45 זה אמצע. אמצע החיים, אמצע בין צעירה למבוגרת. אם לא מסתכלים היטב על הקמטים הקטנים בפני, רק מתוך ההבעה, היציבה והתנועה, אפשר לחשוב שאני צעירה יותר. אבל אני מרגישה בגיל שלי בדיוק.
משווה את עצמי לעצמי ביום ההולדת הקודם. אז – לגמרי מרוכזת בעצמי, בהשרדות, קצת לפני פרידה שמצד אחד הגיעה כהלם מנפץ ומצד שני כבר היתה תלויה באוויר ואימללה אותי. מכחישה שאני אומללה ואוכלת כמויות של שוקולד כדי להתרומם. היום? אין דרמה מיוחדת. גיל 45 מוצא אותי עם יומן מלא לחלוטין עם או בלי קשר לקורונה, חשבון בנק נינוח, ילדים מסתדרים בחיים, רצה, שוחה, עושה יוגה, קראטה וכושר עם משקולות של 4 ק"ג בכל יד. לרוב, אין לי צורך בממתקים ואני נצמדת בכיף לסלטים ולשייקים שלי. קוראת, לומדת, מעמיקה בנושאים חדשים וכותבת בלי סוף. הכתיבה זורמת יותר מאי פעם.
קפטן של ספינה קטנה
אני בזוגיות קרובה ואוהבת כמעט שנה. לא אשווה בין יחסים אלו לאחרים, לכל קשר יש את הקסם שלו – אבל ללא ספק זה הקשר שאני הכי יציבה ועצמאית בו, וגם קרובה, פגיעה ורכה. לא רדומה על סיפון יציב של נישואים ארוכים, ולא חתיכות מרוסקות שנפלטו אל החוף אחרי פרידה. אני כמו קפטן של ספינה קטנה ששטה היטב, עומדת בפני עצמי אך לא לבד, בדירה שכורה נעימה ומוארת, עם בן זוג זמין רגשית, ילדים ועסק שבניתי לאט ובטוח. ארווין יאלום כתב פעם:
כשאני קם בבוקר ומסתכל על רשימת הלקוחות שלי לאותו היום, אני מאושר.
גם אני.
יום אחד גיליתי להפתעתי שאני לא חותרת לדבר. כמו שחיה בים עם גלים מסודרים, במסלול מעגלי שחוזר לחוף היפה והמוכר, היומיום שלי אינטנסיבי וגם רגוע וברור. אני יודעת מה אני עושה, מה אני צריכה לעשות ואיך לעשות את זה. אין הרבה זמן פנוי ואין הרבה מקום למשחק. הבנתי שאין לי כוונה להמציא את עצמי מחדש בעתיד הנראה לעין, ואין לי תחושה שמה שאני עושה ישנה את חיי. זה מצוין לי.
לא חותרת לדבר
אני לא זוכרת מצב כזה בשום גיל. ב – 12 השנים האחרונות רציתי יותר לקוחות. לפני כן רציתי למצוא לעצמי כוון בחיים. עוד לפני כן, בזמן הלימודים בטכניון, רציתי להצטיין בלימודים ולקבל יותר מלגות ופרסים. וכך הלאה, אפשר ללכת אחורה עד ליסודי. תמיד היו לי רצונות, חלומות ופנטזיות, ועבדתי ללא לאות כדי להגשים אותם. עכשיו לא. אני עובדת לאט לאט על כמה פרויקטים חדשים – אתר חדש, אודיו-בוק לספר הראשון, מדריכים חדשים, ספר שני – אבל אני לא שוכבת בלילות ומפנטזת על הפרויקטים האלה. משהו באשליית החתירה קדימה פג.
למעשה, אם אני חושבת על התקדמות ושינוי, אני חושבת על שינוי פנימי, שכנראה יעניין אותי תמיד, וגם על שינוי בחברה, בעולם, במה שקורה איתנו. ומצד שני, על ה"חברה" אני חושבת יותר ויותר כאישית. העבודה שלי הפכה אותי לפחות סטריאוטיפית. אין דבר כזה מבחינתי "חרדים", "צעירים", "עצמאים", "ערבים", אין "אנחנו והם". יש בני אדם. מתוך כל קבוצה יש לפחות 10-20 אנשים שאני מכירה אישית, לעומק. אני יודעת שהמציאות תמיד מורכבת יותר מכל סטריאוטיפ, ושהצרכים העמוקים של כולנו לא זהים, אבל דומים.
אין דבר כזה עבורי "קבוצות"
בכל רגע נתון עובדים איתי גברים ונשים, חילונים ודתיים בדתות שונות כולל "רוחניקיות" עמוקה, שכירים, עצמאים, ללא ילדים ועם 6-12 ילדים, סטודנטים בחרדת בחינות, פרופסורים בחרדת הוראה/כתיבה, אנשים נשואים בכל סוגי הנישואים כולל פוליאמורים, סווינגרים וגם רווקים ששומרים על איסור נגיעה מטעמי דת. מגיל 18 ועד 70, עם פאה מפוארת על הראש או עם ראסטות, עם הפרעת קשב מאובחנת/לא מאובחנת/ ומטופלת/לא מטופלת. בריאים פיקס או סובלים ממחלות אוטואימוניות חסרות מרפא, נוסעים בגי'פ או באוטובוסים, סאחים או מגדלים ירוק בגינה.
כשאומרים לי פרטים יבשים על אדם כלשהו, הם מעוררים אצלי מעט מאוד שיפוט. הנתונים לא אומרים דבר. אני רוצה לפגוש את האדם (בזום, לרוב, אני כבר עשור בזום) ולהבין איך לעשות יחד צעדים קדימה. בין אם זה לחתור חזק למטרה שמציתה את הדמיון שלו, אישית או חברתית, ובין אם זה כמוני, לשפר את סגנון החתירה.
להכיל חוסר וודאות
יש לי גם יותר יכולת להכיר בחוסר וודאות ולהכיל אותה. אנחנו בעידן הקורונה. הגל הראשון היה קשה מנשוא. חרדה, חוסר הבנה, חוסר נשימה כמעט. המצב כרגע נדמה כברור יותר וגם יש לי יותר מקום להכיל את מה שלא ברור ועוד יצטרך להתגלות, ואולי הוא גדול ממה שגלוי על פני השטח. סוג של התבגרות, כנראה.
