ביקורת עצמית שחוזרת שוב ושוב… למה? ומה עושים?

עוגות נפלאות אני הולכת להכין ליום ההולדת, אמרתי לעצמי. שתי תבניות גדולות, אז אני אקח את המתכון שבספר כפול שתיים וחצי. סידרתי על השיש את כל המצרכים, הכי טובים שיש, הכל אורגני. חבילת ביצים שלמה, כמעט, שקית סוכר דמררה, אבקת וניל כהה אמיתית שהבאתי מהטיול לסלובניה, קינמון ריחני, ושמן זית הכי הכי טוב.

כן, זה הסוד שלי, אם יש קינמון בעוגה – אני אופה עם שמן זית. תמיד יוצא טעים – הקינמון והוניל מכסים על הטעם הקל של הזית. הוספתי ביצים אחת אחת, למקרה שאחת מקולקלת, שפכתי פנימה סוכר, והתחלתי למזוג לכוס המדידה הגדולה את שמן הזית. הצבע היה כהה, והריח הטוב של הזיתים עלה באפי. זה שמן ממש טרי – נמסק לפני פחות מחודש.

הריח היה חזק, ודאגתי קצת. אולי הריח ישאר בעוגה? וזאת עוגת יום הולדת. אבל שמן אחר אין לי בבית. ואני אחרי יום שלם של קניות, עטיפת מתנות, הכנת משחקים לילדים, בישולים… הגב כואב כבר קצת, ואני עייפה… יהיה בסדר. אני אמשיך. טרפתי יחד את השמן עם הביצים והסוכר, והתבלינים, והוספתי עוד קצת תבלינים ליתר בטחון. אבל הריח של הבלילה היה ריח של זיתים. ריח חזק. טעמתי את זה. יש טעם של זיתים. טעם מריר שאני אוהבת בכל מאכל שהוא – רק שזו עוגה. טעמתי שוב ושוב. אולי אני מגזימה. אולי זה כי אני יודעת. אולי אחרי שאוסיף גם את הדלעת פנימה, והקמח, זה יסתדר. ועם הקצפת והתותים מלמעלה, זה יהיה בסדר. טעמתי שוב.

לא. זה לא יהיה בסדר. תחושת הידיעה הכבדה התפשטה בגופי: זה סיכון גדול מדי. אלו עוגות יום הולדת למסיבה של עשרות אנשים. הילדים יתאכזבו. אני לא אעשה להם את זה. הקערה הענקית המלאה בכל טוב הולכת לאסלה, ואני הולכת לקנות לחנות לקנות שוב מצרכים. ואז אתחיל את העוגות מהתחלה.

לא יכולתי להפסיק לכעוס על עצמי

אוף. הרגשתי רע כל כך. לא יכולתי להפסיק לכעוס על עצמי. הרי ידעתי ששמן הזית טרי, ויש לו טעם חזק מאוד. מה חשבתי לעצמי. איך בזבזתי כל כך הרבה חומרים טובים ויקרים. חישבתי בראש כמה כסף שפכתי לאסלה, וכמה זמן בזבזתי, הרי הסתובבתי היום בחנויות, ויכולתי לקנות שמן אחר. וככה נהגתי לחנות, וכל הדרך כעסתי על עצמי. הגעתי לחנות וסיפרתי למוכר את כל הסיפור. הרגשתי קצת יותר טוב אחרי שסיפרתי, וחשבתי שכבר התחלתי לצאת מזה. אחרי הכל, עבדתי היום המון. ועשיתי הכל הכי טוב. לא נורא שעשיתי טעות אחת. זה נסלח.

ואז שוב התחלתי לשמוע בראש הביקורת הזו. איך עשית טעות כזו. איך בזבזת את הזמן והכסף. מספיק!!! רציתי להגיד לדבר הזה שהתנגן לי בראש. מספיק כבר עם זה. כמה אפשר לטחון אותו סיפור. אבל אז עצרתי. ב"התמקדות" למדתי להקשיב לקולות שבפנים בסקרנות. לצאת מהנחה שיש להם כוונה טובה בשבילי, מתנה בשבילי, הם רוצים להגיד לי משהו חשוב שיקדם אותי. זה היה כמו ילד שמנג'ס ומנג'ס, ופתאום החלטתי שבמקום לנפנף אותו שוב ושוב, אני פשוט אפנה אליו – ואקשיב לו.

"אם מישהו חוזר על עצמו, סימן שלא הקשבת"

נזכרתי במה שאמא שלי אומרת. טוב. אז אם הביקורת הזו מתנגנת לי בראש בפעם העשירית, מה העניין? מה עוד לא שמעתי? מה הכוונה הטובה שלה כלפי? אמנם נהגתי, אבל בתוך הראש, ממש עצרתי. נהיה שקט. הטרטור הפסיק. הקשבה. מה הדבר הזה רוצה להגיד לי? מה פה חדש, שלא שמעתי?

ואז הבנתי. חלפה בראשי התמונה של הרגע הזה שבו מזגתי את שמן הזית לכוס המדידה הנקיה. הצבע היה כהה מדי, ירוק, ולא צהוב כמו בד"כ. הריח של הזיתים היה חזק מדי. ברגע הזה, לא היתה שום בעיה לסגת אחורה. לעצור. להגיד, לא. זה לא שמן לעוגה. לשפוך בחזרה את שמן הזית למיכל, לקפוץ להביא שמן מתאים – קנולה בכבישה קרה היא הבחירה השניה שלי – וזה היה לוקח לי 20 דקות גג. הביקורת הפנימית ניסתה – וסוף סוף הצליחה – להסב את תשומת ליבי לרגע הזה.

הרגע שבו התעלמתי מעצמי

ברגע הזה התעלמתי מעצמי, עבדתי מהר מדי בלי לעצור ולתת מקום לספק, להתלבטות, וכך יצרתי נזק. ואני עושה את זה בעוד מקרים, שבהם הנזק גדול הרבה יותר. יש לי תחושה רעה של טעות, אני לא בודקת אותה, וכך מגדילה את הטעות בהרבה.

אה. איזה שקט בראש ובגוף. איזו תחושה טובה. כבר לא היה אכפת לי על החומרים שזרקתי ועל הזמן שאבד – זה היה שיעור מצוין. סוף סוף באתי במגע עם סוג של טעויות די גדולות שאני עושה פה ושם. אני די בטוחה שפעם הבאה שאגיע לרגע קריטי כזה, אני לא אעשה טעות דומה. הגיע הזמן להתקדם לטעויות אחרות…

חזרתי הביתה והכנתי את העוגות. עייפה קצת, אבל רגועה. הן יהיו מדהימות. מחר נטעם אותן ונשיר שירי יום הולדת.