פוסט יום הולדת 43
נתחיל מהמספר.
43 הוא מספר חסר חן.
זה לא 42, 45 המפוארים. זה לא 44, 46 השובבים.
ל – 43 פשוט אין את זה. 43 הוא סתם שם, איפשהו בתחילת עשור הארבעים.
אישה אמרה לי פעם – בגיל 40 הרגשתי ונראיתי הכי טוב. עשור הארבעים הוא הכי טוב בהרבה דברים, כנראה. שיא של כוח פיזי ואנרגיה, מראה מושך, ידע ויכולת מקצועית אולי. הניצוצות שיש לכל אדם. כמה כל אלו ימשכו? לא יודעים. השיא ימשך עד נקודה כלשהי בעשור ה – 50, כנראה. בשנות העשרים והשלושים היתה בניה, ארבעים הוא המימוש, ומתישהו יתחיל איבוד.
משחק סופי
בתורת המשחקים, משחק סופי מנוהל אחרת ממשחק אינסופי. בגיל 42 התחלתי להבין את זה, שהמשחק סופי. קיבלתי נצנוץ תזכורת לסופיות המשחק כאשר לפני כמה חודשים קמתי יום אחד בבוקר עם דלקת בפרק כף יד ימין. כאב חזק שלא קשור לשום דבר שאני עושה. קרח עוזר ושום דבר אחר לא. היי, אמרתי,
אני בכושר מעולה. אוכלת בהקפדה כבר שנים. ישנה 8 שעות בלילה. אין פטור מהדברים האלה?
מסתבר שלא. כאב לי אפילו להרים כוס מים. לכמה שבועות גיליתי מה קורה כאשר הגוף לא זורם איתי בכלל.
השנה התחלתי להגיד לעצמי שאני לא מחכה לשום דבר. אני עושה עכשיו את מה שאני רוצה לעשות. אני חיה עכשיו את איך שאני רוצה לחיות. משהו בסיסי השתנה. אם בשנות העשרים והשלושים היתה לי סבלנות מסוימת – אני אהיה ילדה טובה ובסוף אקבל פרס – עכשיו כבר לא הסכמתי לחכות.
זה אמר לעשות כל מיני שינויים, וזה לא היה נוח. מי שמחטט בבלוג שלי כבר מוצא רמזים לסיפורים שעוד לא הגיע זמנם להיות מסופרים עד הסוף. גם אנשים שלא אהבו בכלל צעדים שעשיתי, היו חייבים להודות שיש לי אומץ. זה לא היה אומץ. אולי קצת. זו היתה בעיקר הבנה שזה הזמן שלי. אין עוד המון.
על מה מתחרטים
סטטיסטית אנשים מתחרטים יותר על מה שהם לא עשו מאשר על מה שהם עושים. התחלתי להגיד לאנשים שיש שלוש אופציות בכל נושא: הצלחה, כשלון, ושזה יתמסמס. שני הראשונים אחלה. הצלחה ברור. מכשלון צומחים. השלישי הוא הכואב. ואני לא הולכת לשם. החלפתי את הסיסמה שלי במחשב ל:
The Gate is Open.
להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני יכולה.
אתמול ביום ההולדת שלי, קיבלתי טיפול וואטסו. המטפלת שמה מצופים על הרגליים שלי ותחת הראש, והתחילה להניע אותי במים. אחרי דקותיים היא אומרת, אני מצטערת שאני מפסיקה את הטיפול. את קטנה אבל מטעה. יש לך מסת שריר מטורפת – מה זה? את צריכה מצוף יותר גדול. אח"כ, בסוף הטיפול, אמרה לי: לא מגיעים לדבר כזה סתם מהליכה בפארק. זה כנראה חשוב לך.
זה חשוב לי. הרגשתי השנה לפרקים כמו ציפור שזרקו אותה מהקן. קן הביטחון הרדום. זרקו אותה והיא צריכה לעוף – אבל גם יכולה לעוף, וגם מוקפת באהבה ותמיכה מופלאות – לעוף. היי, אני בת 43, יש לי מסת שריר מטורפת, לא לנצח אבל יש. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. וכדאי שאעשה את זה עכשיו.
יש מצב שזו היתה השנה הכי טובה בחיי, ואני מתכוונת להמשיך את השנה הזו בערך באותו הכוון – שזה די מרגש.
