סיפור על סשן אימון עבורי – במקום נמוך

קולגה-חברה עושה לי סשן. אני בחדר שלי, בסקייפ.

אני רוצה לדבר על העסק, אני אומרת לה. אני שוקלת צעד קדימה. אבל אני מרגישה נורא. מקום נמוך נמוך. אני ב – PMS, אני קצת מקוררת, והכל מפריע לי, מעצבן אותי. נסעתי ברכבת, אנשים מדברים בטלפון בקרון השקט, ואני פשוט משתגעת מזה. חבר שלי ניקה את הסלון יום לפני שהגעתי, והריח של חומר הניקוי שיגע אותי. אני מנסה להשיג את אמי ולהתיעץ איתה לגבי משהו – היא לא זמינה אלי כמה ימים. מתאמנת אחת היכתה את הבן שלה, אחר כתב לי מייל שהייתי שיפוטית בפגישה הקודמת והוא יצא בלי כוון ברור. יש בלי-סוף דברים טובים שקורים סביבי – ואני לא מרגישה כלום מזה. ממש בתחתית. אני מרגישה נורא.

רציתי לדבר על העסק אבל אני לא יכולה

רציתי לדבר על העסק אבל אני מרפה מזה. אני כנראה צריכה להכנס יותר עמוק לג'יפה הזאת, אני אומרת לה. ממשיכה לשתף: הבת שלי מכינה שיעורי בית בסלון, יחד עם אביה שמנסה לעזור. אני שומעת אותם. אבל הוא רק פותר לה את השאלות. הוא לא יודע להסביר. והוא גם נוזף בה. הוא אומר לה שהיא לא יודעת כלום, ושהוא צריך לעבור איתה על כל החומר ולבחון אותה. מה זו הגישה הרוסית הזו? למה לבחון? הוא צריך להסביר. בכל מקרה, זה לא ילך איתה אם היא לא תבחר בזה. אי אפשר לדחוף למישהו חומר לגרון.

אני מרגישה רע יותר ויותר. אני כבר מספיק מתורגלת כדי לאפשר לעצמי לרדת עוד ועוד. פיזית, התחושה נוראית – החזה שלי מכווץ לגמרי, וכואבים לי כל הראש, הצוואר והכתפיים.  רציונלית אני יודעת שכדאי לי לעשות את זה. אני שומעת את עצמי אומרת משפטים יותר ויותר אפלים.

משפטים אפלים יוצאים לי מהפה

אני לא יכולה לסבול את המצב איתה. אני רק מחכה שיגמרו שנות התיכון האלה. לא אכפת לי מה יצא מזה. מצידי שתטאטא רחובות. ילדים זה הסיוט הכי גדול בעולם. אני אמא נוראית. כל הכסף שלי לא שווה כלום ולא יפצה אותי לעולם. ובכל מקרה השנה הזו בטח תהיה נוראית בעסק, אף אחד לא יגיע. 2 אנשים חדשים קבעו איתי היום אבל הם בטח יבטלו.

אני מרגישה נורא ואני חושדת בחברה שלי שהיא עונה כרגע לוואטסאפים. היא ממש עסוקה והיא עושה את זה לפעמים. מצד שני אולי זה סתם רעשים בקו. אני מתחילה לבכות. היא משקפת לי דברים שאני אומרת, אבל הטון שלה חיובי – כמו תמיד. היא טיפוס חיובי. אני כמעט משתגעת. אני אומרת לה – אני לא יכולה לסבול את השיקוף החיובי הזה כרגע. אני מרגישה נורא לומר לה את זה. אני גם חושבת לעצמי שמתאמנים בטח מרגישים ככה איתי, אמרו לי את זה לפעמים. על כל פנים, המקצוענית הזו לגמרי מרימה את הכפפה. בהתחלה היא שותקת, ואז כשהיא ממשיכה מדי פעם לומר משהו – זה כבר בטון קודר, הרבה יותר מתאים לאיפה שאני.

עד שנגמר

אני ממשיכה להרגיש נורא. עד כאן כל הסיפור הוא בערך חצי שעה. ואז מתחילים להגיע נצנוצים של האור בקצה המנהרה. אני עדיין מרגישה זוועה אבל אני כבר אומרת לה, בטח זה מאוד יעזור לי הסשן הזה. אני כמעט מכריחה את עצמי לבכות עוד קצת, ופתאום – זהו. נגמר. שקט.

הנשימה שלי מסתדרת. הגוף שלי רפוי. אני חושבת לעצמי, טוב, אני אמא רגועה למדי, זה בטח הכי טוב שאפשר לעשות כשיש לך ילדה בת 16. אם אני אהיה רגועה ואוהבת, זה יעזור לכולם להתגבר על העניינים שלהם. לה, לאבא שלה.

אני פוקחת עיניים. החברה שלי מחייכת אלי. רציתי לדבר איתך על העסק שלי, אני אומרת לה. זה נושא שעשיתי עליו כמה כמה סשנים בשבועות האחרונים וכלום לא זז. אני רוצה לעשות איתך סדר. אני מתחילה לספר לה, ואני קולטת שכל מה שאני אומרת לה – הוא חדש.

הנושא הלעוס והתקוע

הנושא – שהיה לעוס ותקוע – הוא שיש חלק בעסק שהולך לי מעולה – יש המון לקוחות נפלאים לקואוצ'ינג. הם מגיעים, מפיקים תוצאות, ממשיכים, ממליצים זה באמת פנטסטי. ויש חלק – אמנם פחות חשוב – שהוא מתסכל ומביך. יש לי טראפיק עצום באתר – ודי מעט אנשים קונים את המוצרים שלי – הספר וקורס דיגיטלי שיצרתי בעמל רב. התגובות שאני מקבלת על החומרים שלי אדירות. יום יום. המכירות – לא. כל מצורע וזב חוטם מוכר היום את החומרים המפוקפקים שלו ברשת – ואצלי זה לא הולך.

זה מה שתכננתי לספר לה. אבל מהפה שלי יצאו דברים מאוד שונים. מצאתי את עצמי אומרת:

אני הולכת לעשות שינוי. הבשילה השעה. למדתי למלא את היומן שלי כמו שצריך. הדבר הבא הוא לתת עוד ערך להרבה יותר אנשים – אבל בתשלום. צנוע, כמו שאני מאמינה שחומרים מוקלטים צריכים להיות, אבל כן. יש תמונה שתלויה עקום על הקיר – אני מוכנה עכשיו ליישר אותה.

סוף סוף אני מוכנה לצעד

היא מחייכת ואני ממשיכה. זה נושא שטחנתי אותו שנים. נדיה לובק חפרה לי על זה, צביקה עינב, והם לא היחידים. כל מי שמכיר את העסק שלי מבפנים ברמה כלשהי, אמר לי את זה. ועכשיו הכל מסתדר לי בראש. אני מוכנה לשלם, אני אומרת לה. זה היה אחד הדברים שעצרו אותי. לא היתי מוכנה להקצות לזה תקציב מספיק – כי עד היום זה לא הלך לי. עכשיו אני מוכנה. כמו עם הספר. שכרתי את האנשים הכי טובים, שילמתי מה שהיה צריך, השקעתי בזה שנתיים – וזה קרה. צעד עצום עבורי, ששינה את המסלול. הפכתי מעוד מאמנת – לאדם מוכר בחוגים רבים. אני עכשיו אעשה צעד דומה בנושא הזה. אני מוכנה לעשות מה שצריך.

נגמרו ה – 50 דקות שלי.

סיום – באוטו עם בתי

עשיתי סשן גם לקולגה שלי, ואז יצאתי לסלון. הבת שלי עמדה לצאת לבייביסיטינג, חיבקתי אותה והצעתי לה טרמפ. היא צעקה עלי באוטו, שאין לה שום עזרה בבית. אבא לא יודע להסביר בלי לפתור לה את הכל, ואני יודעת להסביר אבל לא לפתור. היתי רגועה. תורה לסשן, כנראה, אמרתי לעצמי. עניתי משהו – אופס, לא קלעתי. יצאה מהאוטו וטרקה את הדלת. המשכתי לנסוע, צלצלתי אליה, תפסתי אותה, נכנסה שוב לאוטו אבל לספסל האחורי. הרגשתי שאני אוהבת אותה. שאני מסוגלת לקבל את הסערה שלה. נזכרתי שתמיד אחרי שהיא מתחרפנת היא עולה משם למעלה – אמנם לא באותו היום, כמוני, אבל למחרת.