הקפיצה

הקפיצה

עמדתי על משטח עץ קטן, בנוי סביב עץ, בגובה 40 מטר. היתי קשורה ברתמה סביב מותני, כך שהיתי בטוחה לחלוטין. אם היתי פשוט קופצת מטה, היתי נופלת אולי 10 ס"מ. אבל פחדתי מאוד.

היה זה פארק חבלים באוסטריה, בו ביקרתי עם משפחתי, והיתי אמורה עכשיו לקפוץ קדימה, לאחוז בחבל ולהתנדנד עליו לעץ הסמוך ("טרזן") – מרחק 2 מטר קצרים. ומפחידים.

התעכבתי. הלב שלי דפק בחוזקה. אחרי דקה או שתיים פשוט התיישבתי על המשטח לנוח. עיכבתי מספר אנשים – המשטחים האלה קטנים, ויש עליהם מקום לאדם אחד בלבד. אי אפשר לעקוף. עד שלא אקפוץ, כולם נעצרים.

לא נעים. קדימה – קפיצה מפחידה ביותר. אחורה אין. וכאן – אני יושבת על משטח קטן ומעכבת אנשים. אחרי כמה דקות הבנתי לגמרי: אין פה שום דבר אטרקטיבי. אני במצב לא טוב. הקפיצה מפחידה אבל המצב שלי עכשיו גרוע יותר.

ככה קורות התקדמויות בחיים. תיאורטית יכולנו להיות במצב נהדר ופשוט לשאוף ליותר. לעשות צעד נינוח קדימה. בפועל, זה לא עובד ככה כמעט אף פעם.

 

אחרי הפרידה

אחרי נישואים של 19 שנה – מעולים בהמון מובנים – החלטנו שזה מסתיים. אנחנו פרודים. הפרדנו חשבונות בנק, את החיים כבר הפרדנו מזמן. זהו. מכיון שהסטרטאפ של בן זוגי אורי עוד לא המריא, לא היה לנו המון כסף, ונשארנו לגור יחד. זה היה בסדר גמור. אנחנו שותפים טובים. נותנים הרבה שקט אחד לשני. וזה בסדר שאנחנו לא זוג. אנחנו משתפים פעולה. חלק מהזמן היתי מחוץ לבית.

כמה פעמים בשבוע יש לי סשנים של התבוננות פנימית (פוקוסינג) עם שותפים לתרגול. שניים מהם מאמנים ושניים פסיכולוגים. יש לי עקרון לתת לכל מה שמגיע בפנים – להגיע. גם אם הוא לא ברור לי, וגם אם אני לא יודעת מה לעשות עם זה. הרבה פעמים עלו לי משפטים ודימויים גרועים. נזכרתי בניסוי בפסיכולוגיה שעושים על חולדות. בתור סוג של התעללות לוקחים חולדה תינוקת ושמים אותה בכלוב עם זכר זר. זה כמובן משגע אותה. שוב ושוב חשבתי על הניסוי הזה. אני גרה בכלוב עם זכר זר. בראש –  ברור שלא זר. חלילה. אני אוהבת אותו. יש לנו הסטוריה מפוארת שאני מלאת הכרת תודה עליה וגם היום אנחנו עוזרים אחד לשני, יושבים ביחד ומפטפטים לפעמים. בגוף, בלב, כבר לא. אנחנו לא זוג. ואני מרגישה כמו החולדה הקטנה. אני נמצאת במרחב שבו היחס אלי לא רך. לא משנה כמה רצון טוב יש כלפי. זה לא טוב לי. אני כבר ידעתי את זה.

כתבתי בקבוצת הוואסטאפ שלי:

אהבה היא כמו אדמה. בסיס. נצחית. הכרחית. עליה אנחנו בונים בית – היחסים. אבל איכות החיים שלנו נקבעת יותר ע"י הבית שבו אנחנו חיים מאשר ע"י האדמה עליה הוא בנוי. נמות מקור אם זו רק אדמה.

ידעתי שלי יש בבית רק אהבה. ולא יחסים. היה לי קר.

מדוע נשארים כשלא טוב

שנים אני חושבת על השאלה מדוע נשארים איפה שלא טוב לנו. כאן כתבתי על זה 12 סיבות. אני מבינה יותר ויותר שהפחד גורם לא רק לשיתוק אלא לחוסר הבנה וראיה של מה שקורה איתנו. המאמר הזה על נישואים לא טובים גרם להרבה נשים לפנות אלי לאימון. שוב ושוב אני מבחינה: הן עומדות במקום לא טוב ולא רואות את זה. הן עוברות איתי על סיטואציות שבהן הן מותקפות ומבוקרות, ושואלות אותי מי צודק. הן. לכל סיפור יש שני צדדים, כמובן. ואני רואה את הדינמיקה שלהן ביחסים הגרועים – גרסאות שונות של פאסיב-אגרסיב. ועדיין. זה לא עובד והן צריכות לצאת משם.

גם אני היתי צריכה. למה להתפשר על קשר שצריך להסתיים? רק מתוך פחד. וכשאני מתפשרת ונשארת, אני מעכבת גם את כל מי שסביבי.

 

אופטימיות היא פחד

אני אדם חיובי ושמח. מוקפת באהבה והערכה, מטפלת בעצמי יפה, עוסקת הרבה בנתינה, ורואה את הטוב שבכל דבר. החיוביות היא חרב פיפיות כי היא שכנה קרובה של הכחשה והתפשרות. טים פריס כתב ש"אופטימיות היא פחד" והתחלתי להבין את זה. בתור ילדה היתי כועסת על אבי החיובי והשמח שהוא מכחיש מציאויות כואבות. גם אני.

 

אני גם עם עובדת עם הרבה לקוחות על גמילות מחומרים שונים – החל מסיגריות, גראס, בורקסים ועד לפייסבוק – ומצאתי את עצמי אומרת ללקוחה: את מעשנת כדי להצליח להשאר לבד, ללא זוגיות. זה גרוע מדי, וכדי לסבול את זה את צריכה לעשן. אם לא תעשני לא תוכלי לסבול את זה ולא תהיי לבד. זה כמו משטח העץ שסיפרתי עליו בהתחלה. אם היתי מעשנת משהו אולי היתי נשארת שם עד היום. כך היה, אגב. היום היא לא מעשנת ולא לבד.

 

כשאני אמרתי לה את המשפט הזה – את מעשנת כדי להצליח להשאר – אני ידעתי שכבר הרבה זמן שאני אוכלת יותר מדי שוקולד. שוקולד 85%, ועדיין, יותר מדי. לפעמים קניתי לעצמי כל יום חבילה. אחותי אמרה בצחוק שצריך להחביא את השוקולד לפני שאני מגיעה. הילדים שלי התפלאו למה אני לא משאירה להם קצת. יש לי הרבה תירוצים וסיבות, ואני עושה המון שעות של ספורט, קלורית אין בעיה עם זה. ועדיין, ידעתי שיש פה משהו שהוא off. מוגזם. מי כמוני יודע שחבילת שוקולד ביום זה פלסטר על פצע. לא עושים את זה סתם. ופלסטר הוא לא הדרך לריפוי.

 

במקביל עבדנו על הסכם הגירושים שלנו. עשינו הכל בעצמנו. למדתי איך עושים את זה ללא כל תשלום, סיפור נפרד. ועדיין לא חשבתי לעבור דירה. חשבתי שאורי מתישהו ירצה לעבור, אבל זה לא קרה. הפסיכולוגית של הבת שלי אמרה שזה לא יקרה.

 

יום אחד הרגשתי נורא

כמה חודשים אחרי שאורי השלים גיוס מספיק גדול לסטרטאפ שלו, באחד הסשנים שלי עם קולגה הרגשתי נורא. קיצוני. לא ידעתי מה עובר עלי אבל אמרתי שאני מרגישה רע בבית. רע מאוד. בלילה הזה הלכתי לישון אבל העיניים שלי לא נעצמו. הן היו פקוחות לרווחה במשך 8 שעות. אפילו לא ניסיתי להלחם בזה. אמרתי, אוקיי, אני כנראה צריכה לחשוב. בבוקר ידעתי שאני עוברת דירה.

 

למה? למה לעבור? הכל בסדר. אני חופשיה לעשות כרצוני, יש לי שפע של כסף אם אני גרה כאן בדירה המשולמת שלי, והילדים במצב מצוין. הם כבר עברו את המשבר כשנפרדנו, הם יודעים שאנחנו לא זוג אבל כיף להם ששנינו זמינים. אבל אי אפשר כבר היה להתעלם מחוסר הדיוק. אני על משטח עץ קטן מדי. הקפיצה מפחידה, אבל כבר אין לי מה לחפש כאן.

 

כתבתי בקבוצת הוואטסאפ שלי:

קפיצה היא ויתור זמני על הקרקע.

הקפיצה

נכנסתי ללידת בזק. לא עוד ילד חלילה. אבל תהליך כואב, שואב, ואין ברירה אלא לעשות אותו. מיום ליום התקדמתי. היתי כמו אותו הבמבוק שצימח שורשים במשך עשרות שנים, ועכשיו גדל בקצב של ס"מ ליום. רציתי לסיים עם זה מהר. ראיתי דירות, לבד ואז עם הילדים. סיכמתי עם אורי את העניינים הכספיים. בד"כ אני מתייעצת עם אמי על כל דבר. הפעם היא היתה נגד – נראה לה מיותר מה שאני עושה – והבנתי שאני צריכה להחליט ולפעול בעצמי. אז התנתקתי ממנה קצת. תוך 10 ימים מאותו לילה ללא שינה חתמתי על דירה שנראתה לי כמעט מושלמת. מרווחת, משופצת ומתחת לתקציב שהגדרתי לעצמי. עברתי אליה תוך יומיים – אורי העביר את המחשב, ותוך פחות משבוע היה לי הכל עבור הילדים והם באו לישון איתי בפעם הראשונה.

זה היה כל כך קשה. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. ביטלתי כמה פגישות. הפעם האחרונה שעשיתי את זה היתה כשאחותי ילדה את הבן שלה. לא יכולתי לכתוב או להקליט שום דבר חדש וכשנגמרו לי החומרים המוכנים, כל הפרסום הלא-אוטומטי שלי נעצר. עשיתי מעט מאוד ספורט ולא ישנתי מספיק. כשבכלל נרדמתי. אבל הצלחתי לתקשר עם כל אנשי השירות, הטכנאים, המובילים, האנשים שקניתי מהם רהיטים ומכשירי חשמל יד שניה, ועוד ועוד. כל הזמן אמרתי לעצמי – I'm pulling it off. אני עושה את זה.

 

לראשונה, בגיל 43, אני גרה לבד.  יקח לי זמן רב לארגן את הכל באמת. פנימית וחיצונית. כנראה שזה הפרויקט העיקרי שלי לשנה הקרובה. אבל עד כמה שאני יכולה לשפוט, כולם בסדר ואפילו שמחים, כולל הילדים ואורי. אחרי כמה ימים באתי לקחת את שאר הדברים שלי ומצאתי דירה נקיה, מסודרת ועם אוכל במקרר.

עשיתי את ה"טרזן" שלי בגובה 40 מטר והגעתי לעץ הבא, קצת רועדת וקצת יותר חזקה ובטוחה בעצמי. אני כבר לא תקועה על משטח העץ הקטן. התפנה הרבה אויר ומרחב, לי ולכולם.

וואטסאפ אחד ביום

כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כל יום הודעה אחת ורק ממני. כאן מצטרפים.

אולי יעניין אותך גם: