מאמנים, האם כדאי לנו לתת שיעורי בית ללקוחות? בגדול, כן. לשיעורי בית יש הרבה יתרונות. הם:
- יוצרים מבנה ברור שבתוכו אדם יכול לעשות צעדים פרקטיים ולקדם נושאים
- עוזרים "להוריד לקרקע" נושאים מופשטים שדיברנו עליהם
- תרגילי חשיבה וכתיבה יוצרים סשנים יצירתיים של אדם עם עצמו, קצת כמו שיחת אימון קטנה נוספת.
- ובכלל, הם יוצרים תמיכה נוספת בין השיחות, במיוחד אם הן מדי שבועיים ולא מדי שבוע.
ומצד שני, מדי פעם לקוח לא יעשה את התרגיל. זה לא נדיר במיוחד. יש לקוחות שאף פעם לא יעשו תרגילי בית. האם זו בעיה? אני טוענת שלא בהכרח.
האם לא לעשות תרגיל בית זו התנגדות?
נתתם תרגיל בית ללקוח והוא לא עשה אותו. אני מכירה מאמנים שזה התגובה שלהם: זו התנגדות. יכול להיות שזה מה שמלמדים בבתי"ס מסוימים לאימון.
מתאמן לא עשה את התרגיל? הוא לא מחויב לאימון! הוא מתנגד לתהליך! אולי בכלל לא צריך לעבוד איתו?
ובכל מקרה, התפיסה המקובלת היא שצריך לעשות שיחת מוטיבציה, למה המטרה בכלל חשובה לו.
אני חולקת על התפיסה הזו. יש מיליון סיבות לא לעשות תרגיל מסוים, או שיעורי בית בכלל. מבחינתי אם מישהו ממשיך להתאמן איתי – זה סימן שהוא הוא רוצה להתקדם. ואם הוא מתנגד לתרגיל – זה כנראה בצדק.
נבחן כמה סיבות אפשריות מדוע מתאמנים לא יעשו את התרגילים, ואיך להתקדם משם.
סיבה אפשרית: התרגיל לא משתלב בלו"ז
אנשים עסוקים באמת. אנחנו חברה עסוקה. אנשים ממלאים את הלו"ז שלהם עד אינסוף. זה אולי לא מצב אופטימלי, ואולי זה אפילו צריך להיות חלק ממה שעובדים עליו באימון. אולי זה חלק מתקרת הזכוכית של אותו אדם. אבל זה גם יכול להסביר מדוע הוא לא עשה את התרגיל.
פתרון: להתאים את התרגיל ללו"ז. כשאני נותנת תרגיל שאני בספק אם יוכל להשתלב בלו"ז, אנחנו בודקים יחד. מתי אפשר יהיה לעשות את זה? איפה זה יכול להיכנס? באיזה יום או ימים? מתי ביום? ואם רואים שזה לא יכנס, צריכים לתת תרגיל אחר.
סיבה אפשרית: אדם לא רוצה לעשות תרגילי בית בכלל
יש לקוחות כאלה. הם עסוקים, הם עושים עוד דברים, או שרגשית לא פשוט להם לעבוד לבד על הנושא הזה. כשהגעתי לאילי ריינר שתלווה אותי בכתיבת הספר הראשון שלי, אמרתי לה מראש: אני לא הולכת לעשות שיעורי בית. אין טעם לתת לי משימות. אני עסוקה. אשב איתך פעם-פעמיים בשבוע במשך שעתיים, וזהו, זה מה שיש לנו. זה יהיה הקצב שלנו. וכך עבדנו שנה שלמה ביחד. אחרי שנה כזו השלד של הספר עמד כולו, ועכשיו היה לי רגשית קל יותר לעבוד עליו, ולפנות לזה את הזמן. שם התחלתי לעבוד עליו עצמאית בכל יום. עד אז – רק איתה.
פתרון: לא לתת תרגילי בית. בכלל. את כל העבודה עושים בשיחות עצמן. יש לי לא מעט לקוחות כאלה. מקסימום, אפשר לתת איזה משפט או פוקוס להסתובב איתו במהלך השבוע, ולחשוב עליו, וזה בסדר לא לעשות אפילו את זה. לא כתוב בעשרת הדברות שחייבים לעשות שיעורי בית באימון.
אגב, זה תלוי גם בתדירות השיחות, וגם באינטנסיביות שבה אדם רוצה להתאמן. לא כל אחד רוצה או יכול לטוס בכל רגע. אם אדם רוצה לעבוד לאט יחסית, אולי לא צריך משימות בית בכלל. ואם השיחות הן מדי שבוע, אולי לא צריך תרגילי בית, או ממש מעט.
סיבה אפשרית: בעצם היה משהו אחר שכדאי לעשות
מתאמנת אמרה לי היום: לא עשיתי את התרגיל. אבל עשיתי דברים אחרים שהיו נראים לי חשובים. מבינים? זה כמו עם מטבע. כשאתה זורק מטבע באויר, אתה מרגיש לאיזה צד אתה רוצה שהוא יפול. במהלך השיחה היה נראה שכדאי לעשות דבר אחד, אבל במהלך החיים הסתבר שעדיף משהו אחר. מצוין.
פתרון: להבהיר את זה ללקוחות. להבהיר שהתרגילים הם הצעה. ואם הם מבינים שכדאי שיעשו משהו אחר – שיעשו אותו. הרי זו מטרת האימון. להבין מה כדאי לעשות עכשיו.
סיבה אפשרית: נתתם תרגיל גדול מדי
גדול מדי, כוללני מדי, מפחיד מדי, מפעיל מנגנוני הגנה עמוקים מדי.
פתרון: להתקדם בצעדים קטנים מאוד. אין צעד קטן מדי. ואין שום דבר שנדרש פרט לצעדים קטנים. כל מי שהגיע להשגים גדולים יודע את זה. לאט לאט. אצני מרתון רבים התחילו בריצות אינטרוולים קטנטנות שבהן רצו דקה והלכו דקה. הקטינו את התרגיל פי 10. חפשו את הגרסה הקטנטנה ביותר האפשרית. עוד על זה בסרטון:
סיבה אפשרית: יש נושא רגשי עמוק שמעורב כאן
יכול להיות שזה לא סתם. שאכן כדאי לעשות את המשימה הזו, וחשוב לעשות אותה, והיא מדויקת, ומתאימה ללו"ז, ועדיין, האדם לא יכול לעשות אותה כרגע. משהו עוצר אותו. פחד. מתח. כעס. עלבון. תסבוכת רגשית אחרת.
פתרון: מה שאתם עושים עם מצבים רגשיים. יש מאמנים שלא נוגעים במצבים כאלה ומפנים אנשים לטיפול. יש מאמנים שעובדים גם עם כלים רגשיים. זה בדיוק הזמן לזה. אין טעם לדפוק את הראש בקיר, אין טעם ליצור תחושת אשמה או שמשהו כאן לא בסדר. הכל בסדר. התרגיל חשף בדיוק את מה שעוצר כרגע את האדם הזה. מצוין. עכשיו אפשר לעבוד כאן ולקדם את זה באופן עמוק.
אז, מה לעשות אם לקוח לא עושה שיעורי בית?
אולי לא לתת שיעורי בית, ואולי להתאים אותם עבורו. כל מקרה לגופו, כרגיל.