מייקל ג'ורדן (כדורסלן) מצוטט: "החטאתי יותר מ – 9000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. 26 פעמים, נתנו בי אמון ונתנו לי לזרוק את הסל המנצח של המשחק, והחטאתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי. ולכן אני מצליח".
האם אנחנו מוכנים להחטיא 9000 פעם?
900?
90?
9 פעמים?
פעם אחת?
נפגשתי לאחרונה עם גבר רב-מעלות. משכיל, פתוח, יוצר קשר מעולה, חרוץ, מצליח. נשמה טובה עם קבלות. הוא רוצה לבקש העלאה במשכורת, אך חושש שאם יבקש, ויסרבו לו, ואחרים במשרד ישמעו על כך – הוא "יצא קטן".
לבקש העלאה זה כמו לזרוק כדור לסל. ומשום מה אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להצליח בפעם הראשונה. אחרת משהו לא בסדר איתנו. החשש "לצאת קטנים" משאיר אותנו יושבים על הספה וצופים בטלויזיה ערב אחר ערב. לא זזים לשום מקום. הרצון העמום להתקדם מטריד אותנו, אבל לא יותר מדי. וכך עוברות השנים.
סיבה אחת שאנחנו לפעמים משתמשים בה היא: אין לנו את הכישורים המתאימים. אנחנו פשוט לא בנויים כך. לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק חרוצים, לא מספיק חכמים. ללא ספק כאשר אנחנו קוראים את מה שמייקל ג'ורדן כותב, אנחנו חושבים, טוב, אבל הוא חזק כל כך… וגבוה כל כך… וכושי… זה לא אני. גם אם הייתי מחטיא 9000 פעם לא היתי מגיע לאן שהוא הגיע. ומעטים מאיתנו בודקים באמת.
הבת שלי בדקה
הבת שלי בדקה. כאשר הבאתי אותה לבחינה לנבחרת התעמלות קרקע, אחרי שנתיים של אימון חובבני, המאמנת האחראית התלבטה מאוד. היא לא קפצה מספיק רחוק, היא לא הצליחה להחזיק את עצמה על המתח מספיק זמן, אפילו אז ראו שהיא גבוהה מדי (בהתעמלות יש יתרון לבנות נמוכות), וחודש הלידה… אוי… דצמבר זה ממש גרוע. תמיד תהיה הצעירה בקבוצת הגיל. היא הגיעה יחד עם חברתה הטובה, והמאמנת אמרה שחברתה היא כוכבת, אבל סתיו בתי, ממש לא. בכל זאת כדאי לנסות, הציעה. אני התלבטתי. בעיקר חששתי שהיא תצליח פחות מאחרות, ותהיה מתוסכלת. אבל היא כל כך אהבה להתעמל, וכל כך נהנתה מהאימונים, ורצתה עוד ועוד, שאמרתי לעצמי, "לא תחסום שור בדישו". מי אני שאעמוד בדרכה. וכך התחלתי להסיע אותה הלוך ושוב מספר פעמים בשבוע לאימונים ארוכים, שמהם חזרה מאושרת ועייפה.
מה קורה אם מתמידים
הפער ביכולות נמשך די הרבה זמן. היו תרגילים מסוימים שבתי הצליחה לבצע שנה אחרי חברותיה. ומצד שני היא השקיעה בלי סוף. התאמנה ברצינות ובהתלהבות עוד ועוד. הסכימה לקבל ביקורת ולקבל הפסדים, המשיכה ליהנות מהאימונים עצמם, גם כאשר זכתה במשהו פה ושם, וגם כאשר לא. בסוף השנה השלישית שלה בנבחרת היא זכתה במקום עשירי בדרוג הכללי בתחרות אזורית. יתכן שמהצד זה לא נשמע מרשים, אבל זה מייצג השג אדיר עבורה. בהמשך היא גם זכתה במדליות והיום היא חברה בנבחרת ישראל בג'ודו. שהוא תחום שאכן מבנה הגוף שלה מתאים לו יותר.
כל כך הרבה פרמטרים לרעתה – אבל ההשקעה שלה לטובתה. בימים שאחרי התחרות התנגן לי בראש המשפט "נצחון הרוח על פני החומר". השקעה מתמדת, מרוכזת, ללא הפסקה, במשך כמה שנים – מביאה לתוצאות בלתי צפויות לחלוטין.
מעגל ההצלחה שאנחנו מציירים סביבנו
והיתה לי עוד תובנה. בחוסר נוחות הודיתי בפני עצמי שהזכיה שלה הפתיעה אותי, למרות שידעתי כמה היא השקיעה. ואז ראיתי משהו שלא נעים לראות – אבל אני שמחה שראיתי. כל אדם מצייר סביבו איזה מעגל שהוא שואף אליו. משהו שהוא חושב שריאלי עבורו להשיג. אנחנו שואבים את הסטנדרטים שלנו מהמשפחה ומהחברה. יש אנשים, כמו הגבר הזה, שהמשפחה שלהם העבירה להם את המסר שאם יש להם משרה בטוחה, גם אם בשכר נמוך, זה מצוין. אין צורך לשאוף ליותר, ועדיף לא להיות חמדן מדי. אחרים מציירים מעגל גדול יותר. והמעגל שאני מציירת סביב בתי וסביב עצמי הוא גדול למדי, כמובן, אבל לא מקסימלי. אני לא מדמיינת אותה זוכה באולימפיאדה, או רקדנית עולמית. אני לא מדמיינת את עצמי ממלאת איצטדיונים בכל העולם כמו ביירון קייטי. וגודל המעגל המצויר סביבנו משפיע עלינו מאוד. משפיע על התחושות ועל הפעולות שלנו, משפיע על מספר הפעמים שאנחנו מוכנים לזרוק לסל ולהחטיא.
אלא אם כן אנחנו מודעים לכך. ומתחילים באופן מודע להגדיל את המעגל הזה שציירנו סביבנו, מעגל ההצלחה שאנחנו שואפים אליה.
ואם הספר שלי אצלכם…
אז אתם יכולים לעשות את התרגילים על זה בעמ' 18,19 ולבדוק את הסיפור הזה של איזה מעגל אתם מציירים סביבכם ובמה אתם מוכנים להשקיע.