אני אוהבת אותך, ואוהב אותך תמיד. כך אמרתי לאורי לפני שנה, כאשר אחרי 19 שנים יחד נפרדנו. אנחנו לא יכולים להיות זוג אבל תמיד נהיה חברים. רומנטיקה יכולה להתקלקל, תקשורת להיהרס, סקס יכול להמחק מהמפה. אהבה לא. Love never dies.
חלק מהאנשים מופתעים מהפרידה שלנו כי היו לנו מעט מאוד דרמה ומריבות, והרבה אהבה, הערכה וכבוד. סטינו מתלמים חרושים ועשינו הרבה כיף. אבל מה שחיבר בינינו השתנה, וכבר לא חיבר. נורות אדומות הבהבו. בילויים מתמעטים, שתיקות מתארכות, פיהוקים לא מרפים. בשנים האחרונות הינו אומרים מדי פעם – רק חצי בצחוק – אולי מספיק? עברנו מלא שנים ביחד, גידלנו ילדים, בנינו קריירות, אולי זהו? אולי יש גיל מסוים שבו עוברים הלאה? יכולנו להשאר ביחד, זה היה בסדר, אבל שנינו לא אנשים של בסדר. בטח לא בגיל הזה.
תקפצי, את קשורה
אחרי ההחלטה, עברתי כמה שבועות של חרדה. לא ישנתי טוב ושום דבר לא הרגיע אותי. פשוט לא האמנתי שאנחנו עושים את זה. שנינו לא האמנו. שנים ראיתי את עצמי כחלק מזוג, כבת זוג של אורי. שכל מה שאני עושה הוא לטובתו. ויש לי את הבטחון שהוא מספק לי מכל כוון אפשרי. אמא שלי היתה נגד הפרידה. את עכשיו מלכה, אמרה לי, מה יש לך לחפש? אי אפשר לשפר את החיים שלך. אבל אני כבר לא רציתי ללכת אחורה. זה הרגיש כמו לוותר. זכרתי את הסטטיסטיקה. אנשים מתחרטים יותר על מה שהם לא עשו, פחות על מה שכן. זה כמו בסנפלינג. תקפצי, אמרתי לעצמי, את קשורה.
השקעתי את השנה האחרונה בלהסדיר את זה. בלהשקיע בפרידה שלנו, בתקשורת. לנסות לעבד כעסים, תסכולים ואכזבות, גם פנימית עבורי וגם בינינו. היתי נחושה לא לצאת עם טעם של כשלון אחרי שנים שרובן היו מעולות. לא להכחיש את מה שלא עבד, לא להאשים אלא לחפש להבין עד הסוף. לצאת עם עם תחושת בחירה וכוח, של שנינו. עם טעם טוב, של סיפוק ושמחה. על הדרכים החדשות שלנו, ועל כל הטוב שהיה ויש לנו.
מה עושים אחרי שנפרדים
הדיפולט התרבותי הוא שאם נפרדים אז הופכים ליריבים. לוקחים עו"ד אחד נגד השני ומתנתקים. במשפחה שלי זה לא עובד ככה. על זה סבא שלי אומר –
A good divorce is more important than a good marriage. It lasts longer
ההורים שלי גרושים וגם חברים טובים ועוזרים זה לזה כבר שנים. מבלים יחד מדי פעם עם כל המשפחה. לכל אורך הדרך אמרתי לאורי – אנחנו ביחד בזה. לא נוותר עד שלכל מחלוקת נמצא פתרון שמרגיש טוב והוגן לשנינו. הבטחתי לעצמי ולו שאני תומכת בסטרטאפ החדש שלו בכל דרך שאני יכולה ואפילו ההורים שלי יעזרו אם יצטרך. באותו שבוע של הפרידה קנינו רובוט יקר מאוד כדי שהוא יוכל להתקדם.
השקעתי את השנה גם בהכלת התהליך של הילדים. רציתי להשיג כמה דברים. שידעו שההורים שלהם אוהבים אחד את השני ואותם. שזה לא דבר שיכול להשתנות. רציתי גם שיהיה להם מרחב לכעוס עלינו, להתאבל, להתערער קצת ולדעת שאנחנו פה. וגם אם זה יקח זמן, רציתי שהם ירגישו שיש פה גם דבר טוב שקורה. שיראו שטוב להורים שלהם, לצד הכאב והעצב, ושזה יעבור גם אליהם. זה קרה. הם רואים את ההצלחה של אורי עם הסטרטאפ שלו. לפני חודש לקחתי את בת הכמעט 16 לקנות לה כמה רהיטים חדשים שהיא רצתה המון זמן. בדרך היא אמרה לי – "ממה, השתחרר לך בורג, בקטע טוב". בני הסכים.
כל השנה הזו חגגנו יחד כמעט כל אירוע משפחתי או חג. אנחנו משפחה. אין לי כוונה לשנות את זה.
צריכה וגם יכולה לעוף
היתה לי עוד משימה, והיא לבנות את היכולת הפנימית והחיצונית שלי לפרנס. לעשות את זה בפועל וגם להיות שלווה ובטוחה בעצמי עם זה. גב כלכלי מההורים שלי קיים ועוזר, ועדיין. הבנתי שאני קופצת מקן נוח ובטוח, ואני צריכה לעוף – קיים אלמנט של חרדה – אבל גם יכולה לעוף, ומוקפת באהבה ובתמיכה לכך. הלקוחות הרגישו שדברים עמוקים וטובים קורים אצלי וזה עבר אליהם. זו ללא ספק היתה השנה הכי טובה שלי באימון מבחינת תוכן התהליכים, מה שהשתקף בהרבה המלצות חדשות. עוד אתגר היה להכיל כל כך הרבה תהליכים עמוקים חוץ מכל מה שקורה אצלנו.
האם אדם יכול לעבור תהליכים כאלה בצורה טובה רק מתוך המשאבים הפנימיים שלו, ללא עזרה מבחוץ? יתכן שכן, אבל אני לא בדקתי. כבר שנים שאני עובדת צמוד עם כמה קולגות. אנחנו עושים סשנים קבועים אחד לשני. כשכל הסיפור החל שיניתי קצת את התמהיל סביבי – המשכתי עם שני קולגות שהם פסיכולוגים אדירים שתמכו בי, והחלפתי שתי שותפויות אחרות בסיבוב נוסף עם שני חברים טובים ומאמנים מעולים שיעזרו לי להיות ממוקדת פיקס על העסק בתוך הסערה הזו. אחת מהן היא נדיה לובק. ככה היו לי 3-4 שיחות טובות בשבוע שעזרו לי לעבד את מה שקורה, לנשום ולהיות נוכחת.
תודה אורי, תודה לילדים שלי שהפתיעו ותודה לכם על כל התמיכה.
אני מוכנה לשנה אחרת לגמרי.