עצמאות בסביבה לא תומכת
ככל שתהיו יותר מצליחים, יותר אנרגטיים, ככל שתחשבו מחוץ לקופסה יותר ויותר – כך תווצר בעיה חדשה. התרבות שלנו עיצבה אותנו להיות כנועים. החל מגן הילדים לימדו אותנו לשחק יפה ובשקט, לא לרוץ בחצר, לא לעמוד על כסאות, תמיד לחלוק צעצועים, ו"מה שיוצא – אני מרוצה". גם בבית עיצבו את סגנון החשיבה שלנו כמוגבל למדי: אסור לדבר עם זרים, צריך לגמור מהצלחת, אסור לבקש יותר מדי מההורים, ואם לא נסדר את החדר נקבל עונש. לימדו אותנו גם אילו מקצועות הם טובים ורצויים (רופא, עו"ד ומהנדס בסביבות מסוימות, מורה או אחות בסביבות אחרות), ואלו הם מסוכנים, נחותים או לא מתאימים לנו אישית. לא הכל פתוח. יש משפחות שלמות של רופאים, של עו"ד, של אנשי עסקים, אמנים, מורים. זה לא גנטי בעיקרו. זה מה שמלמדים כנכון במשפחה מסוימת. יש משפחות של שכירים ומשפחות של עצמאיים. סט די קטן של אופציות.
יום אחד יצאתם למסע
יום אחד התעוררתם. התחלתם להשתנות. קראתם ספרים אחרים, דיברתם עם אנשים אחרים, למדתם משהו אחר ממישהו או משהו. עכשיו נוצר פער. פער בין מה שלימדו אתכם שהוא נכון, לבין מה שאתם רוצים ונמשכים אליו. גדלתם במשפחת הייטקיסטים שכירים ואנשי אקדמיה, ויום אחד אתם רוצים להיות מדריכי טיולים. גדלתם במשפחת טבחים וקונדיטורים, ויום אחד אתם מתאהבים ברואו-פוד.
ניקח את התסריט הטוב ביותר: כולם תומכים בכם. הם אוהבים אתכם, סומכים עליכם, משתדלים לקבל אתכם ואת השינוי שלכם. הם מבינים שאתם עצמאיים וזכותכם לעשות מה שנראה לכם.
אחרים לא יודעים כיצד לתמוך
עדיין. אין להם שום מושג איך לתמוך בכם. אם הם שכירים, הם לא יודעים איך עצמאי אמור להתנהל עם כסף. אם הם אמנים, הם לא יודעים איך לומדים למבחן בטכניון. אם הם גדלו על תפיסה של "לאכול עוגות עושה אותך מאושר" הם לא מבינים איך אפשר לחגוג יומולדת ללא סוכר. הפער הזה קשור הרבה יותר לתפיסות מושרשות ולרגשות עמוקים מאשר לרצון טוב.
בגלל זה משפחות שלמות מתנהלות באותו סגנון. יציאה מסגנון חשיבה של תרבות ושל משפחה דומה לציפור על קפיץ שקופצת החוצה מתוך שעון קוקיה. היא טסה קדימה, אבל ככל שהיא מתקדמת הקפיץ מושך אותה חזק יותר אחורה, עד שהיא נעצרת וחוזרת פנימה.
לבחור להתנתק?
אחד הפתרונות המוצעים לבעיה הזו הוא ניתוק. אנשים וספרים מדברים על "אנשים מרעילים" או "אנשים ברמת מודעות נמוכה יותר" ומדריכים אותנו להתנתק מהם, כדי להיות יכולים להתקדם באמת. אני לא אוהבת את קו החשיבה הזה בכלל – אם כי לפעמים קשה לעמוד בפיתוי לתייג אנשים מסוימים ככאלה. אם אנשים שמפריעים לנו הם ידידים מזדמנים או קרובי משפחה רחוקים, אולי דלדול הקשר איתם הוא פתרון. אבל אלו יכולים להיות הורים, אחים, חברים טובים. גבר צעיר מאוד ומצליח מאוד סיפר לי שהוא מבקר את משפחתו אולם אוסר על אביו לדבר אפילו מילה אחת על העסק שלו. "כל מילה שלו יכולה להפיל אותי לגמרי", הוא אומר. כמובן שהם גם לא מדברים על דברים אחרים, כי זה הדבר היחיד שעליו הם באמת רוצים לדבר. להתנתק מאנשים כאלה עלול להשאיר אותנו מנותקים מעצמנו, כמו עץ ללא שורשים.
הם הרי משקפים קול פנימי
יותר מזה. האנשים הללו שנדמה שמעכבים אותנו מייצגים גם צדדים שקיימים בחשיבה שלנו עצמנו. לסתום את הפיות שלהם לא יכול לסתום את הקול שלהם שכבר נמצא בתוך המוח שלנו.
לבחור שותפים חדשים לדרך
אחת ההצעות שלי היא להקיף את עצמנו באנשים שעושים את מה שאנחנו רוצים לעשות. שחושבים כמו שאנחנו רוצים לחשוב. זה פרויקט, זה לא בא ביום אחד. יתכן שתצליחו למצוא אנשים מהתחום שלכם שמוכנים להתיחס אליכם כשווים אל שווים ואולי לעשות פרויקטים יחד. יתכן שתצטרכו להתחיל "מלמטה" ואולי לשלם לאנשים הללו (אימון, יעוץ, הדרכה, מנטורינג) כדי שיקדישו לכם זמן, או להיפך, לעשות עבורם עבודה בתשלום. קשרים כאלה לא יסולאו בפז. פתאום מישהו קליל עם כסף, משלם לכם בשמחה ואפילו מוסיף על השכר שביקשתם, אחרי שכל חייכם היתם מוקפים רק בחששות לגבי כסף. פתאום מישהו חולק בשמחה מידע על מתחרים וסומך עליכם, אחרי שתמיד לימדו אתכם לחשוד באנשים ולקמץ במידע. פתאום מישהו משתף בגלוי שהוא מנסה להיות הכי טוב בתחומו, אחרי שאתכם לימדו תמיד להצטנע. זה מרענן. זה משנה אתכם. זה מחזק. תבניות מוחיות חדשות נוצרות אצלכם.
להקשיב לכל הקולות
ומה עם הקרובים? ההצעה שלי היא להקשיב. להקשיב לפחד שלהם. לשמוע את הפחד בתוך הכעס, הביקורת והאזהרות. הם מבטאים אותו חזק כי הם פוחדים מאוד עליכם. וזה גם הפחד שלכם, אחרת זה לא היה מטריד אתכם כלל. נכון? זה נוגע בנקודה רגישה, אחרת זה היה עובר לידכם כמו כל מיני סיפורים אחרים שהם מספרים. אז משמעותי לשמוע את זה. לא צריכים להסכים, לא צריכים לסגת, ולא צריכים להלחם (מלחמה מגבירה את הפחד). להקשיב. לתת להם לבטא את הפחד שקיים בנו בכל מקרה. זו יכולת אדירה – להיות יכולים להביא אמפתיה למקום הפוחד שבנו (שמבוטא כרגע ע"י אדם אחר). כמו ילד קטן שבוכה ופוחד, ואנחנו יכולים לחבק אותו, להיות איתו, לשמוע את נקודת המבט שלו. מאוד מרגיע.
הבטחון העצמי גדל
ואז קורה משהו מעניין. במקום לקטון, הבטחון העצמי שלכם גדל. אתם חושבים על עוד תסריטים – ופותרים אותם. חושבים על עוד סיכונים – ומחליטים שאתם מוכנים ליטול אותם. אתם מביאים אמפתיה למקומות הפנימיים שלכם שפוחדים – והם מתחזקים מזה, משתחררים, מרפים. יכול להיות שחלק מהסביבה המיידית שלכם מוכן לצעוד איתכם קדימה, לבנות יחד איתכם חשיבה חדשה, מחוץ לקופסה ששניכם גדלתם בתוכה, וזה יהיה כיף אדיר. עדיין תשמרו על השורשים ועל הקשרים הכל כך עמוקים, וגם תצעדו קדימה. יכול להיות שלאחרים יקח יותר זמן, הם ישארו חשדניים אבל פחות ופחות, ואתם תוכלו לקבל את זה בלי להיות מאוימים מזה ומהם, ואולי גם החשיבה שלהם תהיה פרודוקטיבית בשבילכם – לפחות בחלקה. אנשים ביקורתיים לפעמים מעלים רעיונות מעניינים.
יוצאים לעצמאות
ויום אחד אתם מוצאים את עצמכם עצמאיים, אוטונומיים. לא מחכים לאישור מהסביבה, אם כי אישור תמיד נעים כאשר הוא קיים. לא שואלים אף אחד מה לעשות, אם כי תמיד נעים לשתף בתוכניות ולחשוב יחד. לא מסתכלים בסביבה המיידית שלכם כדי להבין מה לעשות, אלא מסתכלים רחוק יותר, לסביבות אחרות. ניתקתם את הקפיץ של הקוקיה – והוא עכשיו אצלכם בכיס. חלק מהצידה שלכם לדרך, אבל לא חלק עיקרי. אתם מסתכלים רחוק יותר קדימה ממה שאי פעם דמיינתם, וצועדים.
מזל טוב.
מרי אוליבר אמרה את זה יותר טוב
המסע/מרי אוליבר. תרגום: לילה קמחי
יום אחד ידעת סוף סוף
מה עלייך לעשות והתחלת,
למרות שהקולות סביבך
המשיכו לצעוק
את עצתם הרעה –
למרות שכל הבית
החל לרעוד
ואת חשת את המשיכה המוכרת
בקרסולייך.
"תקני את חיי!"
צעק כל קול
אך את לא עצרת
ידעת מה עלייך לעשות
למרות שהרוח חיטטה
באצבעותיה הנוקשות
ביסודות עצמם ממש,
למרות שהמלנכוליה שלהם
היתה נוראה.
זה היה כבר מאוחר מספיק,
ולילה פראי,
והכביש מלא
בענפים שנפלו ואבנים.
אך קמעה קמעה,
כשהשארת את קולותיהם מאחור,
הכוכבים החלו לבעור
דרך סדיני העננים,
והיה שם קול חדש,
שאט אט
זיהית כשלך,
הוא שאירח לך חברה
כשפסעת עמוק יותר ויותר
אל תוך העולם,
נחושה לעשות
את הדבר היחיד שיכולת לעשות –
נחושה להציל
את החיים היחידים
שיכולת להציל.
