מפה ומצפן – איך לכוון את עצמכם בתוך כאוס
"רגע, בוא נבדוק במצפן…. תסובב את המפה ככה… הנה. לשם אנחנו צריכים ללכת. אנחנו די קרובים". ככה הסתדרו שני ישראלים בעיר אירופית גדולה ולא מוכרת, בצורה נפלאה – במיוחד אם מביאים בחשבון שחוש ההתמצאות של כל אחד מהם הוא בין ה… איך לומר… מאותגרים שיש. אבי ואני בפריז, לפני הרבה שנים, לכבוד סיום התואר הראשון שלי בפיסיקה. חרשנו את העיר לכל הכוונים, עם מצפן קטן על צווארי ומפה גדולה ומקופלת למשעי בכיסו של אבי. בעזרת שלטי הרחובות מצאנו באיזו פינה אנחנו נמצאים, בעזרת המפה ראינו איפה נמצא המוזיאון של רודן, למשל, שרצינו להגיע אליו, ובעזרת המצפן ידענו לכוון את עצמנו לכוון המוזיאון. לא, אנחנו ממש לא יודעים להתמצא באופן טבעי, וכן, הגענו לכל מקום שרצינו להגיע. והפסלים של רודן היו מהממים.
אני רוצה לעשות הרבה דברים
לפעמים אני מוצאת את עצמי מוצפת מחשבות. אני רוצה לפתוח קורס כזה וקורס כזה. שלומית רוצה ימי שני ומאיר לא יכול בימי רביעי. אני ממש לא רוצה לוותר על היוגה בימי ראשון. וחוץ מזה תכננתי לכתוב סדרה של טיפים לגבי ניהול זמן, ולשלוח לאנשים שמתעניינים, אבל משום מה לא עושה את זה, וגם יש החלטות אחרות, האם להמשיך לנסוע לתל אביב לפגישות אישיות? זה לוקח הרבה זמן ויש הוצאות. אבל מצד שני ברכבת יש לי זמן איכות ורעיונות טובים. וכך הלאה, בלגן שלם בראש, ואני מוצאת את עצמי נמשכת פשוט ללכת למחשב ולבדוק אימיילים. ואני יודעת שזו תהיה טעות. טים פריס ("4 שעות עבודה בשבוע") לא מרשה לגשת למחשב לפני שאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מתכננים לעשות. כי מה שיקרה הוא שאני פשוט אשב על האימיילים במשך שעות, ולא אתקדם מילימטר לשום מקום.
שאלת הקסם: מה אני רוצה?
רגע. לפני שאני מדליקה את המחשב אני נזכרת בשאלת הקסם שלי: מה אני רוצה? השאלה שתמיד מצילה אותי. זה כמו להזכר להוציא את המצפן מהכיס. זה מזכיר לי סיפור נעורים שקראתי בזמנו. נער ביישן אומר על אחיו הבטוח בעצמו: אני שואל את עצמי איזו נערה מעוניינת בי. אחי שואל את עצמו באיזו נערה הוא מעוניין. הוא בודק מיילים (מי מעוניינת בו?). אחיו שואל את עצמו מה הוא רוצה, ופועל בהתאם.
לכל ה"להסתדר" ו"להתמצא" אין שום בסיס אם לא החלטנו לאיזה מוזיאון אנחנו רוצים ללכת. ועדיין אני מוצאת את עצמי לפעמים מאבדת קשר עם הרצון שלי. מה הכוון? מה אני מנסה לבנות, ומה יקדם את זה? מה אני רוצה שיהיה בחיי (שקשור, כמובן, לאנשים אחרים).
קריאת כוון: מה המציאות? מה העובדות?
שלטי הרחובות שבהם אבי ואני הצצנו, כדי להבין איפה אנחנו, הם קריאת המציאות שלנו. מה העובדות? מה יש עכשיו? איפה אני עכשיו? זה מה שבד"כ עושים בפגישה הראשונה באימון, או כשיעורי בית לפניו. מה יש לי? חברה שהיא יועצת לתזונה שלחה לי שאלון מפורט, שעניתי עליו לפני שהשתתפתי בקבוצת אימון וירטואלית שלה. מעולם, עד אז, לא סקרתי בכזו יסודיות את המצב הפיזי שלי: כמה אנרגיה יש לי במהלך היום? בבוקר? בערב? כאבי בטן? איך אני ישנה? מצב רוח? מה שלום השיער, עדיין על הראש? מגרד? איך העור? יבש? מגרד? או נעים? מה קורה בשירותים? וכך הלאה. לא היה לי נעים לענות על השאלון, כי למרות שאני מושקעת מאוד בנושא הבריאות (גם הפיזית וגם הרגשית), נאלצתי להודות שלא תמיד יש לי הרבה אנרגיה. אז אלו הם השלטים. איפה אנחנו עומדים. מה המצב שלנו כרגע בכל תחום. ולא מזיק מדי פעם לעצור ולקרוא את השלטים.
המפה – החוקים
המפה היא החוקים שלפיהם החיים שלנו מתנהלים. לפי המפה אני יודעת שאם אלך מזרחה לאורך השאנז אליזה, בקצהו יעמוד שער הנצחון. ככה זה עובד. סטיבן קובי ("7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים ביותר") טוען שחוקי החיים הם אוניברסליים וקבועים, הוא מקשר אותם למוסר. עם או בלי מוסר, ללא ספק הם חוקים שאנחנו לומדים מבחוץ. צופים ורואים מה קורה. החוקים לא ממש תלויים בנו. אולי הם מורכבים, ולא תמיד ברורים, ושונים מאדם לאדם וממצב למצב, אבל הם קיימים שם. לפעמים הם מרגיזים ביותר. ועדיין קיימים.
החוקים בתוקף בין אם אוהבים אותם או לא
יום אחד צעקתי וכעסתי על ילדי, אחרי שהם הפריעו לי כאשר דיברתי עם לקוחה בטלפון. עוד באותו רגע כשצעקתי, ידעתי היטב שאני מסבכת את עצמי פה לגמרי, כמו בתוך קורי עכביש, ועכשיו יקח לי הרבה זמן להגיע למטרה שלי של ילדים שמחים ורגועים, שמשתפים איתי פעולה כשאני בטלפון. אלו החוקים. צעקתי – הסתבכתי, Whether I like it or not. ככה זה. אוכלת הרבה לחם – עייפה. לא עושה יוגה – כואב לי הגב. לא יושבת לדבר עם הילדים שלי, לשחק, לקרוא סיפורים – הם מתחילים להיות בכייניים, להרביץ אחד לשני ולהפריע לי. לא מפנה זמן אינטימי – אני מרגישה לבד. חוקים. וכמובן שזה עובד גם לצד השני. מכינה לעצמי שייקים ירוקים בבוקר – אנרגטית. מתרגלת "התמקדות" – רגועה וממוקדת. ישנה 8 שעות בלילה – הלקוחות שלי מרוצים. יושבת עם הילדים שלי כמה דקות לפני השינה – הם לא קוראים לי אח"כ עשר פעמים. חוקים.
הבחירה
אז יש שלטי חוצות ויש מפה. יש קריאת מציאות, ויש חוקים. וכל זה יהיה נחמד, אבל לא יביא אותי לאן שאני רוצה, אם אני לא אבחר לאן אני רוצה ללכת. אני נמשכת לקרוא לזה המצפן, למרות שהמצפן תמיד מצביע צפונה, ופה המטרה משתנה. אבל יש משהו בחיוניות של המצפן שמתאים פה. חייבים מצפן (על הצוואר, או בתוך הראש). כל זה חסר משמעות בלי הבחירה הזו שלי, שלנו.
לאן בדיוק אני הולכת
ואז אני יושבת עם דף חלק, לא מול המחשב. אני מוציאה את המצפן שלי, ושואלת את עצמי מה אני רוצה. כמה קורסים ואילו. כמה פגישות אישיות ואילו, ואיפה, ומתי. ואילו עוד פרויקטים אני רוצה להרים. ואני מרימה את הראש לקרוא את השלטים. איפה אני עכשיו. כמה אנשים בכלל רוצים את הקורס הזה ואת הקורס ההוא. ואני מתבוננת במפה. החוקים. מה יקדם אותי לשם. מה יעזור. ומה יפריע, מה בפעולות שלי עכשיו מפריע לזה. הכל די ברור אם חושבים על זה. על מה שלא ברור לי אני מתייעצת. ומפה זה הולך ונהיה קל יותר ויותר. אני יודעת מה לעשות. ואני מתחילה לעשות את זה. זה כיף, וזה רץ.
כושר. כישורים. יכולות
מה שחסר במשוואה הזו הוא כושר. וכישורים. אולי אנחנו לא יודעים לקרוא שלטים כלל, לא מבינים איפה אנחנו ומה עובד ולא עובד בחיינו. אולי לא יודעים לקרוא מפה, לא מבינים בכלל את החוקים ומדוע הילדים שלנו כל כך מרוחקים מאיתנו, ומדוע בן הזוג כל כך כעסן. ואולי אנחנו לא יודעים להשתמש במצפן, לא יודעים להגדיר לעצמנו כלל מה אנחנו רוצים. אבל גם עם מפה, מצפן ושלטי רחוב אי אפשר להגיע למוזיאון של רודן, אם לא יכולים ללכת. אי אפשר להתקדם לעבר החיים שאנחנו רוצים, אם אנחנו נעצרים על כל צעד ושעל, נאנחים ומתנשפים. התפרצויות רגשיות, כעס, עלבון, פחד ושנאה. משמעת עצמית שואפת לאפס. חוסר ריכוז. חוסר ידע מקצועי. אבל יש לי חדשות טובות. את הדברים הללו אפשר ללמוד. זה לא בשמיים. בחלקם אני אישית יכולה לעזור, בחלקם – רבים וטובים אחרים. זה אפשרי וזה נעשה בהצלחה בעבר, פעם אחר פעם. זה זמין.
