9 סימנים לנישואים גרועים

9 סימנים לנישואים גרועים

יש מיליוני מאמרים על איך לשפר נישואים. הספר הטוב ביותר שאני מכירה בנושא יחסים, "לבסוף מוצאים אהבה" של מארויל הנדריקס, מתייחס לנישואים בתור מסע ריפוי אישי של כל אחד מבני הזוג. ע"י שיפור הנישואים גם נשפר ונרפא לעומק את עצמנו. זה מה שהוא טוען וזה מה שאני מאמינה שנכון בהרבה קשרים ובהרבה תקופות.

ומתישהו, לא. מתישהו הקשר לא ראוי להתקיים. מתישהו החיים של אחד מבני הזוג, אם לא שניהם –  יהיו טובים יותר מחוץ לקשר הזה. טובים, מספקים, מלאים, מאפשרים. שרטטתי פעם תרשים זרימה משעשע ובוטה לגבי עתידם של קשרים. חבר טוב אמר לי – סאלי, את מפספסת נקודה עיקרית. אנשים לא מוצאים את הכוח הנפשי לסיים קשרים. אמרתי לו, לא בדיוק. אנשים לא מוצאים את הכוח הנפשי להביט לנישואים שלהם בעיניים.

לאורך השנים שמעתי כנראה מאות סיפורים על נישואים, והכרתי נישואים ויחסים של חברים, בני משפחה ולקוחות. בצורה מוזרה שמתי לב שחזיתי די טוב מתי קשר ימשיך ומתי לא, ואלו תמיד היו פרטים קטנים יחסית שרמזו לי על כך. החלטתי לאסוף יחד את התובנות שלי בנושא.

נצא לדרך. המקרים הבאים הם בעיני לפחות פעמון אזהרה מצלצל:

1. ביקורתיות יתר

יש הבדל בין ביקורת לבין ביקורתיות. ביקורת יכולה להיות אוהבת, רגישה, עניינית. שיקוף רב ערך, שיאפשר לאדם לצמוח. ביקורתיות היא שלילית, מקטינה, מבטלת, גורפת. לא מאפשרת בכלל לאדם לגדול.

אני חושבת שאתם יודעים אם אתם שקועים עד מעל לראש בביקורתיות אכזרית של בן הזוג שלכם, עד כדי פסילה מוחלטת של מי ומה שאתם, של מה שאתם מאמינים בו, של מה שאתם עושים ורוצים. אם כל מה שאתם עושים לא שווה. אם אפילו הנקודות החזקות ביותר שלכם – המהות שלכם – לא זוכה להכרה. אם כשאתם מצליחים זה במקרה, וכשאתם נכשלים זה באשמתכם. אם כל טעות שלכם הופכת לדרמה ומוחזקת נגדכם שנים. אם אתם מקבלים הערות על כל צעד ושעל, כולל על שטויות. אם הכוון שלכם נשפט בעקביות על פי ערכים שונים משלכם.

ביקורתיות כזו נוצרת, לדעתי, כאשר יש קצרים עצומים בתקשורת. כאשר בן זוג אחד למעשה לא מבין או לא יכול להבין את השני, והוא מבקר אותו מתוך חוסר הבנה. הסיבה לא בהכרח משנה – זה מצב הרסני לשני בני הזוג.

ביקורת היא הרסנית, אבל יש רמה אחת מעליה.

2. בוז

מלקולם גלדוול הוא אחד הכותבים האהובים עלי, והוא הכיר לי בספרו Blink ("ממבט ראשון") – על איך מתקבלות החלטות אינטואיטיביות – את אחד ממומחי הזוגיות העולמיים, ג'ון גוטמן. גלדוול מדבר על "פריסה דקה" – איך מתוך פרוסה דקה של המציאות, מתוך נתונים מעטים עד כדי גיחוך – אנחנו יכולים להבין ולחזות היטב מה קורה או יקרה במצב מסוים. ג'ון גוטמן שיכלל את היכולת הזו לרמת אמנות בתחום הנישואים, וע"י ניתוח של סרטון באורך של 15 דקות, שבו זוג משוחח על נושא משמעותי ביחסיהם – הוא חוזה בדיוק של מעל 90% את המשך הקשר שלהם.

מה גוטמן מחפש שם, לכל הרוחות? מה הוא מוצא בסרטון קצר שעוזר לו לדעת בוודאות אם שווה להמר על הזוג הזה או לא? אם שווה להם לקחת משכנתא או לא? מסתבר שאחד הפרמטרים החשובים שחוזים קשר שלא יחזיק – ואולי שלא אמור להחזיק – הוא בוז. זלזול. חוסר כבוד. באנגלית – contempt.

בוז קשור לחשיבה, אבל הוא גם רגשי, ולכן, כנראה עמוק כל כך. בויקיפדיה בוז מוגדר כתערובת של כעס, גועל ויחוס ערך שלילי. בוז זה לא כעס. אפשר לכעוס ולכבד. הגועל והערך השלילי הם העניין. אתה לא טוב. אתה מגעיל. אתה לא ראוי לי, לאהבה, לכבוד.

בוז הוא משהו שגוטמן טוען שלא יכול להתקיים בקשר טוב, ואני מסכימה. התבוננו עמוק בליבכם. אם יש בוז כלפיכם – לא טוב. אם יש לכם בוז כלפי הפרטנר שלכם – לא טוב.

שאלה שאפשר לשאול על כל הסעיפים וגם על בוז – האם זה ניתן לשינוי? האם אפשר לעבוד על זה ולהגיע מיחסים שכוללים בוז ליחסים מכבדים לחלוטין, נטולי בוז? אני לא יודעת את התשובה, אבל אני כן יודעת שבוז הוא עמוק מאוד – ולכן כל עבודה שתהיה יעילה בשטח הזה תצטרך להיות עמוקה מאוד.

3. הסרת אחריות כוללת

מצב שבו אדם אחד מסיר כל אחריות מעצמו לחייו ומטיל אותה כולה על בן הזוג הוא מצב קיצוני. "בגללך החיים שלי לא טובים". "בגללך אני לא יכול להתקדם". ביחסים צריך שניים לטנגו, אין ספק. חלק מהאחריות ליחסים נמצאת אצל בן הזוג. אבל על החיים של עצמו – כל אדם אחראי. בכל קשר יש מידה כזו של הטלת אחריות שגויה על הפרטנר. אבל אם זה כולל, זה חמור.

יצא לי להכיר אישה שחתמה על שירות בצבא קבע. למרות תפקידה הבכיר היא לא אהבה את המערכת הצבאית, אבל לא רצתה לוותר על זכויותיה העתידיות ולפרוש. מצב מתסכל? מאוד. אבל זוהי האחריות שלה על בחירותיה. במקום להכיר באחריות שלה, היא האשימה ללא הרף את בן זוגה בכך שהוא לא שאפתני, לא מתקדם, לא עושה יותר, לא משנה את המצב שלהם בחיים, לא מרויח מידה כזו של כסף שהיא יכולה לוותר על הפנסיה הצה"לית. אני תקועה בגללך, זה המוטו שלה.

לא מקום טוב ביחסים. ואגב, לא מקום טוב בחיים בכלל. אישית, אני ידועה ביכולת שלי להתחבר ולהצליח לעזור (לפחות קצת) לאנשים במצבים די קיצוניים. קולגות שלי מפנים אלי אנשים שהם לא רוצים או חושבים שהם לא יכולים לעבוד איתם. אבל המצב הזה הוא מצב שבו אני בד"כ לא יכולה לעזור. אני מזהה את זה תוך דקות ולרוב לא מקבלת אדם במצב הזה לאימון. כאן כתבתי עוד על אחריות.

4. תסביך מדונה/זונה

מכירים? לא? יש לכם מזל. תסביך עמוק וחמור שבו גבר מפריד בין אישה שהוא יכול לאהוב לבין כזו שהוא יכול להיות בקשר מיני איתה. ברמה גורפת של התסביך, לא יהיו בכלל או כמעט יחסי מין בנישואים. אבל התסביך יכול להתעורר גם מאוחר יותר. הרבה נשים מתעוררות מינית לקראת גיל 40. ואז זה יכול להגיע. פסילה מוחלטת. הגבר אומר – לא במילים – את סקסית מדי. אני כבר לא מעריך אותך. האישה נמצאת במלכוד בלתי אפשרי. היא צריכה לכבות את עצמה או לאבד את האהבה וההערכה שלו.

המצב הזה מאוד מאוד טריקי. לכאורה – יש מצד הגבר התמסרות. אהבה עצומה. עוטפת. גורפת. רומנטיקה מטורפת, ממש ברמת ההערצה. מה עוד אישה יכולה לבקש? אז זהו, שהיא יכולה. היא יכולה לבקש שהגבר יראה אותה כאדם שלם – גם נעלה וגם חייתית. כמו שהיא. ולא יפסול ויתעלם מחלקים כל כך חשובים שלה.

5. סירוב לטיפול אישי או זוגי כלשהו

אף אחד לא מושלם, ואין קשר מושלם. אחת השאלות היא – האם שני בני הזוג מוכנים לעבוד כדי לשפר את הקשר? להשתנות, לגדול? או שאחד מהם מתבצר בעמדותיו? יש הרבה דרכים לעבוד יחד על הקשר. על כל התקשורות שלא נמסרו ויצרו משקע עכור. על אירועים שלא עובדו וממשיכים להכאיב. יש טיפולים זוגיים מסוגים שונים. החל מהפסיכולוגיה הוותיקה, כלה בטנטרה, ועבור דרך הרבה גישות בדרך, כמו "תקשורת מקרבת" (NVC).

מצד שני, לא הכל נמצא בדינמיקה של הקשר. יש תסביכים אישיים ופרטיים של כל אחד, והעבודה עליהם יותר יעילה בנפרד. כאן טווח האפשרויות והכוונים עוד יותר רחב. מדיטציה, פוקוסינג, טיפול פסיכולוגי מסורתי, קואוצ'ינג, פסיכודרמה, וזה רק קצת המזלג.

בן זוג שלא מוכן להשקיע משאבים – זמן, כסף ואנרגיה – בתהליך זוגי או אישי, כאשר בן הזוג השני סובל ומבקש ממנו זאת – זו בעיה. יתכן שאלו הם אתם שלא מוכנים לעשות תהליך זוגי כזה. יש לכם סיבות מוצדקות – אני מופנם, אני לא אוהב להחשף, לא אוהב לדבר, לא סומך על מטפלים, כל הקואוצ'רים שרלטנים, לא רוצה להוציא כסף. מבינה אתכם. ועדיין – בעייתי ביותר לומר לבן הזוג שאתם לא מוכנים לעבוד עבור הקשר שלכם.

אגב, לומר שאתם לא צריכים טיפול/אימון כי כל הכשלים נמצאים אצל בן הזוג שלכם, ואתם טלית שכולה תכלת – היא טענה ממש מבישה, בעיני. זה, בפני עצמו, רמז עבה לכך שיש לכם אופקים להרחיב.

6. חסימת דיון בנושאים מסוימים

סוג אחר של אלימות, גם אם סמויה. יש אנשים שאומרים על משהו – אני לא מוכן לדון בזה. לא מוכן לשמוע על זה. אל תעלי את הנושא הזה יותר לעולם. מכירים את הציטוט של וולטייר?

"איני מסכים עם דבריך, אך אגן עד המוות על זכותך לומר אותם"

אם יש משהו שמפריע לבן הזוג שלכם, או משהו שהוא רוצה – אתם צריכים להיות מוכנים לדון בכך. להסכים? לא אמרתי. לדון. כמה שהוא צריך. כמה שזה עוד רלוונטי. אולי אפילו במסגרת מעמיקה יותר של תיווך ביניכם. אבל לשמוע ולהבין עד הסוף. מי קובע מה הסוף? השני. כאשר הדיון יספיק לו. אם זה כואב לו, אתם צריכים להיות מוכנים להיות שם עבורו, אפילו במשך שנים. לא מוכנים? לא מוכנים לשמוע אתכם? בעייתי ביותר.

7. סירוב לטיפול תרופתי כאשר זה לגמרי נדרש

בתור אדם שסולד מתרופות, ולגמרי מעדיף לתת לגוף לעשות את שלו במינימום התערבות – זה סעיף מוזר במאמר שלי. אני לא נוטלת, מורחת או מרססת כמעט שום דבר. לא לי, לא לילדי, ולגבי לקוחות – גם. עדיף בלי. אני יותר עוזרת לאנשים להגמל מסמים (סיגריות, גראס, שתיה, כדורי שינה) מאשר ממליצה עליהם.

אם אפשר, כמובן. יש מצבים שבהם שיחות – עם אדם מיומן ככל שיהיה – פשוט לא מספיק אפקטיביות. מצבים שנוצרים כנראה משילוב של גנטיקה יחד עם אירועי ילדות – ואדם פשוט לא מצליח להתגבר עליהם ולהגיע לרמה טובה של תפקוד בחיים. המצבים הנפוצים שיכולים להכלל ברשימה הכואבת הזו הם דיכאון עד כדי חוסר תפקוד (להבדיל מדכדוך שהוא הקל יותר והנפוץ), OCD, הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), אישיות גבולית והפרעת קשב חמורה.

מה הקשר לזוגיות? קשר עצום. אם אלו אתם שמסרבים לטיפול תרופתי, אתם דנים את בני הזוג שלכם לקושי עצום. אם זה בן הזוג שלכם, והוא כבר ניסה שנים ללא תרופות וזה לא עובד – בעיה רצינית.

חוץ מזה, תרופה היא לא בושה. 3 אנשים קרובים אלי ביותר, אהובים, מוערכים ומצליחים מקצועית ומכל בחינה – משתמשים בקביעות בתרופה נוגדת דיכאון או חרדה. ואם ניסיתם לזמן קצר תרופה מסוימת וזה לא היה טוב – זו לא סיבה להתייאש. לפעמים צריכים לנסות כמה עד שקולעים. זה הרי לא מדע מדויק.

8. שימוש בכוח פיזי

כל אחד יודע שאם יש מכות, סטירות, דחיפות, שבירת חפצים – הדבר הנכון הוא לקום ולהסתלק. זו אלימות. העניין הוא שאלימות לא מתחילה ממכות ומסטירות, ולא מוגבלת אליהן. היא יכולה להתבטא בצורה מעודנת בהרבה. מה עם לקחת חפץ בחוזקה מהיד? מה עם דחיפה מהדרך?  חסימה של הדרך? לא לתת למישהו לקום מהמיטה? מגע מיני כשהשני לא רוצה?

כל התנהגות שבה מופעל כוח אחד על השני היא אלימות. כשאתם חושבים על אלימות על תחשבו בסטריאוטיפים, על זוגות עניים ולא משכילים שבהם הגבר משתכר ומכה את האישה מכות רצח. תשאלו את עצמכם, גם גברים – האם בן הזוג מכבד את הגוף שלכם, את המרחב סביבכם, את החופש הפיזי שלכם לנוע במרחב ולקבל יחס ומגע נעימים ולא כוחניים.

9. אם הסיפוק המיני של אחד לא חשוב לשני

הגענו לסקס. אם נגיד שסקס לא טוב, לא מספיק, לא מרגש או מספק הוא עילה לפרידה – כנראה שהרבנים שלנו יקרסו מעודף תיקי גירושים. זה בלתי אפשרי. המשיכה עצמה משתנה עם השנים, הגוף משתנה, רצונות וערכים משתנים, דברים קורים. זה לא סיפור פשוט ויש פה הרבה אנרגיה ותהליך שנדרשים. ומצד שני, אי אפשר להתעלם מהנושא הזה, שלפחות לחלק מהאנשים הוא עמוק, רחב ומשמעותי ביותר.

כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה שאלתי את בן זוגי, מהו ה – deal breaker. מתי כבר לא נכון להיות יחד. הוא ניסח את זה בצורה מבריקה:

הבעיה היא אם אחד מבני הזוג לא מעוניין או לא רואה חשיבות בסיפוק המיני של האחר.

אני מסכימה. אם הסיפוק של כל אחד חשוב לאחר – התהליך ממשיך. האמון ממשיך. מנסים דברים. מחפשים. עצם התהליך מקרב ומעורר, גם אם הוא לא יושלם לעולם. אם זה לא המצב – אז יש אחד שזנח את השני. שהחליט בצורה מודעת או לא מודעת, וזה יכול להיות קשור למגוון הנושאים שדיברתי עליהם כאן – שלא נורא שהשני מתייבש. שאנרגיית החיים שלו דועכת אט אט. מקום לא טוב להיות בו.

אגב, בגדול אני מאמינה בכוון ה – win-win. כלומר, רוב המצבים הפתולוגיים האלה שתיארתי כנראה לא טובים לשני בני הזוג, ופרידה תשפר את מצב שניהם. הסעיף הזה קצת שונה. נדמה לי שבן זוג אחד יכול לחיות לא רע עם חסר עצום של בן הזוג השני, אם הוא מצא דרך להדחיק את זה. להכחיש את זה. לא לראות את זה, וכך זה לא יכאב לו. מבחינתו אין בעיה. והוא לא ירצה להפרד.

מה עושים?

אם אתם חושבים שאתם נמצאים בנישואים גרועים, הגיוני לקחת את הזמן. להקדיש משאבים לתהליך הבדיקה. זו בדיקה עמוקה עם עצמכם. זו גם בדיקה עם בן הזוג. מה מצבו, מה הוא מציע לעשות. לנסות תהליכים זוגיים ואישיים שונים. האם אפשר לשפר את הקשר ולהביא אותו למקום טוב. או שלא. שצריך לחפש דרך טובה להפרד. אני אישית יכולה לעזור בשלב של הבהרת המחשבות, הרגשות והרצונות שלכם.

מה סת' גודין אומר על זה

אחד הקטעים החזקים של Seth Godin, נקרא The wrong bus – האוטובוס הלא נכון.

"הטעות הראשונה שלכם היתה לעלות על קו 53א', הקו שחוצה את העיר – במקום לנסוע לאן שאתם צריכים.
טעויות כאלה קורות כל הזמן.

אבל אתם נשארים על הקו הזה, וזו הטעות החמורה, שתשלמו עליה.

אני יודע שלא היה קל לעלות על האוטובוס. אני יודע שהצלחתם לתפוס מקום. אני יודע שמחשיך בחוץ. אבל אתם על הקו הלא נכון, ולהשאר עליו לא ישנה אותו.
אם אתם באמת רוצים להגיע ליעדכם, תצטרכו לרדת מהאוטובוס הזה, מהקו הלא נכון."

דברו איתי

אם הגעתם למאמר הזה, היתי ממליצה מכל הלב שתדברו איתי.
לפחות שיחה או שתיים. ספרו לי על הקשר שלכם.
אשקף לכם בכנות מה דעתי, מה התהליך שכדאי לעשות. אולי אוכל לעזור אישית.

יש לי גם מיקרובלוג

אני שולחת מדי יום בוואטסאפ הודעות והקלטות קצרות.
מחשבות, סיפורים, ציטוטים. כל יום הודעה אחת – ורק ממני.
רוצים?… כאן מצטרפים.
(אל תתפלאו אם הקבוצה ריקה – הן מתמלאות ואני פותחת חדשות)

רוצים לקרוא עוד?

מוזמנים לקבל ממני במייל את החומרים שלי על התפתחות אישית.
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. ללא תשלום, כאן מזמינים.

 

אולי יעניין אותך גם: