סיפור אימון להצלחה בעבודה למנהל בהייטק

הטריגר לכל תהליך האימון היה הקשר הזוגי שהיה מתוח ומרוחק מדי, אבל באימון לא צריך להצמד דווקא לנושא אחד. בפנים, בתוכנו, כל הנושאים קשורים, כך שכל עבודה עוזרת קצת לכל נושא בחיינו.

הפעם המתאמן הציע לדבר על מה שקורה בעבודה. התפקיד שלו הוא שווק ברמה גבוהה, מכירה של פרויקטים גדולים. בזמן האחרון אין צמיחה משמעותית במכירות. זה מטריד אותי, אמר. דיברתי עם הממונה עלי, וזה מטריד גם אותו. אחרי השיחה הזו עם הממונה, הבטחון העצמי שלי התערער. כל השבוע הסתובבתי עם השאלה: האם אני מעוניין בתפקיד הזה? האם אני באמת מתאים לו? אני מסתובב עם תחושה מבעסת, שאני פחות מתאים לתפקיד ממה שחשבתי.

כשהאימון "הולך אחורה"

המקום הזה הוא אחד המקומות הנמוכים בתהליך האימון שלנו. יש אנשים, כמוהו, שכשהם פונים אלי, הם לא מדווחים על הרבה בעיות. הכל בסדר, ומשהו אחד מטריד. וכאשר מתחילים לעבוד, אחרי מספר פגישות מסוים, מתחילה להבנות יותר הקשבה פנימה. יותר תשומת לב למה שאני מרגיש ורוצה. יותר תשומת לב למה שקורה סביבי, למה שאנשים אחרים מרגישים סביבי. ואז, קורה שפתאום נחשפות יותר בעיות ממה שהיו גלויות קודם. התחושה היא של הליכה אחורה. כמעט תמיד המקום הזה מלווה גם בהצלחות קטנות חדשות, אבל לעומת הקשיים החדשים, הן לא משמחות מספיק. למשל, כששאלתי, הוא שיתף שאכן הוא מרגיש שהוא יותר מפרגן לבת זוגו, ושהקשר שלהם פחות מתוח. דברים נרגעים מעט. גם עם הילדים יש יותר זמן משותף וכיף. מתאמנת נוספת שהיתה במקום נמוך כזה שבו בעיות חדשות נחשפות, סיפרה שמה שמחזיק אותה ומעודד אותה הוא זה שהיא הפסיקה לחלוטין לאכול שוקולד. היתה מכורה, ופשוט עזבה את זה. אין לי צורך בזה, אמרה. ובכל זאת, מועקה. הדבר הזה לא מסתדר.

למזלי, יש לי מספיק נסיון בשביל לדעת שזו ירידה לצורך עליה – מה שנחשף, יקבל עכשיו תשומת לב, וישתפר. מה שהיה עמום קודם ולא הטריד – אבל לא היה ממש מוצלח, יתחיל להיות מוצלח יותר.

בוא נתמקד בשאלה הזו

התחלנו לתרגל את ה"התמקדות". החלטנו לשבת עם התחושות שמעלה השאלה: האם אני מתאים לתפקיד? השאלה הזו מביאה הרבה מתח ודכדוך, אז בוא נקשיב לזה, נפגוש את זה. נשהה עם זה. ישבנו, והוא עצם עיניים, והרגיש את התחושות בגוף. לחץ בבטן, ממש כאב חד. תחושה כבדה בראש. ישבנו עם זה איזה פרק זמן. הנחיתי אותו לתאר את התחושות, ושאלנו אותן כל מיני שאלות, כדי לתת להן מקום. לאט לאט התחיל לעלות קול נוסף. תחושה שהדברים הם עוד בבניה, בהתהוות. הוא דמיין את עצמו זורע ושותל, ואמר שהוא מרגיש שהתוצאות עוד יבואו בהמשך. תחושת הכאב התחלפה בתחושה נעימה. הוא יצא מהתרגול ממש נלהב: אני מרגיש טוב מאוד, אמר. תחושה קלילה.

התמקדות לעומת דמיון מודרך

שווה להדגים פה נקודה שבה "התמקדות" שונה מדמיון מודרך. אני לא הצעתי לו את המחשבה הזו, את הכוון הזה שהדברים הם בהתהוות והתוצאות יגיעו. לא הצעתי את זה, כי לא יכולתי. לא ידעתי מה יהיה הכוון החוצה מן הסבך. זה משהו שהגיע ממנו, באופן טבעי. יצא לי לשמוע עשרות הפתעות בתהליכי "התמקדות", שלי ושל אחרים. אלו דברים שאדם חיצוני לא יכול להציע. החידושים באים מהאדם עצמו, והם לגמרי מפתיעים ביצירתיות שלהם.

שאלתי אותו אם הוא מכיר את הקול הזה שאומר שהתוצאות עוד יבואו. לא, הוא אמר. זו מחשבה חדשה לחלוטין. זה משהו שונה ממה שאני מכיר את עצמי, אני מרגיש שזה הגיע ממימד אחר.

מתפנה מקום למשהו חדש

מפתיע? בשבילי ממש לא, אם כי מאוד נעים כשזה קורה. אני לא טיפוס רוחני בכלל, ואני לא חושבת שהמחשבה הזו הגיעה ממימד אחר. אני פשוט רואה שוב ושוב, שכאשר אנחנו מוכנים להתיחס למה שיש בתוכנו, כמו השאלה אם הוא מתאים לתפקיד, בלי לדכא את זה, בלי להלחם בזה, פשוט הקשבה נטו – קורה משהו מעניין. מה שקורה הוא שהדבר הצועק הזה, שהטריד אותו כל השבוע וטרטר לו בראש, כאשר מקשיבים לו – הוא נרגע. כמו ילד. ואז, כשהוא נרגע, יש מקום לחלקים אחרים של החוויה שלנו לקבל ביטוי. יש מקום למחשבות אחרות, חדשות.

אני בטוחה שאותו גבר מוכשר וחכם שמע מאות פעמים בחייו את המשפט "חכה, התוצאות עוד יגיעו", או משהו דומה. אבל לשמוע את המשפט הזה מעל כל התחושה שאני לא מתאים – זה לא עוזר. זה כמו לנקות רצפה עם סמרטוט לח, בלי לטאטא קודם. נוצר בוץ. בלי להקשיב לתחושה שבמפנים, כל מחשבות החוכמה לא משפיעות. או לא משפיעות מספיק. אבל כאשר מוכנים להתייחס בכבוד ובאמון למה שנמצא כאן בפנים, אצלנו, מגיעים גם דברים נוספים, חדשים ואחרים מאיתנו.

תוצאה חדשה

מהמקום הזה, קרה דבר מפתיע, מדהים ומאוד משמעותי בעבודה בשבוע שאחר כך.

בעצם, לא מפתיע.

 רוצים לתרגל בעצמכם את סוג התרגול הזה?

הדרכה נמצאת בספר שלי