מצב פנימי מתאים לסיים דוקטורט
אנחנו יושבים כל אחד ביבשת אחרת. אצלו בוקר ואצלי ערב, ואנחנו מאוד קרובים. חמש דקות אחרי תחילת השיחה, אנחנו אומרים כמעט יחד:
- הוא: אני חושב שהיום יכולה להיות הפגישת סיכום שלנו
- אני: אני חושבת שאתה יכול להמשיך מכאן עצמאית
הוא כותב את הדוקטורט שלו, והוא לקראת סיום. יש לו עוד פרק אחד שלם לכתוב. הדיין ליין הוא לעוד חודש, ושנינו יודעים שהוא יעמוד בו. המשימה מאתגרת, עדיין. הרבה לקרוא, הרבה לכתוב, לערוך ולתקן. זה ידרוש ממנו המון. לשבת ימים שלמים, להיות מרוכז, יעיל, פרודוקטיבי. לא להתפזר מדי, לא להעמיק יותר מדי – הכל בדיוק במידה. לא לגלוש בפייסבוק, לא לקחת הפסקות ארוכות מדי – אבל כן לזהות מתי הוא צריך הפסקה של אוכל, הליכה בחוץ או אפילו נמנום קצר.
אנחנו יודעים שזה יקרה
אנחנו עוברים שוב על המשימות שלו, הלו"ז, והכללים לניהול הזמן שישמרו עליו – ושנינו יודעים שכן. זה יקרה. הוא יעשה את זה. הוא עוצם עיניים ומדמיין בקלות את עצמו עושה את כל זה. הוא מרגיש את זה בגוף – הוא יכול. גם אני מרגישה את זה. ההבדל עצום בין המצב שלו היום, לבין המצב שלו כאשר התחלנו – רק לפני 8 שיחות – פחות משלושה חודשים. יכולנו כבר בשיחה הראשונה לקבוע את התוכנית, הלו"ז, והכללים. רוב הכללים לניהול זמן די דומים מאדם לאדם. יכולנו, אבל זה לא היה קורה. הוא לא היה עושה את זה.
המצב שלו עכשיו מעורר השראה. רגוע, מרוכז, מכיר היטב את היכולת שלו – כמה שעות של מאמץ מרוכז הוא יכול לתת ביום, ואילו הפסקות הוא צריך – באיזו תדירות, איזה סוג הפסקות, ומאיזה סוג להמנע. ער היטב היטב ללו"ז שלו – צמוד אליו מדי יום ויום. אם יש עיכוב בלו"ז – פתאום איזה חלק בכתיבה מסתבך – הוא מיד מעדכן את הלו"ז – בלי לחרוג מהדד ליין. זה מצריך דחיסה או צמצום של משהו אחר, וזה לא קל – לכן הוא כמעט שלא חורג מהלו"ז.
אני נושמת, מבינה איפה הוא עומד, מתרגשת, ואומרת לעצמי – זה מה שאני חותרת אליו עם אנשים. מפה דברים יכולים לקרות. ככה מסיימים פרויקטים. עבודה יעילה ומרוכזת לפרק הזמן הנדרש. צמודה ללו"ז. עם יד על הדופק – גם של האיכות וגם של הכמות, ובדיוק במידה הנדרשת. לא יותר מדי מאף אחד מהם.
בהתחלה זה היה נראה לא ריאלי
שנינו זוכרים היטב איפה התחלנו. כשהגיע אלי, הוא לא האמין שהוא יכול לסיים את הפרקים שנותרו לו בזמן, למרות שידע שהמחיר לאי-עמידה בזמנים יהיה כבד. זה יצר סוג של הדחקה. הוא שלט היטב בחומר הלימוד, אבל לא היה מחובר בכלל לצד הכמותי של העבודה. כמו הרבה אנשים במקום הזה, הוא זרם – לא ניהל. ימי העבודה שלו היו חצי-פרודוקטיביים. המון שעות ספריה על מעט שעות כתיבה. הרבה זמן הלך להפסקות פייסבוק ועיתונים אינטרנטיים. פה שעה, שם שעתיים וחצי. לא ידע כמה שעות הוא יכול לעבוד ממש היטב ביום, וכמה מילים הוא יכול לכתוב ביום. הוא ידע שיש לו ימים בחודשים האלה שבהם לא יוכל לעבוד – כנס, חופשה משפחתית – אבל לא ספר כמה ימים בכלל יש לו. ברור שהוא לא ידע כמה מילים הוא צריך לכתוב ביום כדי לסיים בזמן. מעולם לא ישב לחשב את החישובים האלה.
הוא היה יכול לשקוע בקריאה רבה מאוד של חומר – עד לתשישות, לבוא למחרת ולהמשיך לקרוא עוד, וכך במשך שבועות – בלי לכתוב כמעט דבר. למשוך כל פרק על פני יותר מדי זמן – עד שבאמצע הוא שוכח את ההתחלה, כותב חלקים מיותרים או מתעכב שעות על פסקה אחת – לפעמים כזו שאח"כ תיפול בעריכה. הכתיבה היתה ארוכה מדי ולכן גם העריכה היתה סיוט.
מים צריכים גדות כדי להפוך לנהר
לא התחלה טובה, אבל גם לא גרועה כל כך. יכולת כתיבה יש, רמה אקדמית טובה יש, קשר טוב עם המנחה יש – נשאר קצת לארגן אותו. כמו מים שצריכים גדות כדי להפוך לנהר. התפקיד שלי מעניין, כי אני מסתכלת מבחוץ, בצורה פרקטית, מספרית, על פרויקט שהוא סה"כ עמוק ומורכב – אבל גם יש לו צד פשוט. פילוסופיה, ארמית, פיסיקה של מאיצי חלקיקים – בקושי יש לי מושג על מה הלקוחות שלי כותבים. אבל אני יודעת שבסופו של דבר צריך לייצר פרקים או מאמרים עם מבנה מסוים, מספר מילים מסוים – ובאיכות מסוימת, ולא יותר. אני כמו מוכר בשוק שבא לתת עצות למנהל מיקרוסופט ישראל על איך למכור. "תקנה בעשר שקל, תמכור בעשרים, ותגיד להם שזה רק היום".
המוכר בשוק מפשט את המצב המורכב, וגם אני. אני מכירה את המצב הפנימי שמתוכו אדם יכול לפעול בצורה יעילה, זורמת, אופטימלית, מדויקת למצב. מה המצב שבו אדם יכול להתרכז, ולנצל את האנרגיה שלו היטב. אני יודעת שהתפקיד שלי הוא להסיר את המכשולים מדרכו כך שיוכל להגיע לשם (לפעמים זה לוקח יותר זמן) – ובמצב הזה הכל יסתדר במקום. כמו חלקיקים שמסתדרים בנוזל שהופך למוצק, כאשר הנוזל בטמפרטורה הנכונה. כמו אבני דומינו שסודרו היטב ועכשיו, לאחר דחיפה קלה, נופלות זו אחרי זו, אולי עם כמה פיתולים בדרך, עד לקו הסיום.
סע לשלום, גבר מבריק, המפתחות בפנים. אתה עושה את זה. מחכה לצילום שלך עם הגלימה והכובע.
יש לי גם מיקרובלוג!
מחשבות וסיפורים על החיים, על יחסים ואיך להתקדם מכאן
בהודעה אחת קצרה ביום – ישר לוואטסאפ.
מדריך "ניהול זמן של אלופים"
אני חושבת שאם יש דוקטורט שכבר הגיע הזמן לסיים אותו, עדיף לדבר איתי מאשר לקרוא מדריך.
אבל יש לי גם מדריך שאנשים מאוד אוהבים ונעזרים בו. מוזמנים – ללא תשלום.
