם כבר עברתם את המעבר. עכשיו יש פה עוד משהו. עוד אתגר. עוד משהו להבין. כבר אמרנו, שום דבר לא פותר הכל. אבל אתם תתקדמו מכאן. למדתם עוד משהו על מעברי פאזה. לאט לאט תהיו מיומנים בזה.

עובדים עם הספר?

אם הספר שלי אצלכם, ואתם חושבים שאתם בסביבה של מעבר פאזה כזה, אז אני מציעה לתרגל הרבה פעמים את התרגיל בעמ' 48 – אפילו כל יום, וגם אפשר לעשות את זה שבעמ' 66.