היתי תקוע שנה עם עבודות סמינריוניות

אתם מכירים את המושג "מחר"?
אצלי הוא היה שגור בפה יותר מ"בוקר טוב". בין שאר הדברים שדחיתי באופן כרוני, עד שכבר בכלל לא הרגשתי שזו דחיה, היו העבודות הסמינריוניות שלי לתואר הראשון.

היתה תקופה שפשוט התכחשתי לכך שאני רוצה לכתוב אותן. פשוט אמרתי לעצמי, בלי מילים, שבסוף הם כבר ייכתבו. איכשהו. שמחר אני מתחיל. שבסוף יימאס לי ואני אשב שלושה ימים, בלחץ, בלילה, ואגמור עם זה. עבר זמן, חודשים, כמעט שנה, ואתם יודעים מה קרה? לא קרה. והתסכול שלי, שכירסם בי ללא הפסקה, רק הלך וגדל. ואז, יום אחד, שוחחתי עם סאלי תדמור, ובין דיבור לדיבור סיפרתי לה על העבודות, שהפכו לקללה מייסרת בינתיים, שאני לא כותב.

סאלי שואלת: אתה רוצה לכתוב?

ואז סאלי שואלת אותי – אתה רוצה לכתוב?
ואני אומר – כן.
והיא אומרת: אז תכתוב.
ואני אומר – טוב.

וככה זה התחיל. אחרי כמעט שנה של סיפורי סבתא ששורתם התחתונה היא "מחר", התחלתי לשבת יום יום ולכתוב. לא יודע איך, לא יודע למה, אבל ה-"אז תכתוב" של סאלי נאמר בפשטות כל כך גדולה, ובבטחון כל כך גדול שזה אפשרי, שזה בעצם פשוט, שהיא פשוט הדביקה אותי. כמו וירוס. היא היתה כל כך בטוחה שזו לא בעיה, שזה באמת פסק מלהוות בעיה. היא כל כך האמינה שקטן עלי, שלא העלתי על הדעת לאכזב אותה, ואחרי כמה ימים של כתיבה כבר לא העלתי על הדעת לאכזב את עצמי.

גיליתי מחדש את המשמעת העצמית שלי

סאלי התניעה לי את המנוע הכבוי ואני התחלתי לנווט ולנסוע ולנסוע, ולפעמים לאט יותר, לפעמים המנוע מחרחר, אבל תכל'ס, עברו שלושה חודשים ואני עדיין כותב. אולי לא מהר במיוחד, אולי לא כמו מכונה מתקתקת, אבל אני נהנה, אני מרגיש שאני יוצר, יש לי סיפוק עצמי מהשיטתיות שהבאתי על עצמי ומן המשמעת העצמית שגיליתי מחדש שיש לי, וסאלי פשוט יושבת על הכסא שלה, מחייכת וממשיכה להגיד לי- "תמשיך. כל הכבוד. פשוט תמשיך." וזה עובד. אני ממשיך. וטוב לי.

נ.ב. הבחור הצעיר והמוכשר הזה המשיך לעבוד, בהתמדה, גם כאשר היו משברים, גם כאשר היו שינויים בחייו האישיים, גם כאשר הקצב היה איטי. המשיך והמשיך, עד שסיים.

ואחרי שנתיים – תואר שני בהצטיינות

מאז חלפו שנתיים…
אז איך אני מתקדם, אתם שואלים?

נהדר. סיימתי שנה ראשונה של התואר השני בהצטיינות, אני כעת כותב את העבודות הסמינריוניות שלי, ולא מאמין עד כמה אני מסוגל לעשות את זה, בצורה איכותית, בזמן, במשמעת.

לפני מספר ימים הגשתי את העבודה הסמינריונית הראשונה השנה, עשרים וחמישה עמודים סבוכים, בדיוק ביום שנדרשנו להגיש אותה, ללא שום עיכוב, ללא שום דיחוי, ולמרות שקיבלתי שבוע הארכה לייתר בטחון- אפילו לא הצטרכתי לנצל אותו.

משהו השתנה בחוסן הנפשי שלי

זה מדהים בעיניי. בתחילת השנה כשקיבלנו את הדד-ליין להגשת העבודה הזו, פחות משלושה שבועות מסיום הסמסטר, אמרתי – אין מצב, איך אספיק? עם הבחינות, עם חומר הקריאה, אין מצב. והנה, בפועל, זה קרה. כתבתי אותה, לבדי, בעצמי, ובהצלחה.

משהו בהחלט השתנה, בחוסן הנפשי שלי, באמונה שזה אפשרי, במסוגלות. במקרה של עבודות התואר הראשון לקח לי שנים לסיים אותן. והנה, עכשיו, תוך שלושה שבועות כתבתי עבודה שבעבר לא הייתי מאמין שאפשרי בכלל עבורי להתמודד איתה. כעת יש לי לו"ז ברור לגבי כתיבת שלוש העבודות  הנוספות ואין לי ספק שזה יקרה ובהצלחה.

נ.ב. סיימתי בינתיים גם את המאסטר

חשבתי שתשמחי לשמוע… תודה סאלי!

אולי יעניין אותך גם: