על קושי, קלות והרגל

המורה שלי ליוגה, יובל בן מרדכי, אמר לי בשיחה אגבית:

"אנחנו עובדים קשה כדי להגיע בגיל מבוגר למצב של גב כפוף ומקל".

מממ… מה זאת אומרת "עובדים קשה"? מה, קשה לשבת על הספה ולצפות בטלויזיה במקום לקום ולזוז? קשה להגיד "אני לא גמיש" ולעולם לא לאתגר את עצמנו להזיז את הגב, עד שהוא כבר לא יוכל לזוז? זה נחשב לפתרון הקל. חשבתי על זה עוד. ובסוף הבנתי.

מספרים על פרופ׳ למתימטיקה שעל כל שאלה של סטודנטים ענה מיד: זה טריויאלי.
יום אחד סטודנט שאל אותו שאלה. המרצה נעצר, חשב, חשב, יצא למסדרון לסיבוב של חצי שעה.
כשחזר, הודיע: גם זה טריויאלי.

אז גם אני אומרת את זה.

לא קשה יותר ללכת מאשר לגלוש

עכשיו אני טוענת ש:
לא יותר קשה לצאת להליכה מאשר לשבת על הספה ולצפות בטלויזיה.

• לא יותר קשה לחתוך סלט קטן מאשר להכין חביתה
• לא יותר קשה לקרוא ספר מאשר לפטפט בוואטסאפ כל הערב
• לא יותר קשה לעשות סקס (עם או בלי פרטנר) מאשר לגלוש בפייסבוק
• לא יותר קשה לכתוב מאמר מאשר לקרוא עיתון
• וכך הלאה. הבנתם (גם אם לא הסכמתם)

למה אני אומרת את זה? קודם כל, תלוי את מי שואלים. אם שואלים את מי שרגיל לצאת להליכות בערבים – זה מאוד קל. נועלים נעליים ויוצאים החוצה. אין כאן משהו מסובך. לפעמים קצר ולפעמים ארוך, לפעמים לאט ולפעמים מהר. בגדול, יש רגע אחד משמעותי, והוא לנעול נעליים ולפתוח את הדלת. משם זה רץ. כלומר הולך. לפעמים מתחיל לרוץ.

אז מה עוצר אותנו? אם סיכמנו שלנעול נעליים ולפתוח את הדלת הן פעולות פשוטות מעל גיל 4, מה הבעיה? או להוציא כמה ירקות, קרש וסכין ולהכין סלט טעים, אז מה עוצר אותנו? אני טוענת שבעיקר 3 דברים.

1. הרגל

אנחנו רגילים לעשות את התנועה של התיישבות על הספה ושליפת הנייד, ואז גלילה עם האצבע בפייסבוק, עד שנמחק לנו המוח. רגילים. בגלל זה היא נתפסת כקלה. קל זה מה שהמוח רגיל לעשות. מי שרגיל אחרי ארוחת הערב ללכת בקו ישר לארון הנעליים, לנעול ולצאת, לא חושב על זה כמעט.

2. מחשבה

וזה הדבר הבא שעוצר אותנו. יש לנו מחשבה כל כך נפוצה, כל כך תרבותית, שכמו דג שלא רואה את המים – אנחנו לא רואים אותה. המחשבה היא שקשה לצאת להליכה. או שלחתוך סלט זו השקעה. שאם אנחנו עייפים אז הגיוני שנגלוש בפייסבוק ולא נקרא ספר (למה? אם זה לא ספר מסובך, מה הבעיה?). אנחנו אומרים משפטים כמו "אין לי כוח לעשות את זה" אבל עושים דבר אחר שדורש לא יותר כוח. עברנו שטיפת מוח אדירה ומכוונת שתשכנע אותנו שיותר קל ונחמד לצפות בעוד קשקושים בטלויזיה במקום לשאוף אויר בחוץ. אלן קאר ("הדרך הקלה להפסיק לעשן" – ספר אדיר) קורא לסוג המחשבות הזה "המפלצת הגדולה". המחשבה שהדברים האלה קלים או טובים (בעצם…)

3. ויש גם פחד מכאב

רוב הדברים שאנחנו "גולשים" אליהם הם סוגים שונים ומשונים של אקמול. פלסטר. סם. לטשטש את עצמנו כדי לא לפגוש את מה שמטריד אותנו. הסנדויץ' ירדים אותנו קצת, וישכיח מאיתנו את מה שהפריע לנו. השייק ישאיר אותנו עירניים וזה אומר גם לפגוש כאב. שהוא דבר טוב, סה"כ.

כאב הוא מנגנון התראה על משהו שלא מדויק בחיינו. כמו תמונה עקומה על הקיר. למה לעצום עיניים? אולי עדיף להסתכל בה. לראות את הזוית. זה לא נעים. ואז ליישר. ואולי היישור לוקח זמן. אבל הוא כנראה קשור לאותם דברים שיעזרו לנו, ודי קל, סה"כ, לעשות אותם. ואגב, יכולת לפגוש כאב בצורה מועילה היא יכולת שימושית נרכשת שאני יכולה לעזור לכם ללמוד, וכך גם הספר שלי ועוד הרבה אנשים וכלים בעולם ההתפתחות האישית.

נ.ב. פרפקציוניזם

הבטחתי שלושה, אבל יש גם פרפקציוניזם. לכתוב מאמר הוא לא קשה. לכתוב מאמר מדהים הוא לא כל כך מיידי. אבל אין צורך בזה בהתחלה. פשוט כותבים וזהו. ומשתפרים לאט לאט. וכל אחד מהצעדים הוא באמת לא קשה. אותו דבר עם הקלטת סרטונים, אגב.