פוסט יום הולדת 44

אפשר לומר שהיתה לי שנה לא טובה. אבל דן אריאלי לימד אותנו שסוף החויה הוא שקובע את הזכרון ממנה, וממש בסוף השנה הזו השלמתי איתה. הבנתי שהיתי צריכה לעשות עבודות בית. השלמתי גם עם המידה שבה הצלחתי לעשות אותן – והמידה שלא. 

בחצי השנה הראשונה התכוננתי לקפיצה שעשיתי – להתגרש ולעבור דירה – ובחצי השנה השניה מצאתי את עצמי באויר. היתה הרבה עבודה בשני החלקים. בהתחלה, להרגיע את עצמי ואת כולם. בהמשך – בניה. יום אחד, לא מזמן, הסתכלתי מסביב וראיתי שאנחנו כולנו בסדר. 

הבנתי שאנחנו בסדר

בתחושה הפנימית תמיד יש עניינים, אבל אם אני בוחנת את העובדות – אני רואה שהילדים שלי בילו את רוב הקיץ עם חברים וספורט ולא רק במיטה עם הטלפון, שמי שהיה צריך טיפול להפרעת קשב קיבל (מצאנו איזה בדיוק), הסתדר ומצליח בלימודים, שאורי ואני הסדרנו את הכל וממשיכים בשלווה בעניינינו. הוא אפילו צלצל אלי בהתרגשות כשקיבל סכום כסף קטן מאיזה סטראטאפ – וחלק אותו איתי, המותק הזה. אני רואה שיש לי דירה יפה ומאורגנת, והילדים הפנימו באילו ימים הם אצלי. יש להם בית, גם אם הוא נמצא בשתי דירות ועם שני הורים נפרדים – ומספיק מתואמים. 

פחד החירות

השנה פגשתי את אחד הפחדים האנושיים הבסיסיים – פחד החירות. מגבלות שהפריעו לי הוסרו, ומצאתי את עצמי בחופש מוזר. קצת כמו בילבי. ילדה שגרה בבית ללא מבוגרים, ויש לה כוח של מבוגר. כסף, מרץ וכוח פיזי. יכולתי לנקות כל היום כולל חלונות, או להשאיר כלים ואשפה פזורים על כל המטבח. לכתוב מאמרים כל הסופ"ש הפנוי שלי בלי לקום, או לשחות ולרוץ בים לבד שעות. החלטות כלכליות, מיתוג מחדש לאתר למשל. לפגוש את מי שאני רוצה, ללא חובת דווח – ואין בהכרח למי לדווח, גם אם אני רוצה.

כמו שטולסטוי תאר

יחסים חדשים שיחזרו ב – 80% את הקשיים בקשר שהסתיים. כמו שטולסטוי תיאר, השמחות יחודיות, והקשיים מוכרים עד כאב. לפחות נגמרה ההאשמה – זו הדינמיקה שאני מייצרת ושם נמצאת העבודה שלי. עברתי עוד פרידה כואבת. יחסים שנבנים בגיל ארבעים לא מייצרים את השייכות והבית של יחסים שמתחילים בגיל עשרים – אבל הם כואבים באותה הצורה, כי הם דורכים שוב בתוך אותו הפצע. יצאתי מהמשבר הזה יותר צנועה, יותר אמפתית לכאב של אחרים, יותר רכה ועוד יותר מרגישה את האהבה האחרת שאני מוקפת בה מכל כוון. של משפחה, חברים וקהל.

לקח זמן, יזע (בריצה…) ודמעות – והשלמתי עם זה. איבדתי הרבה מהבית שהיה לי, ולא ממש הצלחתי עדיין לבנות חדש. רק במידה מסוימת. הפסקתי להכחיש ולהלחם בזה. אני גרושה, עצמאית, חזקה, חופשיה, וכן, אף אחד לא במיוחד שומר עלי. יש לי גב נפלא של משפחה וחברים אוהבים ומסורים, אבל גב זה לא בית וזה בסדר. 

מתוך ההשלמה הזו יש שמחה על מה שיש. ויש המון.