סיפור הריצה שלי – חצי שנה ראשונה

לפני חצי שנה התחלתי לרוץ. ספטמבר 2016. זה לא היה צעד דרמטי. יום אחד בעשר בלילה, אחרי השיחה האחרונה שלי לאותו יום, נעלתי את נעלי הספורט הישנות שלי, לבשתי בגדים קצרים ויצאתי לריצה קטנה בשכונה. לא באמת יכולתי לרוץ. רצתי דקה או שתיים ואז הלכתי. וכך כמה פעמים, במשך 10 דקות בערך, וחזרתי הביתה. זה היה נחמד, ועשיתי את זה יום אחרי יום. לא ידעתי למה אני עושה את זה. באותה תקופה היתי מדוכדכת למדי, והכמה דקות האלה של ריצה היו לי טובות. אז המשכתי.

מהריצות בשכונה עברתי לרוץ על הטיילת, שבה יש שני ק"מ מסומנים, ואז התחלתי לרוץ 4 ק"מ – שבהתחלה היו לי קשים ביותר. אח"כ התחלתי לרוץ גם על החול, ששם סימוני המרחק הם כל ק"מ, ועברתי ל – 6 ק"מ, ואח"כ ל – 8 ול – 10. מספרים זוגיים – כי רצתי כל פעם עד לסימון המרחק הבא ובחזרה. לא לקחתי טלפון או שעון, לא קיבלתי שום הדרכה מקצועית – רק קראתי על הנושא, כמו על כל דבר שמעניין אותי. היו פעמים שסחבתי איתי את בן ה – 11 שלי, או פה ושם עם חברה.

מה התחיל לקרות לי מהריצה

רוב הזמן נהניתי. הרגשתי לאט לאט אין שהמצב הרגשי והמחשבתי שלי משתפר מהריצה. במקביל, כמה צפוי, התחלתי לעודד לקוחות לרוץ, וראיתי גם את התוצאות הרגשיות שלהם מזה. כך שידעתי שכדאי לי להמשיך, וגם אגו התחיל להכנס לתמונה, אבל רק קצת עדיין. היו ריצות שהיו יותר קשות ופחות מהנות – כמו בשלב שבו עברתי מ – 4 ק"מ ל – 6. ושם שאלתי את עצמי הרבה פעמים, למה אני עושה את זה? אני כבר לא יכולה להגיד שזה רק תענוג, כמו בהתחלה. עד היום אין לי הסבר מדויק. אולי פשוט ההתמכרות לאנדורפינים המפורסמים שאכן משתחררים בריצה. אני חושבת שהם מתחילים להשתחרר החל מריצה של 2-3 ק"מ. ואח"כ ממשיכים רוב הזמן.

צברתי חוויות שנראות קשות מהצד, אבל לא היו לי קשות מדי – וחיזקו אותי. יצאתי לרוץ והתחיל לרדת עלי גשם. רצתי ברוח נגדית חזקה. רצתי בסופת חול. החלקתי לתוך זרם מים קטן על החוף ונרטבו לי הנעליים לגמרי. באופן פרדוקסלי אלו היו הריצות המהנות ביותר, וכל דבר כזה רק סימן לי עוד דבר שאני לא פוחדת ממנו.

ברוב התקופה הזו רצתי כמעט מדי יום, ובמקביל המשכתי עם היוגה והשחיה. בשלב שהיה לי הכי קשה, כשעברתי ל – 6 ק"מ, ראיתי שאם אני רצה את המרחק הזה מדי יום השרירים שלי נתפסים מדי (ואז עוד לא ידעתי לעשות מספיק זמן של מתיחות אחרי הריצה) והתחלתי לרוץ לסירוגין, יום כן יום לא. אח"כ יכולתי שוב לרוץ מדי יום, אבל לא כל יום ריצה ארוכה. ואח"כ גם למדתי לעשות 10 דקות של מתיחות אחרי כל ריצה (ולא דקה או שתיים) מה שביטל כמעט לגמרי את העניין של שרירים תפוסים אחרי הריצה.

עליזה שמצאה את ארץ הפלאות בפייסבוק

אחרי כמה חודשים מצאתי בפייסבוק קבוצה של חובבי ריצה. זה היה כמו אליס שצנחה דרך החור באדמה לתוך עולם אחר. פתאום אני רואה אנשים שרצים 15 ק"מ, 20 ק"מ, 30, 40, וכך בצורה קבועה, ועם תמונות שלהם שמחים, והתוצאות שלהם. וגם מספרים על אימונים שונים ועל המאמנים. פה התחלתי לצבור עוד מידע וגם תחושה של שייכות לקבוצה, והדיבור הפנימי שלי התחיל להשתנות. הבנתי שיש לאן להתקדם וזה עניין אותי.

ואז הגיע מרתון ת"א. בקבוצת הפייסבוק כולם מאוד התלהבו מזה. אמרו לי שזה כמו מסיבת ריצה ענקית. אז אמרתי לעצמי, בואי ננסה את החוויה הזו. בשביל הכיף. עדיין לא היתי השגית בכלל בריצה. נרשמתי ל – 5 ק"מ, ראיתי שזה לא מרגש אותי, שיניתי את ההרשמה ל – 10 ק"מ והתחלתי להעלות מרחקים בריצות.

במקביל, הצטרפתי לקבוצת ריצה, לאימון של פעם בשבוע. זו היתה חוויה חדשה מאוד. עד אז רצתי לבד. פתאום יש נשים סביבי. ופתאום הן קצת מקטרות למאמנת, סיטואציה חדשה בשבילי כי עד אז התייחסתי לריצה בתור פריווילגיה. במקום לעבוד אני יוצאת לרוץ. ופתאום המאמנת  מורה לעשות דברים שלא העליתי בדעתי לעשות. לרוץ עליה גדולה, לרוץ מהר יותר ממה שאני רוצה, ספרינטים, לרוץ בגשם שוטף… זה היה כיף ונהניתי מהחידושים.

תכננתי לרוץ בת"א להנאתי, איך שיצא לי. פשוט ליהנות מהחויה, מהעיר, מההפנינג, מההתרגשות של קבוצה ענקית שרצה ביחד. אבל כמו בכל דרמה טובה יש איזה צל איפשהו… השגיות, רצון להשוויץ, הרפתקנות, סקרנות…

מה זה פייסר

כבר קראתי על "פייסרים" בספר האהוב עלי של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". פייסר הוא אדם שיש לו תפקיד במרוץ.  הוא רץ במרוץ בקצב קבוע, ויש לו סימון בולט (בלון, שלט). ואז רצים אחרים יכולים לרוץ לידו, ואם הם מצליחים לעמוד בקצב שלו, זו התוצאה שהם ישיגו במרוץ. התחיל לצוץ לי הרעיון, אולי לרוץ עם איזה פייסר. לנסות להשיג תוצאה מסוימת, במקום סתם לרוץ. הבעיה היתה שלא ידעתי באיזה קצב לרוץ. היתי רגילה לרוץ על החול, או בעליות של חיפה – שונה מאוד מריצה שטוחה מבחינת זמנים. וכזכור, גם לא מדדתי זמנים כמעט.

יומיים לפני המרוץ, ואחרי 3 אימונים בקבוצת הריצה, שאלתי את המאמנת שמרית שולמן לאיזה פייסר להצמד, לדעתה. אין לך בעיה עם 60 דקות, אמרה לי. יהיה לך קצת קשה מנטלית בסביבות ה – 7 ק"מ, אמרה, אבל ברגליים את מסוגלת. ראיתי אותך. ובק"מ האחרון תגבירי מהירות ותעקפי אותה.

אבל רגע, שאלתי אותה, הרי מתחילים בריצה לאט ואז מאיצים, לא? הק"מ הראשון הוא חימום.  תמיד קשה לי בהתחלה, גם הרוקי מורקמי אמר שלוקח לו זמן להתחמם ובהתחלה הוא רץ לאט. אז איך מההתחלה להצמד לפייסר? זה לא יהיה קשה מדי? היא חייכה. במרוץ לא עושים חימום. חימום זה לפני. מתחילים ישר. אם אחרי ק"מ אחד זה בלתי נסבל, תוותרי ותצמדי לפייסר הבא. אבל לדעתי את יכולה.

הפיתוי – ההישג הספורטיבי הראשון שלי אי פעם

התרגשתי בטירוף. התוצאה של 60 דקות ל – 10 ק"מ ריגשה אותי. עד לאותו רגע לא שייכתי את עצמי לשום הישג ספורטיבי. מעולם. לא עשיתי ספורט בתור ילדה. לא היו לי מדליות כמו שיש לילדים שלי. שום דבר שעשיתי בתחום הזה לא היה מרשים. אני עושה יוגה שנים, כן, אני מתרגלת יפה, אבל ביוגה המורים מתאפקים לא להחמיא לתלמידים. זה לא אמור להיות השגי. זה בשביל לבנות סוג של עוצמה פנימית. אני גם שוחה בהתמדה, ואפילו שוחה בים, אבל לא טוב או מהר במיוחד. בקיצור, התהפנטתי. מאותו הרגע לא ישנתי מרוב התרגשות. השארתי לעצמי אופציה לוותר אם זה יהיה בלתי נסבל, כמו שהיא אמרה, אבל היתי די סגורה על זה שאני אשיג את התוצאה הזו. המאמנת אמרה שאני יכולה והמאמנת, מי כמוני יודעת, בד"כ יודעת.

כשהגעתי למתחם הזינוק, יחד עם עוד אלפי אנשים, ראיתי מרחוק את הבלון והשלט של הפייסר, וכבר הבנתי את הבעיה. עקרונית, לא אמורים להדחף לקו הזינוק הצפוף. הזמן שלך נמדד מהרגע שעברת את קו הזינוק. אבל… אני פה מאחור והוא שם מלפנים. ברגע הזה הרגשתי, ידעתי בוודאות, שאם הא יהיה 100 מטר לפני, ואני רצה אחריו ומנסה להשיג אותו, זה לא יעבוד. אני לא אצליח. אני חייבת להתחיל איתו צמוד. וכך בעדינות אבל בנחישות פילסתי לי את הדרך, והגעתי בדיוק עד אליו. ואז ראיתי שזו היא. בחורה צעירה וחמודה עם בגד כתום ובלון אדום. עמדתי לידה, צפוף צפוף בין כולם, חיכיתי, ואז התחלנו לרוץ.

לא כל כך קל אבל אפשרי

כמו שידעתי, היה קשה לפתוח בקצב כזה. קצב שהוא מהיר משלי ואני רגילה לרוץ עוד יותר לאט בהתחלה, ורק אח"כ להאיץ. אני בודקת את עצמי. זה בלתי נסבל? כי במקרה כזה אני עלולה להשרף לגמרי ולא להצליח לסיים. אבל לא. זה קשה, אבל נסבל. ואחרי בערך קילומטר אני יודעת די בוודאות שאני עושה את זה, שאני מסיימת איתה את המרוץ. אבל, לכל השדים והרוחות, זה לא יהיה קל. ואני יודעת שאני חייבת להיות צמודה אליה ב – 100%. לא צעד אחד מאחוריה. רק לצידה. לא לוותר לשניה.

יש רגעים נהדרים. פטפוטים עם הפייסרית המתוקה,  שמח מסביב, מוסיקה, ילדים חמודים עומדים בצידי המסלול לתת לנו "כיף", ואני כמובן עוברת לידם, וצועקים ומעודדים אותנו, ויש צלמים כך שאנחנו מנופפות אליהם בשמחה. אנחנו עוקפות המון רצים מה שממלא אותי בגאווה. אחרי בערך שני קילומטר, כצפוי, השרירים שלי כבר מתחממים ויש איזה זמן שאני אפילו נהנית מהריצה המהירה. בגלל שאני מחייכת ומפטפטת הפייסרית רוצה לשלוח אותי קדימה, לעקוף אותה, אבל אני אומרת לה, אין מצב, זה מה שאני יכולה כרגע.

טעות של מתחילה

כי אני מתאמצת. בהתמדה. זה לא קליל כמו רוב הריצות שלי. אני רצה על כביש, שזה לא החול המועדף עלי, וחם יותר ממה שאני רגילה – תמיד רצתי בקור או בלילה. פתחתי מהר, מה שמקשה עלי. לא ישנתי שני לילות כמו שצריך. ואז אני עושה טעות נוספת. לרוב אני לא שותה בריצה. שלוק או שניים קודם, וזהו עד הסוף. אני במיטבי ככל שהקיבה שלי ריקה יותר. אבל היה חם, וכולם מסביב שותים, והפייסרית שותה, ואז עוברים בתחנת מים ואני מקבלת בקבוק ושותה. אאוץ'. איזו טעות של מתחילה. זה הא"ב. במרוץ עושים מבחינת אוכל ושתיה מה שמתרגלים באימונים. לא יותר, לא פחות. המים האלה בקיבה הכבידו עלי, עלו לי למעלה, כמה פעמים אפילו שאלתי את עצמי אם כדאי לי להקיא. אבל הפייסרית תברח לי ואת זה אנחנו לא רוצים. ידעתי ללא צל של ספק שאם אני אפגר אחריה לרגע, אני אוותר. ואני לא הולכת לוותר. אז קדימה.

ומתקדמים. ב – 6 ק"מ אני צועקת לפייסרית בשמחה, "עכשיו זה 6:4 לנו!". ב – 7 ק"מ אני מצפה למשבר ועדיין אין, אני בסדר. ב – 8 ק"מ זה טיפה מגיע, לא פיזי אלא בדיוק כמו שהמאמנת אמרה, מנטלי, ואני מקטרת לעצמי: "זה לא כיף. אני לא אוהבת כזה מהר וכזה חם. אני לא באה בשנה הבאה". אבל כל כך ברור לי שאני מצליחה, שזה לא נורא. ואז אני מרגישה דקירות בסרעפת ונבהלת. אויש. המים המטופשים! אוף! בפעם היחידה שבה היו לי כאבים כאלה, בריצה בשכונה, עצרתי. זה כאב חד, חזק מאוד. נזכרתי בהדרכה של המאמנת לפני המרוץ. אם יש כאבים בצד להאט קצת, ללחוץ על הסרעפת ולנשום עמוק. אבל איך להאט? הפייסרית תברח… אה… מה עושים… אני ממשיכה לרוץ, לוחצת חזק, נושמת עמוק, וזה נמשך איזה זמן אבל אני מצליחה להשאר בקצב. הפייסרית, שהיא גם מאמנת ספורט, מתחילה לטפטף לי. את עוד מעט עוזבת אותי וטסה קדימה, כן? ואני אומרת לה, שמעי, לא בטוחה. נראה. רגעי השפל, אני ממש בקושי מצליחה להחזיק מעמד איתה.

מסיימת. עשיתי את זה

אבל כמו שהמאמנת אמרה, המשבר לא יהיה עד סוף המרוץ. הוא יחלוף. וזה חולף, ואני נושמת טוב שוב. הגענו לק"מ האחרון והיא אומרת לי: צאי לדרך. ואני מאיצה, אמנם רק קצת אבל כן, מאיצה. ואז איזה גבר עוקף אותי בריצה מהירה, ובאינסטינקט, ללא מחשבה, אני נצמדת אליו ופשוט רצה אחריו. מהר בטירוף. עוקפים את כולם. יש מצב שאפילו דחפתי טיפה (חלש…) כמה אנשים. פשוט ידעתי שאם הוא מתרחק אני אעזוב את זה ואאט. וזה כמעט עד הסוף, ואז באמת אני לא מצליחה להדחף אחריו, ומוותרת. מאטה טיפה. עדיין די מהר. והנה קו הסיום נראה באופק ואני מאיצה עוד קצת ומסיימת.

חיוכים למצלמה, הרגליים מאובנות, מקבלת איזה מין lunch box קטן במתנה, אמירה לעצמי, כן, עשיתי את זה, עשיתי פחות משעה. מוסיקה, ריקודים ומתיחות, קלילות, אוירה של היי, וגם איזה געגוע. לריצות הרגועות שלי. געגוע לקלילות שבה לקחתי את כל סיפור הריצה הזה עד לפני יומיים. כשהיתי רצה, מפטפטת ומזמזמת לעצמי בשמחה. רצה כדי להבין משהו. לא כדי להשיג.

אני כותבת את הקטע הזה יום אחרי המירוץ. מחכה לשמש שתרד קצת מרום השמיים, כדי לנסוע לים ולרוץ לי שם יחפה, חופשיה. אני לא יודעת מה התוכנית שלי להמשך. כרגיל, אני מאוד צנועה עם תוכניות. אני אוהבת שיש לי מושג כללי, ולתת לדברים to unfold. אני יודעת שאמשיך לרוץ כי זה הפך לאחד מגורמי האושר והכוח בחיי. אני יודעת שאמשיך עם קבוצת הריצה איזה זמן, כי אני נהנית ללמוד מהמאמנת ונהנית להיות שותפה לחוויות עם הנשים האחרות. אני יודעת שאמשיך לרוץ לפחות את חלק מהריצות שלי בכיף, ללא כל מדידה. כרגע אני חושבת לעשות כך שוב את כל הריצות שלי, חוץ מהאימונים בקבוצה – אבל נצטרך לראות. אני לא בטוחה שחיידק המדידה וההשגים יעזוב לי את הדם בכזו קלות, ואולי יש לו עוד תפקיד בסיפור הזה שלי, שלא הסתיים.

דברים שקורים כבדרך אגב

חשבתי על זה עוד קצת, כשרצתי היום בכיף על החוף. יש תענוג מיוחד בדברים שנבנים בתור תופעת לוואי. חלק גדול מהכיף שלי בריצה היתה ההפתעה. שאחרי כל היוגה והשחיה שעשיתי, פתאום היה לי כמעט את כל מה שצריך בשביל לרוץ. תגלית! יש לי את זה. אני לא עשיתי יוגה בשביל לרוץ. עשיתי יוגה כי זה היה חשוב לי. וקיבלתי את הריצה בתור בונוס. והרבה דברים גדולים אחרים בחיי הגיעו באותה צורה. אני לא הגעתי להיות מאמנת כי למדתי קורס אימון. עשיתי עבודה פנימית יסודית במשך 12 שנה. והיא כללה עבודה עם אחרים – לטובת ההתפתחות האישית שלי. ואז יום אחד הבנתי שאני יכולה לעזור לאנשים כמעט בכל תחום. זו היתה תופעת לוואי של עבודה שהיתה חשובה לי בפני עצמה. אז עכשיו אני סקרנית. מה עוד יכול לצאת מתוך דברים שחשובים לי ואני אוהבת לעשות. כמו הריצה להנאתי, על החוף או בשכונה.

לאחר זמן…

עברה שנה וחצי מאז שכתבתי את זה. אני רצה הרבה. עדיין ללא שעון, עם מעט מאוד מדידות. עברתי לריצה יחפה על החול או בנעליים עוד יותר מינימליסטיות (VFF). כבר רצתי כמה פעמים 20 ק"מ. הרבה פעמים אני משלבת שחיה בים ואז ריצה. עשיתי כמה מרוצים אבל אני רצה בעיקר לבד, בשקט שלי, בים או ביער. לא המשכתי הרבה בקבוצת הריצה למרות שאהבתי מאוד את המאמנת והקבוצה. הריצה נשארה דבר מחזק ומרגיע בחיי ושמרתי על הרוח הזו של 90% קלילות ו – 10% דחיפה קדימה.