המילה "משמעת" מתקשרת עם עונשים, עם קשיחות, עם פרצופים כועסים, עם סבל. אנחנו בעצמנו לא ממושמעים לשום כוון, ורוצים שהילדים יהיו ממושמעים, אבל כשאנחנו מנסים לכפות משמעת בכוח – אנחנו מסתבכים לגמרי. הקשר איתם מתקלקל, זה לא עובד, וכולם סובלים.
כבר שנים שאני כותבת נגד עונשים וכעס כלפי ילדים, ואני יודעת שאנשים חושבים שהילדים שלי, כמו רוב הילדים, בטח מרוחים כל היום מול המסך, כי בלי עונשים אי אפשר להזיז ילדים לשום כוון, ובטח שלא ליצור משמעת.
אז יש לי הפתעה. מעולם לא הענשתי את הילדים שלי בשום צורה, גם לא עונשים שנקראים "תוצאות" כמו "אם לא תסדר את החדר, מה לעשות, אני ממש מצטערת, אבל לא נספיק ללכת למסיבה". אני כמעט שלא צועקת או מאיימת (אם כן – זו תקלה, ולא משהו שאני מאמינה בו), לא נוזפת, וגם לא נותנת שום צורה של פרס. ובכל זאת הילדים שלי עושים כל מה שאני מבקשת מהם לעשות, 90% מהזמן, אם לא יותר. הם עושים את זה לרוב גם בלי תזכורות. יש להם משמעת פנימית אדירה:
- בן ה – 7 נכנס הביתה ומיד מסיים את כל השיעורים, לפני שהוא מוכן לאכול
- בת ה – 10 תכין אותם באופן עצמאי בשלב כלשהו במהלך היום, גם אם זה לא למחר, ללא תזכורות.
- הם גם יכינו את התיק למחר מיד כשיסיימו להכין שיעורים.
- אם אני מדברת בטלפון עם לקוחות לידם הם ישתקו באופן מוחלט בלי שאבקש, גם אם זה במכונית, הם גם מזהים איזו שיחה זו.
- הם חוזרים הביתה באוטובוסים ב – 3 ימים קבועים בשבוע, בימים האלה יש להם ארנק ומפתח בתיק, ללא תזכורות מצידי. הם יבקשו ממני בזמן כסף לטעון את ה"רב קו"
- הם לא יגעו בקולה או טופי גם אם אני לא בסביבה
- הם מכינים בערב בגדי בי"ס, מכינים בעצמם תיקים לחוגי הספורט השונים, וגם פורקים אותם כשהם חוזרים הביתה.
- הם מתכננים תוכניות חברתיות בעצמם ומזכירים לי מה שאני צריכה לעשות
- וכך הלאה, הרשימה אינסופית. חוץ מזה, הם שמחים, רוקדים, מחייכים, משחקים עם חברים, לבד וזה עם זה, קוראים, ספורטיביים, וגם אין להם טלויזיה, מחשב, טלפון או ממתקים וחטיפים.
אז איך? איך זה אפשרי?
זה לא דבר פשוט, זו משימת גדולה להגיע לקשר עם ילדים שמאפשר יכולות כאלה, ומכיון שהם גדלים – זה תהליך מתמיד. אבל יש כווני מחשבה שיכולים לעזור:
1. משמעת עצמית
הדרך ללמד משמעת היא להיות ממושמעים בעצמנו. הילדים שלי יודעים שאם אני מבטיחה להם הבטחה, היא תקוים, או שאודיע להם הרבה מראש על הביטול, בצורה מכובדת, ואציע פתרונות חלופיים. אין אצלי עמימות, אין "נראה" או "אולי". אני מסרבת ומציעה חלופות, או מסכימה, רושמת ביומן, וזה יקרה. כמו שה – wolf ב"ספרות זולה" אמר, I provide 10 out of 10. אגב, אני גם משתדלת להבטיח די הרבה, וגם להפתיע בדברים שלא הבטחתי. זו לא חוכמה תמיד לקיים הבטחות כי לא מבטיחים דבר.
2. אינטגריטי – משמעת רחבה
משמעת רחבה – אינטגריטי. אני מלמדת את הילדים שלי לקשר בין הערכים שלנו (עזרה לזולת, להפוך את העולם למקום טוב יותר, לעזור למשפחה וחברים, להגשים את עצמנו) לבין הפעולות שלנו. אני מסבירה להם מדוע אני לא צופרת בכביש ומדוע אני לוקחת קשישות לטרמפ כאשר אנחנו נוסעים יחד. אני מבצעת בעצמי את מה שאני דורשת מהם.
3. אני זמינה
אני שם, אני נוכחת וזמינה עבורם, מוכנה ללמד ולעזור. הבת שלי יכולה להתלונן: "יש יותר מדי שיעורים בחשבון ולא בא לי לעשות את זה". אני לא מתרגשת מזה. אני מחבקת אותה, מקשיבה קצת וכשהיא מוכנה, אני שם, עוזרת לה להבין מה פה מפריע לה ואיך נתגבר על זה. המחויבות שלי ברורה ומוחלטת, היא צריכה להבין ב – 100% את החומר, ואני אעזור לה בכך. אבל אין ויתורים בנושא הבנה. אני גם לא דורשת מהם משהו שאני לא מוכנה לעשות בעצמי ולפעמים להשתתף בו. למשל, לסדר חדר ילדים הוא לפעמים משימה מורכבת. אני עוזרת בשמחה ומלמדת טכניקות להשתלט על בלגן ולמנוע אותו מראש. אני לא שולחת אותם לבצע בעצמם משימות פי 10 גדולות מהיכולת שלהם.
4. קבלה להתנגדות שלהם
אני לא כועסת כאשר הם מתנגדים. אני שמחה בשבילם. זה חשוב לפתח רצון עצמאי. אני קודם כל שומעת את הכעס, מחבקת, ואז אנחנו בודקים איך פותרים את העניין. תמיד יש פתרון, והתמחיתי בפתרונות פרקטיים. יש המון אפשרויות אם אפשר להשאר רגועים ומרוכזים במציאת רעיונות. הם לא רוצים להכין שיעורים? מדוע? מה הבעיה? יש משהו אחר שהם מאוד רוצים לעשות? או משהו אחר מטריד אותם? אני מניחה תמיד שהרצון שלהם הוא כן, אמיתי וחיובי. אני לא חושבת שהם עושים "דווקא" או "סתם", או נגדי. הם עושים משהו כי הוא חשוב להם. כמו שאומרים, "זה לא נגדך – זה בעדי". אלטה סולטר טוענת שילדים אינם ממושמעים משלוש סיבות: חוסר מידע, דרישה שאינה תואמת את השלב ההתפתחותי שלהם, או מצוקה. זה לא אכפת לי גם אם פה ושם משהו הוא כן "דווקא". מבחינתי זה לא, זה רצון לגיטימי וחשוב.
5. לא פוחדת מדמעות
אני גם לא מפחדת מדמעות של ילדים. אין בעיה עם דמעות, זה מוציא משהו שצריך לצאת. אני מחבקת כמה זמן שצריך, שומעת, ואנחנו ממשיכים הלאה. זה שלא רוצים לעשות משהו הוא לא בהכרח התוויית נגד. גם אני לא תמיד רוצה לעשות מה שהבטחתי, אולי לא ישנתי הרבה ולא בא לי לערוך 5 פגישות ברצף. אבל אני עושה את זה, כי זה חשוב לי.
6. אחריות על פספוסים שלי
אני לוקחת אחריות ב – 100% כאשר אני מפספסת. אני לעולם לא אגיד "אחרתי כי היו פקקים". אני אגיד את האמת. אחרתי כי היתה פגישה שהרגשתי שחשוב מאוד שאאריך אותה, גם אם זה אומר שאתם תחכו לי חצי שעה. אני לא משקרת להם, ובפעמים המעטות שאני משקרת לידם מתוך נימוס, אני מסבירה להם מדוע אני עושה זאת. היה חשוב לי לתת לשולה הרגשה טובה לגבי התספורת שלה ולכן שיקרתי ואמרתי לה שזה יפה, למרות שלדעתי היא נראית כרגע כמו תרנגול.
7. אמון מוחלט בהם
אני סומכת עליהם באופן מוחלט, פעם אחר פעם, גם אם הם מפספסים. האמון שלי לעולם לא נפגם. אני לעולם לא אגיד, "בפעם הקודמת לא זכרת, בטח גם הפעם לא תזכור". אלא "בפעם הקודמת לא זכרת, אני בטוחה ב – 100% שהפעם תזכור". אם זה חוזר על עצמו כמה פעמים אני בודקת מה הבעיה ואיך פותרים אותה. אם יש לי בעיית אמון אני פותרת אותה, זה לא קשור אליהם. אני מלמדת אותם לסמוך על עצמם ולהתרומם אחרי פספוסים.
8. הדגמת תוצאות טבעיות
אני מדגימה להם את התוצאות של המעשים שלנו. לא רשמנו מה צריך לקחת ולכן חסר לנו משהו. לא צלצלנו לוודא מתי זה מתחיל ולכן אנחנו מחכים. לא סידרנו את החדר ולכן נעלם לנו קלף. לא בכעס, אלא בענייניות. למעשים יש תוצאות, ואם אנחנו רוצים תוצאות מסוימות – כדאי שנחשוב אילו מעשים יקחו אותנו לשם, ואילו יקחו אותנו הרחק משם. אבל אלו תוצאות אמיתיות, לא מלאכותיות. זה באמת מה שקורה במציאות, לא אמא שמענישה.
9. כללים לא שרירותיים
שום כלל שלנו איננו שרירותי. אין "כי אני אמרתי", "כי ככה מקובל", "כי ככה תמיד עשינו". יש סיבה, גם אם היא הרצון שלי, "כי זה מאוד חשוב לי". ובד"כ הרצון הוא אינטרס משותף. "כי אנחנו רוצים שהעסק המשפחתי שלנו (כך אני קוראת לעסק שלי) יצליח", כי אנחנו רוצים שהעולם יהיה מקום טוב יותר (לכן אסור לבטל פגישות ברגע האחרון עם חברים). הדרישות שלי אמיתיות וכנות. אני לא מבקשת שטויות. אם אנחנו משחקים משחק קלפים שיקח לי 30 שניות לאסוף, אני לא מבקשת מהם לאסוף. אני עושה בעצמי. מבחינתי לבקש את זה לא יהיה כן, זה יהיה סתמי. לא באמת אכפת לי מי אוסף כמה קלפים מהרצפה, שמונחים חצי מטר ממני.
10. הסברים מפורטים אם צריך
אני מסבירה מדוע חשוב שנעשה דברים מסוימים ומוכנה להכנס לדיונים ארוכים לגבי זה. יש לי סבלנות לפרוש רחב רחב את תפיסת העולם שלי ולעזור להם לגבש את שלהם. אני משתפת אותם במידע הסטורי, ביולוגי, רפואי, ספרותי, לשוני, פיסיקלי, כל מה שיש לי.
11. המשמעת היא לא לטובתי
המשמעת לא מכוונת כלפי או לטובתי. אני עוזרת להם ללמוד להיות ממושמעים, כדי שיהיו להם חיים מדהימים. אני מסבירה להם את התפקיד שלי וגם שואלת אותם איזה סוג תמיכה הם רוצים ממני. האם אם צריכים תזכורת או יכולים להסתדר בלעדיה, האם הם צריכים הסבר נוסף או מידע.
12. דברים צריכים להפתר בזמן
אני עומדת על דרישותי באופן מוחלט, אלא אם כן הם מצליחים לשכנע אותי בטעותי, ובמקרה כזה אני מוותרת בלב שלם ובחיוך, ומודיעה שהסרתי את הדרישה. אין שום אפשרות לא לבצע מה שהובטח, ובזמן, בלי למצוא פתרון אחר. במקרה כזה אני ניגשת אליהם, ומבקשת מהם לבצע. אני עומדת לידם ומבקשת עד שהם מבצעים, או שמדברים ומוצאים פתרון אחר. אני מוכנה לעזור אם צריך. אני מוכנה להסביר. אבל זה צריך להיות מבוצע. מעט מאוד קורה שאני עוברת לסדר היום על אי ביצוע, ואכן, במקרים שאני עושה את זה – לא ברורה לגבי מה שאני דורשת, מתי כן ומתי לא – אלו הם התחומים שבהם זה לא עובד. למשל, הסלון שלנו מבולגן.
13. אין עונשים ואיומים
אני לעולם לא מענישה או מאיימת. עונש שומט את בסיס האמון מתחת לרגליים שלנו. הילדים שלי מאמינים בי באופן מוחלט, ואם אני אעניש אותם אני אעשה משהו שפוגע בהם ומקטין את האמון בינינו. לא משנה כמה אני כועסת – וזה בהחלט יכול לקרות – אני משתמשת בכלים שלי לפרוק את הכעס במקום בטוח (לא על הראש שלהם) ובצורה שתעזור לי לשחרר אותו באמת ולא רק להדחיק אותו. אני לומדת מהכעס, אבל לא משתמשת בו נגדם. אני גם יודעת שהילדים שלי הם רק טריגר לכעס, הם לא המקור. ולכן לכעוס עליהם לא באמת יפתור את מה שמטריד אותי. איום הוא שקר, כי הוא הבטחה שלא תקוים. בפעמים המעטות שנפלט לי איום מטופש מהפה, הילדים שלי מתחילים לצחוק. את לא באמת מאמינה בזה, נכון אמא…
14. שום כינויי תואר לעולם
אני לעולם, אבל לעולם לא מכנה ילד בשום שם תואר, לא חיובי ולא שלילי. לא חכם ולא טיפש, לא חרוץ ולא עצלן. לא לגביהם, לא לגבי אחרים, לא לגבי עצמי. כל כינוי כזה מקבע את האדם בתוך קופסה שקשה מאוד לצאת ממנה, קופסה קשיחה. אנחנו הרי לא רוצים תמיד להיות חכמים, מי כמוני יודע כמה עודף חשיבה יכול לעכב לפעמים. אני מציינת השקעה ומעשים, לא תכונות ולא השגים. אנחנו לא שולטים בהשגים שלנו – רק בהשקעה ובמעשים שלנו. את זה יש צורך לציין ולעודד, את המעשים. התוצאות יגיעו באופן טבעי. התכונות הן לא דבר שקיים באמת, זו רק פרשנות, ולא מהמוצלחות. עוד על הנושא הקריטי הזה במאמר שבי"ס דמוקרטי בירושלים חילק להורים לקרוא.
15. עבודה מהשורש
אני עובדת מהשורש. אם יש בעיה בחיים של הילדים שלי זה אומר כנראה שיש בעיה בקשר שלנו. זה לא עניין שטחי של "ללמד משמעת" או להתעקש. זה עניין מהותי יותר. זה ילד שלא שמח כי אני לא מקבלת איזה חלק בו. זו עבודה פנימית שלי, שאני מבצעת במגוון הכלים שעומדים לרשותי. וזה עובד פעם אחר פעם.
16. לטפח את המקור – את עצמי
אני מטפלת בעצמי באופן מתמיד כדי שאוכל להמשיך לספק סחורה לא פשוטה כזו, ולהמשיך לקטוף את הפירות המדהימים שלה. הרבה מהכלים שלי מפורטים בספר אותו כתבתי, ואם הספר אצלך, ואת מוצאת את עצמך מסתבכת עם כעס כלפי הילדים, את יכולה לנסות לעשות את התרגיל בעמ' 44 ולראות האם זה לוקח אותך צעד קדימה.