אם את תמיד אשמה

בפיסיקה ובמתימטיקה מדברים על "מקרי קצה" של בעיה – איך משוואה מתנהגת כשמציבים בה 0, במקום מספר "רגיל", למשל, או מספר עצום, שואף לאינסוף. בשנים האחרונות דיברתי עם עוד ועוד אנשים שנמצאים במקום גרוע בקשר. הרבה מהם – בקשר שלא ראוי להתקיים. בעצם, התחלתי לחקור את מקרי הקצה של יחסים.

מה קורה ביחסים בהם מציבים 0 במשוואה? 0 הקשבה, למשל: כאשר אדם אחד יכול להבין את החוויה של השני במידה 0. זה יכול להוביל אותו, למשל, לכפות סקס. הוא רוצה, ויש לו 0 הבנה שהשני לא רוצה. זה יכול להיות גם דברים קטנים יותר, אבל כואבים כשהם מתמידים – כמו לארגן לשני פעילויות יום הולדת, חג ושבת שהוא לא רוצה ולא טובות עבורו – ולא משנה כמה הוא יבקש בצורה יפה וברורה לארגן פעילות אחרת.

0 רצון לשינוי, למשל, או קרוב ל-0: כשאדם סובל מהתפרצויות זעם אלימות (מילולית או פיזית), ומסרב להכיר בהן

את מדמיינת, זה לא קרה, אתה ממציא סיפורים,

לעבור טיפול רציני

אתה מוציא דברים מפרופורציה, אין לי בעיה,

או בכלל לקחת אחריות

את דוחפת אותי לזה.

כל אדם ואדם סובל ממידה מסוימת של חוסר אמפתיה, לפעמים, חוסר יכולת להקשיב, לראות את השני, לקחת אחריות ולהשתנות. עם השנים ברור לי שגם אני וכל אחד, לא משנה כמה עבודה הוא משקיע בהתפתחות שלו. אבל אלו מקרים "רגילים". מה קורה אם הולכים לקצה? אפס. אין בכלל.

או אינסוף. מה קורה אם רמת הרגישות והעלבון של אדם מסוים מרקיעה שחקים? אם כל אזכור קטנטן של אירוע שפגע בשני מעליב אותו עד עמקי נשמתו, עד להתנתקות וחרם של שבועות, עד להתקפי זעם, עד לפתיחת מלחמה קטלנית שבה כל נשק של השפלה ורמיסה מותר?

מה קורה אם אין גבול, אין שליטה עצמית, וכל כעס יכול להתפוצץ לכל רמה של נזק לרכוש, לבטחון הפיזי ואפילו לאיום על החיים? אם סירוב לאכול ארוחה יכול להגמר באוטו מפונצ'ר או בכליאה בתוך חדר?

הפרעות אישיות לוקחות לקצוות

במתימטיקה אסור לחלק ב-0. זה לא מוגדר, מה שאומר שכל הכללים של המשוואה מבוטלים. אי אפשר לחזות את ההתנהגות. לא הולכים לשם. הרבה פעמים גם אי אפשר ללכת לאינסוף, הדברים לא יעבדו. צריך להשאר בטווח סביר כלשהו, שמוגדר מראש. אי אפשר לפעול רגיל בקצוות.

בעקבות לקוחות התחלתי ללמוד על נרקסיזם ולפתח מידה מסוימת של זיהוי. נרקסיזם במצבו הקיצוני, המלא, פירושו שלאדם אין אמפתיה ואין ערך עצמי מבוסס מבפנים (להגדרה יותר מפורטת). כל "פו" קטן להערכה העצמית שלו יכול למוטט אותו, ולכן הוא לא יכול לראות את השני, ונחסם מגיל צעיר לכל התבוננות פנימית. קשה עד בלתי אפשרי להיות בקשר עם אדם כזה, סיכוי גבוה שהקשר יהיה מתעלל, ולפעמים לוקח זמן או שאי אפשר בכלל לצאת מהקשר.

להיות אבן אפורה

לקוחה לימדה אותי את גישת "האבן האפורה" (gray rock method): אדם שנמצא בקשר עם נרקסיסט (או עם הפרעות חמורות אחרות) צריך להפסיק לדון ברגשות בקשר, בכלל. הוא צריך להיות משעמם, כמו אבן אפורה. להפסיק לספק "אקשן" ועניין. כל נסיון לדון בצורה רגשית או עמוקה בנושא כלשהו הוא עקר. הנרקסיסט לא יכול להקשיב לעומק, לא יכול לראות את השני או להבין את עצמו, ולכן הנסיון יוביל מיד בחזרה להתעללויות, שקרנות ו-gaslighting, פיצוצים ונזקים. יגביר את הדרמה וההרס.

בעצם, צריך להפסיק לעבוד על הקשר. להבין שאנחנו מדברים על מקרה קצה. יש במשוואה הזו 0 או אינסוף, ואי אפשר לעבוד איתה "רגיל". אי אפשר לומר מה שבד"כ נכון מאוד –

צריך שניים לטנגו, אם יש בעיות זה בטח גם אצלי, אני צריך להבין אותו, לתקשר יותר בעדינות כדי לא לפגוע, הוא צריך זמן כדי להתפתח…

לא. לא כאן. אני צריך להגן על עצמי. להסתלק מהקשר או לפחות למזער נזקים.

להבין שאני אספקה

בסלנג של התחום, שני האנשים נקראים A narc and his supply. צריך להבין שאני ה-supply, האספקה, הקורבן של אדם שלא יכול להיות איתי ביחסים באמת ומנצל אותי כשטיחון אמבטיה, לעמוד עלי ולבנות ערך עצמי שברירי איכשהו, או לטפל בילדים שלו, לפרנס, להחזיק בית, הצגה חברתית או לספוג חבטות והתפרצויות זעם, שאחריהן הוא ירגיש הקלה בנפשו המיוסרת-תמידית. בכל פעם שאני "עובד על הקשר" ע"י הקשבה ושיחות "נפש" (רק הנפש שלי על השולחן) אני מחזק עוד קצת את הדינמיקה הזו שלא משתנה. אני מכניס את עצמי לתקוות לשינוי פנימי, עמוק, ולתסכולים עד לרמת הדכאון. אני גם מאפשר לפגיעה כלפי להמשך. צריך להבין שאנחנו לא זוג, ולפעמים גם להתחיל להגיד את זה.

– הוא שוב הזמין לי שף הביתה ליום ההולדת. הוא יהיה בעבודה ואני אמורה להסתדר בבית עם הפעוט והשף, ובערב להיות רעננה לארוחה המפוארת, כשאני לבד ומותשת.
– ביקשת ממנו לבטל? ותזמינו הביתה ישר את הארוחה?
– כן, ואמרתי לו כמה זה פוגע בי שהוא לא מקשיב לי, שדיברנו על זה בעבר, כמה זה קשה לי, כמה שזה לא הבילוי שמתאים לי, ולמה הוא לא מבין מה חשוב לי.
– (האצבע שלי מתנופפת, בליווי חיוך:) מה ניסית לעשות באינטרקציה הזו? את שוב ניסית לעבוד על הקשר?…

היא חבית נפץ. אל תצית סיגריה

אני מקווה שלא אחשד אפילו בשמץ של האשמת הקורבן. לא אנחנו יוצרים את הסיטואציה הזו. אני אומרת לגברים ולנשים: הוא חבית של אבק שריפה. זה הוא. גנטיקה, הסטוריה, נוירולוגיה, פסיכולוגיה, מי יודע? זה לא את, זה הוא. אבל את – אל תציתי סיגריה, בבקשה. אל תנסי לעבוד על קשר שאי אפשר לעבוד עליו, עם פרטנר שאי אפשר לעבוד איתו. שלא רוצה או שלא יכול להתבונן פנימה, להשתנות ולשנות את הקשר שלכם. אל תנהלי שיחה שראוי וכדאי לנהל עם כל אדם אחר, עם כל פרטנר הגיוני ליחסים, עם כל ערך סביר של המשוואה – על הצורה שבה הוא פגע בך, למשל. יהיה פיצוץ, ולא יהיה שיפור בשום מידה.

רק גבולות.

לא להרים את הקול. אני לא באה איתך לשם. אין סקס. אין שף ליום ההולדת. שמעתי מה שביקשת.

כן, לא, שחור, לבן. גם לא להתגרות ולהשפיל, חלילה – גם זה נסיון עקום ללמד אותו משהו, לעבוד על הקשר. לא לעבוד. להניח. לנוח. 

משתרר שקט

לפעמים מיד. סיטואציות שהיו הופכות בעבר לדרמה של שבועות, חולפות בלא-כלום.

– למה הכנת פשטידת ברוקולי???
– יש עוד אוכל במקרר (ויוצאת מהחדר).

פשוט. גפרור נזרק על הארץ, אבל עקב הנעל מכבה אותו מהר. שריפה עצומה נמנעת. לאחר זמן מסוים האוירה משתנה.

טוב זה לא יהיה. לא מדובר בקשר שיכול להיות טוב. אבל מידה עצומה של אנרגיה מתפנה, ובאופן טבעי מופנית לשאר החיים. לבניה, להרגעות, להתחזקות, שאולי בהמשך תיתרגם גם לסיום הקשר. לטיפול בילדים שפתאום, עם ההשקטה, מתחילים לבטא את הכאב שלהם מכל מה שהולך פה, יכול להיות שהם חושפים עכשיו פרטים של ההתעללות שהם עברו, והריפוי שלהם מתחיל. בלי הפיצוצים והשריפות בכל שני וחמישי, המוח מצטלל. הראיה מתבהרת. מתחילים להבין מה קורה פה ומה צריך וכדאי לעשות.

נ.ב. רק אם אתם בקצה

אני עוסקת כאן במקרי קצה. לא כל כך נדירים, ובכל זאת, קצוות. אם אתם בקשר עם אדם שמוכן ויכול לקחת אחריות בקשר, לפחות במידה סבירה, שמנסה להקשיב ולראות אתכם – ומצליח בחלק משמעותי מהפעמים, שעומד בצד שלכם, רוצה ומוכן להשקיע מאמץ לטובתכם, שחוקר ומחפש להתפתח – התעלמו ממה שכתבתי. אתם לא בקצה. אין אדם מושלם, אין קשר מושלם. השקיעו בקשר, בהתמדה ובמסירות. חפשו כל דרך לשפר את התקשורת שלכם וגם לקבל באהבה את החסרונות של שניכם. 

לא רק נשים

השפה העברית, האהובה עלי כל כך, דורשת ממני שוב ושוב "לבחור צד". האם אני מדברת בלשון זכר או נקבה? הרבה מהמילים יכולות להתאים לשני המילים, אבל לא כולן. אז, האם אני מדברת רק לנשים? האם הגברים הם המתעללים ונשים הן הקורבנות? לא ולא. מתוך לקוחותי, שליש הם גברים, וזה בערך היחס גם בקבוצה הזו של פגיעה מיחסים גרועים – בערך שליש גברים. כך שלפחות לפי המדגם הקטן שלי – אין הבדל, ואני לגמרי מדברת לגברים ולנשים. אולי קצת יותר לנשים – רק כי יש לי קצת יותר לקוחות וקוראות שהן נשים.

המלצת קריאה

עוד על זה בספר המעולה "מילים הורגות" של ניני גוטספלד מנוח. המלצה חמה ובמיוחד למאמנים ולמטפלים.