הנטיה האנושית הטבעית היא לשתף פעולה. גם להוביל, וגם לתת לאחרים להוביל אותנו. להשתייך, לקחת חלק, ליצור ביחד. פעוטות רוצים להשתתף במשחק שלכם, וגם להמציא משחקים ולפקד עליכם. זה הבסיס. משם, גדלנו ופיתחנו אסטרטגיות השרדתיות שונות. חלקנו למדנו לפנות יותר להובלה, וחלקנו – לתמיכה והשתתפות. חלקנו למדנו למצוא את המקום החברתי שלנו ע"י בניית הכוון העצמאי שלנו ודרישה לאחרים להצטרף אלינו, וחלקנו – ע"י זיהוי הצרכים של אחרים ונתינה כלפיהם.
בנקודה כלשהי למדנו להיענות יותר לציפיות חיצוניות (מה שאחרים רוצים, צריכים, מבקשים), או יותר לציפיות פנימיות (מה שנראה נכון לנו). להענות או להוביל. ואז אנחנו נפגשים ויוצרים יחסים. וכמו בכל כך הרבה מקרים, הפכים נמשכים זה לזה – ואז מסתבכים.
הפער לא חייב להיות עצום. זה לא בהכרח שאחד תמיד נענה לכולם ושם את עצמו אחרון, והשני סופר-אגואיסט. יכול להיות ששניהם אפילו מאוזנים יחסית – יודעים להוביל וגם להענות – אבל יש ביניהם פער קטן. אחד קצת יותר מוביל ואחד קצת יותר נענה. עדיין, פער. עדיין, בקשר ביניהם, אחד נענה ואחד מוביל. בהתחלה נהדר להם ביחד. למוביל יש כוון, הנענה שמח לספק אותו, המוביל מעריך את הנתינה של הנענה ומתגמל אותו רגשית. עד שיום אחד נוצרת בעיה:
האם האינטרסים שלכם על השולחן?
האינטרסים של הנענה פשוט לא "על השולחן". לא תופסים מקום בדיון. אין לגביהם מו"מ. האינטרסים של המוביל גלויים, מדוברים. לפעמים יש מריבות קולניות עליהם – אבל הם ידועים לשני הצדדים, יש שם תהליך, תקשורת. של הנענה – לא (דוגמא מהממת ברומן "איך ללטף קיפוד" – המלצה חמה. נחשו מי הקיפוד).
הנענה אוהב להיענות, לא להוביל. הוא היה רוצה שהאינטרסים שלו פשוט יקבלו מקום. הוא עצמו מרגיש בבטן צרכים של אחרים, הם ברורים לו ומפעילים אותו. הוא מצפה שאם למוביל אכפת ממנו, זה יהיה כך גם כלפיו. שהמוביל ירגיש בבטן מה הוא צריך. אבל המוביל לא מופעל כך.
הנענה פונה לשני אפיקים:
- הדחקה – פונה להתמכרויות כדי לשכך את הכאב שלו (אכילה, סדרות, משחקי מחשב, קריאה),
- ובמקביל – תקשורת "פאסיב-אגרסיב": תוקף את המוביל בכל הזדמנות. כועס, שותק ומתנתק, מתפרץ על דברים קטנים.
המוביל עושה את העבודה הרגילה שלו. מנסה לשפר דברים, ממשיך להגן על האינטרסים שלו. יכול להיות שהוא מבין משהו ממה שהנענה מנסה לומר, אבל לא את הרוב. בניגוד למיתוס מוזר שנוצר בתרבות שלנו, גם אנשים אוהבים מאוד לא יכולים להבין את השני ללא תקשורת ברורה. יכול להיות שהנענה מתקשר מדי פעם את הכאב שלו – אבל זה כבר תוקפני ונואש מדי, ועדיין לא ברור.
המרד
הסכנה היא במה שגרטשן רובין קוראת לו "מרד המרצים" (Obliger rebelion) – יום אחד הנענה הופך שולחן. שברו את הכלים ולא משחקים. מתפטר, מתגרש, מנתק קשר. זה מרד לא קונסטרוקטיבי – ללא תקשורת אמיתית ובלי ליצור סיכוי לשינוי. המחיר שלו יקר, והוא לפעמים נוגד את האינטרס של כולם – גם של הנענה. הוא פשוט כבר לא יכול לסבול את המצב. לא תמיד להתפטר או להתגרש זה רע, אבל לא ככה.
עברתי פרידה שהיה בה אלמנט כזה. היה צורך של בן הזוג שלי שלא היה עד הסוף "על השולחן". מדובר, אבל לא מספיק. אני חשבתי שאנחנו בטוב, עליו זה העיק, הוא הדחיק, עד שיום בהיר אחד אמר שזה נגמר. לקח לי זמן להבין שלא נערך שימוע כמו שצריך. לא ידעתי שזה דיל ברייקר. אני לא מאשימה אותו – זו דינמיקה שנוצרת בקשר. יכול להיות שכמה חודשים של עבודה משותפת על הנושא היתה פותרת אותו ויכול להיות שלא – אבל בשלב שבו עמדנו, הוא כבר לא הסכים.
מה עושים?
- מבינים לאן השיפוע נוטה בקשר שלכם. מי יותר נענה ומי יותר מוביל. כמעט תמיד יש שיפוע.
- נענים: יש לכם הרבה עבודה. להתחיל להבין מה הצרכים שלכם שלא מדוברים בקשר. שלא על השולחן. להבין אותם לעצמכם, ואז להתחיל לשים אותם על השולחן. בסבלנות. במקביל תצטרכו עבודה לעבד ולשחרר את הכעסים שלכם. הרבה מהם הם מהילדות.
- מובילים: גם אתם. התחילו להקשיב יותר. הם מדברים חלש, עקיף, מרומז. אתם צריכים להתחיל לפתח רגישות יותר גדולה. לשאול. לנסות להבין. לתת תוקף. לקחת ברצינות. גם כשפונים אליכם בפאסיב אגרסיב (הכי מרגיז ופוגע!) – נסו להבין מה קורה. לעבוד עם הנענים על התקשורת.
נ"ב: השיפוע הוא לא דבר רע במהותו. לא סתם הפכים נמשכים. בתחומים מסוימים בקשר, כשאחד קצת יותר נותן והשני קצת יותר מקבל – זה יכול להיות מענג לכולם. רק לא כל הזמן.
הערה למתקדמים
אם אתם מכירים את 4 הנטיות של גרטשן רובין (The Four Tendencies), אפשר לדייק עם הטיפוסים. הנענים הם כמובן Obligers והמובילים הם Questioners, אבל לא רק. יכול להיות ששני בני הזוג הם Upholders או שניהם Rebels, אבל אחד קצת נוטה ל-Obliger ואז הוא יהיה הנענה, והשני קצת נוטה ל-Questioner והוא יהיה המוביל. אולי אפילו שניהם מאותו טיפוס או נוטים לאותו כוון, אבל אחד קצת יותר – ושוב יהיה שיפוע.