מתי להמשיך ומתי לוותר

מתי להמשיך ומתי לוותר

יש 40% סוללה בטלפון שלי, וקצת בשלך. באיזה אחוז נתקשר לחילוץ?

שאלתי את גיא, בטיול בהר רמון, מסביבנו כבר חשיכה מוחלטת. לא ערוכים בכלל לנווט בלילה קר במדבר, תכננו על טיול קטן של 3 ק"מ. עניין של שעתיים גג. טיול קטן, במסלול מסומן מעגלי. לא צריך הרבה ציוד. מים יש לנו. גיא יודע לנווט היטב ושנינו בכושר. בקטנה. 

14:30

יוצאים לדרך. היום הראשון של החופשה שלנו, שמחים להתרחק מכל ההמולה ולהיות ביחד. הולכים לפי סימוני השבילים האדומים, מדברים על נושאים שמצריכים זמן ורוגע. נוף מדברי מהמם. רוח קרה מנשבת, אבל אנחנו לבושים כמו שצריך ומתחממים בהליכה.

16:00

השמש כבר נמוכה. אני חושבת לעצמי,  זה כבר לא 3 ק"מ. יותר. אבל אני לא אומרת דבר. זה אמור להיות בסדר, אנחנו הולכים לפי סימון. אולי יש קצת טעות במרחק. אולי אני טועה. תיכף המעגל הזה יסגר. קרה לי הרבה פעמים בטיולים שהיתי על הגבול החושך. הדברים האלה מסתדרים. ממשיכים ללכת, יותר מהר, וחוזרים לשיחה שלנו.

16:30

השמש שקעה. המעגל לא נסגר. אנחנו רחוקים מהחניון, אין לנו מפה, אבל אנחנו לא נלחצים בכלל. נחזור כמו שבאנו. עדיין מרגישים מעולה. חוזרים בהליכה מהירה. לפי סימוני השבילים אפשר לצאת. קשה יותר לראות אותם, אבל אפשר.

18:00

חושך מוחלט. מדליקים את הפנס בטלפון וממשיכים. לא רואים את הסימונים כבר, אז מנסים לנווט עם הטלפון. לא קל כי יש מלא אבנים וצריך להמשיך ולא ליפול. מחזיקים ידיים והולכים ביחד. התחושה לא רגועה, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. רגילים לספורט בחוץ. לא נבהלים מקור, רוח, קצת רעב. זה בסדר. אבל כבר לא מפטפטים. 

20:00

מתקשרים ליחידת החילוץ הר הנגב. שלחו לנו מיקום בוואטסאפ וחכו איפה שאתם, הם מנחים אותנו. בלי לבזבז סוללה ובלי לזוז – באזורים אחרים אין קליטה. 

22:00

אוספים אותנו משם לתוך ג'יפ משטרה מחומם, עם צוות מתנדבים טובי לב שלא נוזפים בנו אלא רק דואגים לנו ומוודאים שהאוטו שלנו מניע ושיש לנו איפה לישון. 

באמצע, שעתיים קפואות שבהן אנחנו לא יכולים להתחמם בהליכה. כל הגוף כבר כואב מהרבה שעות בשטח, עושים יוגה בחושך כדי לפחות לא לקפוא יותר ויותר. כבר לא דואגים מדי, אבל מבינים כמה טעויות מסוכנות עשינו.

איך עשינו שטות כזו

איך עשינו שטות כזו? חשבתי על זה לא מעט, גם בימים הבאים, וגם בלא מעט שיחות אימון אחרי החופשה. איך נוצר המצב הזה שבו לא רואים את המציאות כפי שהיא? שבו לא רואים פשיטת רגל מתקרבת. ילד שנמצא במצב נפשי חמור ממש. עסק שלא מתקדם ולא יכול להתקדם.

כנראה שיש פה כמה דברים, וכולם קשורים ומובילים לניתוק מהמציאות:

  • אופטימיות
  • יוהרה, שמובילה להסתמכות על כישורים לא רלוונטיים
  • התעלמות מסימני אזהרה
  • האחזות בתוכנית
  • טעות בהגדרת הבעיה
  • ופספוס פניה.

אופטימיות

אופטימיות היא מצרך מעולה, והרבה פעמים אופטימיות וקצת סיבולת הם כל שנדרש. אבל אופטימיות היא גם מסוכנת. אופטימיות הביאה אותי לחשוב שאצעד מרחק לא ריאלי בזמן קצר. אופטימיות יכולה להביא אדם לגיל 40 ללא זוגיות משמעותית. הוא אופטימי. אולי הדייט הבא הוא סוף סוף "זה"? בלי לשאול, על מה מתבססת האופטימיות? מה יהיה שונה הפעם מעשרות הפעמים הקודמות?

אופטימיות קשורה גם לתכונה אנושית נפוצה: אנחנו לא אוהבים להתעמת עם תסריטים שליליים ממש. לא כולם, אבל הרבה מאיתנו, ובטח האופטימיים. אנחנו לא באמת מוכנים לדמיין להתקע בלילה במדבר קפוא. את הילד שלנו יושב בכלא. את עצמנו ללא הכנסה בגיל מבוגר. המחשבה חולפת בראש, אבל אנחנו לא שוקלים אותה באמת.

יוהרה

שמובילה להסתמכות על כישורים לא רלוונטיים. אתה יודע לנווט נהדר עם מפה. יופי. זה יוצר תחושה טובה, אבל לא רלוונטי אם אין מפה. אני בכושר. יופי. לאיזו מהירות אני יכולה להגיע בשטח כזה? לא מספיקה כדי לצאת בזמן. יופי שאת סקסית, מלאת תשוקה ורצון לנתינה. זה לא מספיק לבניית קשר. 

התעלמות מסימני אזהרה

מתישהו ידעתי שהלכנו המון. אני יודעת להעריך מרחקים וזמנים (בשונה מכוונים, למשל). ידעתי והתעלמתי. מדוע? כי גיא התעלם. לא במודע, סמכתי עליו יותר מעל עצמי. נוח לסמוך. אולי אחרים סביבכם מתעלמים. מצאתם את החבורה שמתעלמת. אתם אוכלים המון שטויות ובדיקות הדם שלכם גרועות, אך כך גם כולם סביבכם. זה קורה גם ביחסים, כשאנחנו מתעלמים מסימני אזהרה חמורים, כתבתי על זה כאן. התעלמות קשורה גם ל…

האחזות בתוכנית

כבר התרגלנו אליה. היא מרגישה מוכרת ואפילו חמימה. הסימונים האדומים מושכים כל כך. אתם התרגלתם לדייטים. לעבודה שלכם. לשגרה שבה מענישים ילדים. אנחנו עושים fly squatting. כל פעם פותרים נקודתית את הקושי. הנה הצלחנו לראות עוד סימון! הנה הצלחנו להכניס את הילד למיטה או הנה מצאנו עוד מישהי מדליקה שאולי הפעם יצליח איתה. 

טעות בהגדרת הבעיה

הבעיה היא לא שאנחנו כבר לא רואים את הסימונים בדרך וקצת קשה להתקדם. הבעיה היא שאנחנו רחוקים מדי לתוך המדבר ללא ציוד. אי אפשר לנווט במדבר בחושך ללא ציוד. הבעיה חמורה ורחבה, אבל אנחנו לא קוראים בשמה. אנחנו מסתכלים על הגבעה שלפנינו ואיכשהו מדמיינים את הכניסה לחניון מאחוריה. זהו, שלא. אנחנו ממש רחוקים.

הפרעת קשב חמורה שלא מאפשרת להתרכז מספיק, לא במשימות בעבודה ולא בישיבות. זה לא קושי רגיל בניהול משימות, שיש לכולם פחות או יותר. זה הרבה יותר מזה, ולא יעבור לבד. תודעת חסר עמוקה שגורמת לדריסת הרצון העצמי, לדריסת תחושת השובע ולאכילה מעל ומעבר לצורך, זו הבעיה, לא הפרטים של דיאטה זו או אחרת. אנשים מראים לי וואטסאפים. מה מישהו כתב להם ומה הם ענו. האם ענו נכון? מה היו צריכים לענות? זה לא נמצא שם. אי אפשר להכנס לקשר עמוק אם יש בנו מקומות נסתרים שמתנגדים לכך בעקשנות, שמופעלים מדי בכל קונפליקט, או אם אנחנו נמשכים בעקביות לאנשים שהם לא relationship material. 

הבעיה מהותית, ואנחנו רואים אותה כנקודתית.

פספוס פניה

כנראה שבשלב כלשהו הינו צריכים לעבור מלעקוב אחרי הסימונים האדומים – לסימונים השחורים. היתה שם פניה, ופספסנו אותה. חוויתי את זה אישית לא מעט פעמים, ועם לקוחות כמובן – את פספוס הפניה הזה. מגיעים למקום חסום, כי היתה טעות מוקדם בדרך. אנחנו מובלים ע"י פרדיגמה שגויה, ומתאמצים מאוד, אבל לכוון לא נכון.

אדריכלית שעבדה איתי היתה חזקה מכדי להיות שכירה במשרד אדריכלים, אפילו גדול ואפילו בדרג ביניים. היא התאמצה להתאים את עצמה – לשווא. היא צריכה משרה בכירה ממש, ומסוג אחר. זו פניה שצריך לזהות כמה שיותר מוקדם, ואכן, כשהבינה את זה – הלכה לשם והצליחה. אישה אחרת תמיד חיפשה גברים שיתנו לה מרווח נשימה, והיתה מתוסכלת – היה חסר לה קשר. זה לא באמת הספיק לה. הפניה המוקדמת היתה להבין שהיא צריכה להתמודד דווקא עם הפחד שמעורר בה אהבה חזקה, עוטפת. אהבה מרווחת לא תספק אותה ממש לעולם.

להתחבר למציאות. להגיד: מה שאני עושה לא עובד ולא יעבוד. הפתרון יגיע מכוון אחר מאוד. גם אם זה לא נעים לאגו, גם אם זה דורש לעצור בחריקת בלמים, גם אם זו לא הדרך הרגילה שלנו, ואפילו אם אנחנו לא יודעים מה הפתרון. מה שיש עכשיו לא נכון. אנחנו צריכים חילוץ. או כוון מהותי אחר.

לאחר מעשה: מה התסריט?

אחרי האירוע הזה ישבתי בשיחות אימון רבות, ובכמה מהן שאלתי את עצמי: האם היא תקועה במדבר? האם היא צריכה חילוץ – למשל להתפטר מהעבודה הזו? או שהיא צריכה קצת להחזיק מעמד והיא עולה על המסלול? זה בעצם מה שסת' גודין מדבר עליו בספרו המעולה The Dip. איך לדעת מתי לוותר. מתי אנחנו נמצאים במקום קשה ואפילו מייאש, אבל אפשר לצאת ממנו מנצחים – כמו לימודי רפואה, למשל, ומתי זו דרך ללא מוצא. Cul de Sac בצרפתית, כמו בטיול שלנו. 

לא רציתי להגיד לה מה לעשות. כולם אומרים לה מה לעשות, וזה לא עוזר. רציתי שתשמע את הקול הפנימי שלה. שאלתי אותה: מה התסריט? תני לי אפילו תסריט אופטימי, אבל תסריט, שמתחשב במציאות. מה יכול לקרות? ואז היא תארה. איך ולאן כל זה יכול להתקדם בעבודה שלה. זה קשה לי אבל יש לי את הכישורים. אני יכולה לסגור את השנה הזו בטוב.

תמשיכי מותק, אני מאחוריך. אם את רואה את המסלול, לכי עליו. כן, צריך להיות פה שינוי ואת צריכה עוד תמיכה. אבל אל תוותרי. 

זריקת אנרגיה יומית

אני קואצ'רית ושולחת כל יום וואטסאפ אחד.
רעיונות, עידוד וכלים (למשל לצאת מהמצב שאתם תקועים בו…).
רוצים גם? כאן מצטרפים.

רוצים עוד?

כל החומרים הכי טובים שלי בנושאי התפתחות אישית,
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

אולי יעניין אותך גם: