סיפור הריצה שלי במרוץ הרי הגעש בגולן

סיפור הריצה שלי במרוץ הרי הגעש בגולן

 

חבר אמר לי פעם:

אין שום חוקיות איך הולך לך בריצה. זה תלוי איך קמת בבוקר. לא בשום דבר אחר.

לא חשבתי שאני במקום טוב למרוץ הזה, שבסופו של דבר היה הכי מוצלח שלי בשנתיים וחצי של ריצה. פציעה קטנה בשבועות שלפני המרוץ. מעט אימונים. הרבה עניינים רגשיים. בכנות תהיתי אם אני יכולה לרוץ 15 ק"מ בשטח, בהרים, עם טיפוס מטורף.

יוצאים לשם עם חבר שלי וקבוצת הריצה שלו. אני עושה את זה פחות או יותר בשבילו. לי נמאס מהמרוצים האלה, אני מכריזה. בזבוז זמן וכסף. קמים מוקדם מדי ורצים בשמש. מי צריך את זה? שקלתי לבטל, אבל זה לא הרגל טוב. אני לא בכושר, אומרת לו. תרוצו אתם. אני אהיה מאחור עם המוסיקה שלי. היו ריצות שבהן עיכבתי אותו ואני יודעת שהוא התאכזב. בודקת את מזג האויר. מתחילים ב – 7 מעלות, מסיימים ב – 17. יופי שמוליק. מה אני עושה עם זה?

לא טיפוס בוקר

קמים ב – 6:00 ואני לא טיפוס בוקר בכלל. חיוך אחד אי אפשר להוציא ממני. קפוא. מעל לבגדי הריצה אני לובשת טרנינג ארוך, כובע, ומעיל, ואני יודעת שאני נראית כמו דודה מלווה. הגברים שריריים, עם תיקי מים על הגב, בנדנות, משקפי שמש, בגדי ריצה קצרים, נראים תותחים. גם הנשים. חלקן בבגדים ארוכים, אבל יפים וצמודים. אני לא מרגישה שייכת.

מחכים ומחכים, סתם הגענו מוקדם מדי. לקראת הזינוק, פושטת את כל הבגדים החמים, נותנת אותם לשמירת החפצים וקופאת. עומדת ברוח הקרה עם גופיה דקיקה מעל לבגדי הריצה הקצרים. אני יודעת בוודאות שלא אצטרך אותה בעוד כמה דקות, אבל קשה לי לוותר עליה עדיין. היא תמצא את עצמה באחד הפחים הראשונים בדרך. סבתא אמרה לא לזרוק אוכל, אבל היא לא אמרה כלום על חולצות.

מתחילים. רצים על כביש שטוח, שהוא המשטח השנוא עלי ביותר. אני עדיין במוד קיטורים וכל דבר מפריע לי. כולם יחד והקצב מהיר לי. אני אוהבת להתחיל לאט, אבל לא רוצה לפגר כבר עכשיו. ממשיכה. די מהר נכנסים לשדה, שיפור מיידי, ואז העליה הראשונה.

העליה הראשונה

מטפסים את הר שיפון (בתמונה 🙂 ). עדיין לא השתחררתי לגמרי, אבל אני עוקפת קצת את החבורה. מחכה להם בפסגה איפה שכולם מצטלמים. אני לא צריכה מנוחה אחרי העליה הזו, אבל אני עדיין במחשבה שארוץ איתם. יורדת בריצה מהפסגה – ואז מבחינה כמה השתפרתי גם בריצה בירידה. ידוע שירידה תלולה היא מאתגרת. אבל כבר עשיתי את זה המון. אני חיפאית. עליות וירידות זה כמעט כל מה שיש לי, וגם ריצות היער שלי מורגשות עכשיו. קל.

ממשיכים ואני מתחילה להבין שמשהו טוב קורה היום. אני רצה טוב. זה זורם. אני רוצה לרוץ בקצב המדויק שלי ולא לחכות אפילו שניה למישהו אחר. גם לא לחבר האהוב שלי. אני מתקדמת. הוא עדיין מנסה להשיג אותי. איפה את? אני רץ 3 ק"מ בדופק מקסימלי כדי להשיג אותך. מצטערת… סתם רצתי לי בכיף. אחרי כמה דקות עוזבת אותו שוב, ושנינו מבינים שזה מה שאני רוצה היום. להתרכז בריצה. לא לפטפט, לא לשים לב לשום דבר נוסף. השטח מאתגר מספיק.

משהו טוב קורה היום

מגיעים לעליות תלולות מאוד. מי שיכול לרוץ את זה ברציפות כבר לא נמצא כאן מזמן. הרבה הולכים את הכל. אני רצה חלק, הולכת חלק די מהר, ומתישהו קולטת שאם אני רצה אפילו כמה שניות – אני עוקפת אנשים שלא יכולים אח"כ להשיג אותי בחזרה. אני לא מאוד תחרותית בריצה. רצה בשביל הכיף, הבריזה, הנוף. ועדיין, לפעמים כיף לעקוף.

מגיעים לפסגה נוספת ואני כמעט שלא עייפה. אני יודעת שאני כבר רחוקה מכל החבורה. אפילו לא חושבת לחכות להם בתחנת מים או בפסגה. זהו. אני ב – zone. עכשיו אני כבר דוחפת את עצמי בידיעה ברורה. סוג כיף אחר מאשר הריצה הנינוחה הרגילה שלי. האבנים קשות במיוחד, אני רצה עם נעליים דקות ורכות, ולפעמים זה כואב. עכשיו זה לא משנה. כאב באחת הקשתות – לא חשוב. ישתחרר אח"כ. מתחילה ליהנות מהמחשבה שאני אגיע לפני כל החברים. פעם אחת מותר לי. זה השטח שלי וזה היום שלי.

כמו ב"קראטה קיד"

כמו ב"קראטה קיד", אני מרגישה איך כל האימונים משתלמים עכשיו. לא עשיתי אותם עבור משהו, אבל הנה התוצאה. רוח מטורפת מולנו בחלקים גדולים של המרוץ – לא מפריעה לי בכלל. יש המון המון רוח בשכונה שלי שעל הכרמל, וגם בים, ואני כבר מתורגלת ואוהבת את זה. רצתי במלא סופות. שטח, סינגלים ואבנים – הרגליים שלי נינוחות עם זה. שמש מתחילה להקרין – גם לזה יש לי נוהל. אחרי מרוץ בשרב כבד למדתי לטפטף לעצמי בעקביות מים על הראש מהבקבוק. ובאתי עם בקבוק. הראש שלי נשאר קריר ואני פשוט בבית, בנופים המטורפים האלה של הגולן.

הקילומטרים האחרונים הם במאמץ. אני רצה ללא שעון, וגם זה לטובתי הפעם. המרוץ ארוך יותר בשני ק"מ מהמוצהר, וזה בלבל והפריע לחלק מהאנשים. לי זה לא משנה. אני מרגישה שאנחנו בחלק האחרון ואני רצה מהר ככל שאני יכולה. זה עוד משהו שהשתחרר לי עם הנסיון. פעם ניסיתי לתזמן את עצמי במדויק. להשאיר בדיוק כמה כוח שצריך לכל שלב. עכשיו אני לא מתעסקת עם זה. מגבירה כשיכולה ורק לא מוקדם מאוד. אם התעייפתי מדי אני מורידה קצב. סומכת על עצמי להתאושש שוב ושוב.

ואז קוראים בשמי

עכשיו זה מהיר. עד שאני מסיימת. בפעם הראשונה מכל המרוצים, קוראים את שמי בשער הסיום. הנה סאלי מגיעה, כל הכבוד סאלי… הכרוזה הנלהבת קוראת בשמות של כולם, ואני שומעת רק את שלי. נגמר. אושר. בבת אחת הגוף מאובן. כמעט שלא יכולה לזוז. הכל כואב, אבל למי אכפת. מתחילים להגיע האנשים שרצנו יחד בסוף פחות או יותר. אחד צוחק איתי שמהרגע שעקפתי אותו הוא התמלא מרץ. בחורה דתיה בבגדים ארוכים אומרת לי שעודדתי אותה באחת הבדיחות הטפשיות שלי. עוברות 5 דקות וחבר שלי מגיע לחבק אותי ואומר לי כמה שהוא גאה בי.

גם אני גאה. נתתי את עצמי עד הסוף ל – 17 ק"מ בשטח, עם 470 מטר טיפוס. שעתיים ו – 13 דקות.

אוהבים את הסיפורים שלי?…

אני שולחת כל יום הודעה או הקלטה קצרה אחת בוואסטאפ.
מחשבות, תובנות וסיפורים. כאן נרשמים.

אולי יעניין אותך גם: