עם מה אנחנו עובדים

כשאתם מנסים להתפתח מבחינה אישית, רגשית, ללמוד מתימטיקה, ללמוד לרוץ או לנגן – עם מה אתם עובדים? מה הכלי? מה אתם מנסים לשפר או לפתח? אנחנו משתמשים בכל מיני מילים.

לפתח את עצמי, להיות רגוע, להוריד/להעלות את האנרגיה שלי, או לשלוט בעצמי.

מה המילים האלה מייצגות?

הכלי הוא המוח, ובצורה רחבה יותר – מערכת העצבים שלנו, שהמוח הוא חלק ממנה. אם יש אדם רגוע יותר מכם, הכימיקלים שמערכת העצבים שלו מזרימה בדם יוצרים את הרוגע הזה. אם מישהו יודע לערוך וידאו, המוח שלו יודע לתת את הפקודות המתאימות בגוף. בגיל ההתבגרות המוח הוא זה שמוציא אותנו מאיזון.

להגיע ללונדון במרכבה

מערכת העצבים שלנו עתיקה. חלקים ממנה נשארו כמו אצל הזוחלים. החלקים החדשים התפתחו רק קצת מעבר לזו של קופי האדם. עתיקה. מצד שני, החיים שלנו השתנו מאז, השאיפות שלנו השתנו, הדרישות. הן חדשות. אפשר לומר שאנחנו נוסעים על מרכבה רתומה לסוסים, אבל רוצים להגיע איתה ללונדון. היה עדיף מטוס, אבל אין לנו.

מערכת העצבים שלנו נועדה לעזור לנו לשרוד, להביא צאצאים לעולם – ושהם ישרדו.  זהו בערך. לא שמחה, לא רוגע. תקשורת בסיסית כן, עם השבט – כדי לשרוד. ראיה מסוימת קדימה – כדי לשרוד. זה האוטומט.

כשאתם עצובים, דואגים, פוחדים, צועקים על הילדים, מכורים לפורנו וזה הורס לכם את היחסים – זה לא כי משהו איתכם לא בסדר. אלו נושאים שלא חשוב למערכת האוטומטית שלנו לטפל בהם. אם אנחנו רוצים להפיק מעצמנו משהו מעבר לזה, זו תהיה עבודה מתמידה נגד גרביטציה. זה לבנות מטוס.

לבנות מטוס

כל גישת התפתחות שאי פעם למדתי והערכתי התבססה על נקודת מוצא דומה: שאיפה למצב מסוים של מערכת העצבים, ומשם אפשר לפעול בצורה מיטיבה, לנו ולאחרים. ביוגה זה נקרא "עוררות ללא מתח". בבודהיזם – "להיות במרכז". בפוקוסינג – "נוכחות". התיאוריה הפולי-וגאלית מדברת על "מצב ונטרלי" – שבו יש לנו יכולת לחוות קשר עם אחרים. אמנויות לחימה מזרחיות מבססות את הכוח על מצב מדיטטיבי. בפסיכולוגיה מדברים על "לפתח צופה" (שצופה מהצד על החוויה שלנו ולא טובע בה) והקואצ'ינג הקלאסי של לנדמרק מדבר על להקשיב לקולות בראש, במקום להזדהות איתם.

לא מזמן יצאתי לדייט, ופגשתי גבר שמאוד התלהבתי ממנו. מעבר לזה שהוא ספורטיבי ונראה טוב, יש לו אנרגיית חיים ואנרגיית עשיה מהממות. חשבתי לעצמי, וואי, איזה שותפים מעולים אנחנו יכולים להיות. בפגישה השניה היה רגע שבו הבנתי שזה לא יקרה. לא נמשך אלי פיזית. אאוץ'. 

להתמודד עם אגרופים בפנים

כל חוויה כואבת היא כמו אגרוף בפנים. אין הבדל גדול בין מכה פיזית להפתעה רעה. הנטיה של מערכת העצבים היא להסגר. לתקוף או לקפוא. במצב רגיל היתי נסגרת מבפנים. בצורה נחמדה, אבל ברורה, היתי מסלקת אותו מהבית. אלא שאני היתי אחרי שבוע שלם של עבודה רגשית עמוקה. עם הרבה מדיטציות מסוגים שונים, פסיכודרמה, עבודה עם מגע. היתי במקום טוב. הרגשתי את הכאב, האכזבה, העלבון – אבל יכולתי להמשיך לנשום, לראות אותו, להשאר בזמן הווה. שכבנו מחובקים על המיטה ודיברנו. על זה, על דברים אחרים. בהמשך גיליתי אותו בתור שותף מושלם לשחיה ומקור ידע עצום לגבי השקעות.

לעבוד עם מערכת העצבים

אם אנחנו רוצים להתקדם בצורה מיטיבה, בכל תחום שהוא – אנחנו צריכים למצוא דרך כלשהי לעבוד עם מערכת העצבים שלנו. לעבד טראומות שיוצרות את ה"הקפצות" של מערכת העצבים שלנו (חרדה, זעם) או ההשתקות שלה (דכאון, יאוש). לתרגל פיזית סוגים של עבודה שמלמדים להכנס למצב הזה – יוגה, פוקוסינג, מדיטציה מסוגים שונים, אמנויות לחימה ותרגולים דומים. לחתור לחיים שבהם הרבה מהזמן שלנו עובר במצבים טובים למערכת העצבים שלנו – עם אנשים קרובים, בחוץ, בפעילות, ברוגע, ביצירה. 

וגם – להתרחק ולחתור להקטין עוד ועוד את הזמן שבו אנחנו מבלים במצבים שהם גרועים למערכת העצבים שלנו. עבודה מוגזמת שיוצרת סטרס, מצבי תוקפנות כלפינו וכלפי אחרים, מצבי חוסר תזוזה של הגוף, וגם – התקשורת התוקפנית, המלחיצה, המעוררת מדי שזורמת אלינו כמעט מכל מסך שאנחנו מתמגנטים אליו.

נ.ב. אני בכלל לא מדברת רק על התפתחות אישית. מערכת העצבים שלנו היא הבסיס לכל סוג של למידה או עשיה. שאלו כל אומן בתחומו.