איך שני בני הזוג יכולים להיות חזקים – עצמאות הדדית

איך שני בני הזוג יכולים להיות חזקים – עצמאות הדדית

 

סטלה היתה אישה בשנות השבעים לחייה, כשהכרתי אותה. חיה לבד. אהבתי מאוד לתפור פעם, סיפרה לי. היתי מוכשרת מאוד. רציתי להיות מעצבת שמלות כלה, לפתוח סטודיו משלי. אבל בעלי לא רצה. אמר שזה סיכון גדול, ויש הרבה מעצבות בשוק. עדיף להיות שכירה עם משכורת בטוחה. וגם, הוא הרויח טוב, כך שכסף לא חסר. לא רציתי להלחם בו יותר מדי. ואז הוא נפטר, כשהיתי בת 55. לא אהבתי במיוחד להיות שכירה, ולא היתי צריכה כסף, אז התפטרתי. נשארתי בלי כלום עד היום. עשרים שנה.

נוח לנו לתת לגבר להוביל

אין טעם להאשים את הגברים. נוח לנו הנשים במקום הזה. לרובנו זה קורה אחרי הלידה הראשונה. אנחנו נותנות לגבר להוביל. בבית, אנחנו מרגישות בבית. בחוץ, המציאות נתפסת כקרה, מאיימת, קשוחה. בין אם אנחנו נשארות לעבוד בעבודת הבית, יוצאות לעבוד מחוץ לבית, או מנהלות עסק קטן – רובנו רואות את הגבר בתור המפרנס. האחראי לפרנסה. לעיתים זה כך אפילו אם אנחנו מרויחות יותר ממנו, או כמוהו. עם האחריות, אנחנו משאירות אצלו את ההחלטות: לאיזה כוון הזוג הזה יתקדם, ואנחנו בתוכו. בהגיון מפתה של "בעל הדיעה הוא בעל המאה", איזה קול פנימי בנו מחליט שאם הוא זה שמרויח, זה שיודע ומסוגל להתמודד עם העולם שבחוץ ולפרנס, הוא זה שגם יודע מה טוב ונכון לנו לעשות. לפעמים אנחנו נותנות לו להוביל כי הוא רוצה. כי קול פנימי בנו, שתוכנת מדורי דורות, אומר שכך נכון. כי כך נוח.

הגבר הוא זה שיחליט אם הרעיון שלנו לעסק החדש, ללימודים או להשקעה מיוחדת הוא "נכון" או לא. מציאותי או לא. נלך עליו או שלא.

החלוקה המסורתית – מה הבעיה?

לכאורה, אין פה בעיה. זוהי החלוקה המסורתית, שעבדה לא רע לאורך ההסטוריה. האשה תגדל את הילדים, תדאג לתזונה ולבריאות של כולם, תטפח את הקשרים החברתיים של המשפחה ואת הסביבה הפיזית, והגבר יפרנס. זה יכול לעבוד.

אבל יש פה כמה בעיות (בעניין של האחריות. לא בהכרח בעניין של חלוקת התפקידים עצמה). אתעלם מהעניין הזה שבמקרה של פרידה (וסטטיסטית, זה סביר מאוד) – אנחנו הנשים, וילדינו, עלולים להגיע לעוני, או, כמו סטלה, להגיע לריקנות אדירה. נניח שאנחנו מטפחות בצורה נפלאה את הנישואין שלנו, והם באמת נהדרים, ולא נפרד. סטטיסטית, גם לזה יש סיכוי לא רע. הבעיה הגדולה יותר היא שאחד מבני הזוג – אנחנו – ממשכן את הכוח שלו. מפקיד אותו אצל משכונאי קשיש בסמטה אפלה, ומעולם לא חוזר לדרוש אותו. יש לנו כוח – בבית – אבל זה לא ממצה את כל הכוח שלנו. היה לנו עוד כוח, לפני שילדנו. עוד תחומי עניין, כישורים, שאיפות וחלומות. ועכשיו נתנו לאדם אחר – אהוב ורב מעלות ככל שיהיה – לעצב את דרכנו.

זה לא סביר. מורכב מספיק לאדם למצוא את דרכו בחיים. לדרוש מאדם אחד לעצב היטב את דרכו של אדם אחר בחיים – זה פשוט בלתי אפשרי. זה לא יעבוד היטב. הדרך שתבחר לא תתאים לגמרי.

הפקדנו יותר מדי

זו הבעיה עם הפקדת הכוח שלנו – הפקדנו יותר מדי. יחד עם הכוח לנהל את כל פרנסת הבית, הפקדנו גם את הכוח לנהל את הכוון האישי שלנו בחיים. ולפעמים הפקדנו את הכוח לנהל את הכוון שלנו בחיים, גם בלי להפקיד את הכוח לפרנס.

וזו לא כל הבעיה. בצורה שלא קל להבין מיד, עם הפקדת הכוח שלנו, הפקדנו גם מפתח לעוד כוח פוטנציאלי של בן הזוג.

עצמאות הדדית

סטיבן קובי, בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים ביותר", מתאר שלושה שלבים בהתפתחות העצמאות שלנו. הראשון הוא תלות. אנחנו תלותיים כילדים. אחריו מגיעה עצמאות. כמתבגרים אנחנו הופכים להיות עצמאיים פיזית ואח"כ רגשית. והשלישי הוא Interdependance, מושג שאתרגם כ"עצמאות הדדית". עצמאות הדדית היא כאשר שני אנשים עצמאיים כורכים את חייהם זה בזה. מחזקים זה את זה. יוצרים יחד יצירה חדשה. מתקדמים יחד. העניין הוא, שעצמאות הדדית איננה תלות או סימביוזה. היא מתבססת ומתחילה בעצמאות של כל אחד בנפרד. אם צד אחד תלוי – ואלו הן אנחנו הנשים – הצד השני חסום גם הוא. הוא לא יכול להיות עצמאי הדדית. אין לו עם מי.

אשה שעמדה במקום הזה

אשה שנמצאת במקום הזה שיתפה אותי. יש לה חלום, די ריאלי לדעתה (גם לדעתי, אם מישהו שואל), ובעלה פוסל אותו. זה לא מסלול מסודר, ואין שם קרן פנסיה ואוטו מליסינג (לא מדויק, אגב, כי גם עצמאית יכולה לשכור לעצמה אוטו מליסינג ולהפריש לקרן פנסיה. נניח לזה). פוסל. לא. ומצד שני, הוא אומר לה בגלוי, שהוא היה רוצה אותה חזקה מולו. מישהי שתעמוד איתו על אותו מישור, ותיתן לו קונטרה. אבל אל תלכי ללימודים האלה. זה לא נכון. דיברנו על עצמאות הדדית. עברתי מתלות לתלות, אמרה. מתלות כילדה לנישואין בגיל צעיר – ותלות בתוכם.

אומרים שכשגבר ואישה מתחתנים, האישה רוצה שהגבר ישתנה, והגבר רק רוצה שהאישה לא תשתנה. אני אומרת שכולנו רוצים להשתנות, עמוק בתוכנו, וכולנו גם חוששים משינוי, ולא רוצים להשתנות. והמעניין הוא, שזוג משתנה יחד. תמיד. מתפתח יחד. אולי לא בקצב זהה, או לכוון זהה, אבל משהו כזה קורה.

מה קורה לגבר?

והגבר שרואה שאשתו מתחילה להראות סימני שינוי, ומנסה להזכר איפה הפקידה את הכוח שלה, וכמה עולה לדרוש אותו עכשיו, נמשך לשינוי וחושש ממנו. לא רק מהשינוי שלה, אלא גם מהשינוי שלו, שהוא חש שיקרה במקביל. אין לו ברירה. משהו במאזן משתנה, וגם הוא ישתנה.

אז הוא מתנגד. ופה יש נקודה קריטית. גם האישה, אנחנו, חוששות להשתנות. והנה גם הגבר מפגין את החשש שלו, ההתנגדות שלו, הסירוב. אז קל ומפתה להמשך לשם. לוותר. כמו סטלה. לא לפתוח סלון כלות עצמאי. לחזור למקום הנוח, המוכר, שבו בילינו 7-10 שנים של גידול ילדים, ואולי יותר. המקום שבו דבר חדש לא קורה. מתחילה ההזדקנות, שיכולה להתחיל גם לפני ההזדקנות הפיזית. או שלא. או שניקח את האחריות. האחריות על השינוי. על הצמיחה. על ההתפתחות של שנינו, על החתירה מתלות לעצמאות הדדית. והתהליך הזה עובר, כנראה, בהגשמת החלום שלנו – לנוכח ההתנגדות, החיצונית והפנימית, ועם הרבה מאוד אמפטיה אליה. אמפטיה אל הגבר שמתנגד, ואל הקול שבנו שמהסס מאוד. אמפטיה לשניהם, ועדיין, המשיכה קדימה, לשינוי היא כוח טבעי חזק ביותר, אם נכיר בו.

אישה אחרת במקום דומה

אישה אחרת שיתפה אותי היום. אני רוצה להתחיל בקטן, אמרה. יש מקום שרוצה שאהיה פרילנסרית עבורו, סה"כ אחה"צ אחד בשבוע. לא סיפור גדול, אבל זו תהיה ההתחלה שלי. התחלת דרכי כעצמאית בתחום המקצועי שלי. בעלי אומר שהוא תומך, אבל הוא לא תומך. הוא לא מוכן להיות עם הילדים ולוותר על קצת עבודה משלו. הוא אומר שזה לא רווחי מספיק. אני יכולה לקחת בייביסיטר ולהתקדם בלעדיו, אבל מפריע לי שהוא לא תומך בי.

דיברנו על זה. בואי נעשה הפרדה, הצעתי. מה יותר קריטי לך עכשיו: לשנות אותו? לדרוש את התמיכה שלו? או להיות עצמאית? הוא ישתנה איתך. שום דבר לא נשאר קבוע. אבל תהליכים לוקחים זמן. אם את רוצה לדרוש את התמיכה שלו – את תקבלי אותה בסופו של דבר. יתכן שהוא יתמוך בך ממש רק אחרי שתוכיחי את עצמך, רק אחרי שתצליחי. אבל אם את רוצה להיות עצמאית – אם זו המטרה – אז קדימה. תתחילי. קחי בייביסיטר. התשלום של העבודה יכסה כמעט רק את הבייביסיטר? אז מה! לפעמים משלמים על לימודים. אלו לימודים, כהתחלה. אפילו אם רק לכמה חודשים. אח"כ תעלי תעריפים. גברים, אגב, מוציאים כסף יותר בקלות על העסק שלהם וכך פורצים איתו קדימה יותר מהר. מספיק להתקשקש איתו אם הוא תומך או לא, נגיע לזה. ואחרי שבוע קיבלתי טלפון, עשיתי את זה. התחלתי שם. מאתגר ומעורר.

לא לחכות לתמיכה

זו אפשרות שעומדת בפני כולנו. לצעוד קדימה. כולם יצטרפו אלינו בהמשך. צריכות אישור? מעולה. אישור זה נפלא, ואפשר למצוא אותו במקומות רבים. בטח יש סביבך אנשים מסוימים שתומכים בך, או שתקני תמיכה בתשלום. ההתעקשות שלנו לקבל אישור במקום שבו אנחנו לא מקבלות אותו – כרגע – למשל בזוגיות – היא הבחירה שלנו לדרוך במקום. וכמו כל בחירה, אנחנו יכולות לבחור אחרת לגמרי.

ואגב, אם התלונה המתמדת שלך היא שאת לא מקבלת תמיכה – האם את תומכת? באמת, עמוקות? במה שחשוב לו ביותר? לא על חשבונך ועל חשבון הזמן שלך, אלא רגשית, באמת?

ואם הספר שלי אצלך…

ואת רוצה לבדוק קצת את הנושא הזה בחייך, אז החלק שמתחיל בעמ' 23 והתרגיל שאחריו יכולים להתאים.
עוד פרטים על הספר

רוצה עוד?

רוצה לקבל את כל החומרים הכי טובים שלי על התפתחות אישית?
כווני חשיבה חדשים ודחיפה עדינה קדימה. כאן מזמינים:

אולי יעניין אותך גם: