לפני כמה ימים נכנסתי למיטה באמצע היום, כמו בכל יום מאז ששתיתי לגימת קורונה, ואמרתי לעצמי בהשלמה, שמחה:
כל תקופה היא משהו אחר.
תיאור מצוין של השנה הזו בחיי: משהו אחר. לגמרי. מגיל 23 היתי בזוגיות, בתור מרכיב מרכזי בחיי, והשנה לא. קרו כל מיני דברים השנה, אבל זה כנראה היה הנושא הדומיננטי, לכן אכתוב עליו.
התנגשות בקיר
הפרידה האחרונה נחוותה אצלי כמו התנגשות בקיר, בנהיגה ב-100 קמ"ש. הקשר היה מדהים, וראיתי אותנו יחד לטווח ארוך. ליד המיטה שלי היה מונח קישוט קטן של שתי בובות. סבא וסבתא חמודים, אפורי שיער, סורגים ביחד סוודר. ביום בהיר אחד, אותו גבר אמר לי שהוא צריך לעזוב.
הקשר שלנו הוא מה שחיפשתי כל החיים ורציתי, אבל אני לא יכול לוותר על עוד ילד. אני יודע שאת לא רוצה, וכבר דיברנו על זה, אז אין מה לעשות.
זה לא נישואים שמשנים פאזה לאט, בתהליך משותף של כמה שנים. זה גם לא הקשר הבא שגסס בצורה גרועה, מלאת סבל – וסיומו נחווה כהקלה. זה היה אושר עצום שנחבט בפרצוף בעוצמה. בשבוע הראשון שכבתי במיטה בלילות, לא קרובה לישון. הגוף לא הסכים לוותר, להוריד אנרגיה. רצון להלחם, לפעול, לשנות, לעשות משהו – והבנה שאני לא יכולה לעשות דבר.
הארגז בבגאז'
אחרי כמה שבועות, ניסיתי לעשות מה שעשיתי בפעמים הקודמות – למצוא קשר אחר. לא במקום עיבוד של מה שקורה פה, וזה לא יבטל את המשבר שאני עוברת, אבל לא הכל חייב להיות טורי – אפשר במקביל. נכון שהדרישות שלי בשמיים, אמרתי לעצמי, אבל יש גברים כאלה. קל לי להכנס לקשר, אני יודעת להיות בקשר, ואני עכשיו לוקחת את עצמי בידיים. נארגן משהו טוב אחר.
נסעתי לדירה של החבר האחרון ולקחתי משם את החפצים שלי – בלנדר לשייקים, משקולות, מזרון יוגה, חלוק אמבטיה. השארתי אותם בארגז בבגאז' – בקרוב יעברו למשכנם החדש.
או שלא כל כך מהר.
מסתובבת עם מטר בכיס
עד עכשיו יכולתי לשחרר כל קשר. הסתובבתי בעולם עם זכרונות טובים וגם הבנות על טעויות שנעשו, והתקדמתי. היה לי ברור שחוויות מסוימות לעולם לא ישוחזרו, ולא היתי נעולה על יותר מדי דברים. גבר אחד גבוה והשני קצת נמוך, לא קריטי. אחד מהנדס והשני אדריכל, גם טוב. זה שוחה, זה רץ, זה מבטא אהבה במעשים והשני במגע ובמילים. הרבה אפשרויות טובות.
לא הפעם. הפעם היה לי בכיס מטר, ומדדתי. מחפשת בדיוק את מה שאיבדתי. אותן מידות גוף. אותו גיל. אותו סגנון תקשורת. אותם בילויים ותחביבים. אם אפשר, אז להפגש באותם הימים בהם נפגשנו. פעמיים בשבוע וסופ"ש לסירוגין. אני מנתחת בקלות ובמהירות טיפוסי אישיות של אנשים, כידוע, וחיפשתי בדיוק את אותו הטיפוס. בכל החלוקות. שיהיה לי בהצלחה.
לא היתה. לפחות לא בתחום הזה.
מיליונרית של זמן
מצאתי את עצמי לא בזוגיות – וכן בדברים אחרים. אחרי שעברתי גמילה קשה מאוד מ"בוקר טוב אהובה שלי" ו"לילה טוב בייבי", הרגשתי שיצאתי מחצר קטנה ויפה לטיול ביער שופע.
דבר ראשון, הפכתי למיליונרית של זמן. אחרי שנים של נסיעות ארוכות למרכז, בילויים של סופ"שים שלמים יחד, חופשות ביחד והכל ביחד – הזמן שלי היה לרשותי. לפעמים נסעתי לבקר את משפחתי – אחותי, אחיינים והורים – גם ביום חמישי, גם בשישי וגם בשבת. ניגנתי שעה-שעתיים ביום, 4-5 פעמים בשבוע. התאמנתי בקראטה יותר בסדירות והתקדמתי בחגורות. טיפלתי בביורוקרטיות שדחיתי.
תמיד חשבתי שאני מספיקה המון בגלל 3 גורמים: אין לי ילדים קטנים, אני עובדת מהבית, ולא רואה סדרות. עכשיו ראיתי שבלי זוגיות זה עוד הרבה יותר.
עבודה עמוקה בקבוצה
ידיד הציע לי להשתתף בסדנה אינטנסיבית של שבוע. אמרתי לעצמי, רעיון מעולה. עד היום היתי מושפעת משיקולים של זוגיות ובן זוג. מה מתאים לו מבחינת זמן, כסף, עומק החוויה שהוא מוכן לעבור. עכשיו אני הולכת על זה. השתתפתי בכמה סדנאות כאלה, שכללו עבודה רגשית עמוקה. פסיכודרמה, מדיטציות אקטיביות ושקטות, מגע. אם אני משווה לסדנאות של "הכל דיבורים" שהשתתפתי בהן בעבר, או לסדנאות לזוגות – פה כבר עברתי מהיער לג'ונגל. נכנסתי לקבוצות שאני לא מכירה בכלל, עם תפיסות וסגנון שונה, והתמודדתי עם נושאים של משיכה ודחיה, גיל, אירועי ילדות.
באחת הסדנאות, תוך כדי ריקוד, אמרתי לעצמי, כמו שרי'צרד קוק אומר –
אושר זה ליהנות מזמן העבודה ומזמני הפנאי במידה שווה,
אני אומרת –
אושר זה ליהנות מזוגיות ומלא-זוגיות במידה שווה.
מספיק להאחז!
למה לא המשכת?
עדיין, אני רוצה להיות בזוגיות. ממשיכה לחפש בחריצות בטינדר, באוקיי, באלפא, בפייסבוק. כיף, חוויות טובות, וגם טלטולים ואכזבות. יום אחד, לא מזמן, יצאתי להליכה עם אמי. את יודעת, אמרתי לה,
אני מחפשת זוגיות כבר חצי שנה. אולי אני עושה משהו לא נכון. חוץ מקשרים קלילים, בד"כ דברים לא ממשיכים אחרי שני דייטים. פה ושם מישהו לא רצה להמשיך, אבל בד"כ אני לא המשכתי.
היא שאלה,
למה לא רצית להמשיך? תספרי לי על המקרים שהיו.
סיפרתי לה, ואחרי השיחה הזו ידעתי שיש משהו אקטיבי שאני עושה: פוסלת.
לחזור מרילוקיישן
זמן קצר אח"כ פגשתי גבר אחר, והקליק. מקסים, חכם, לב טוב. מאוד נהניתי איתו. הוצאתי את המטר מהכיס – שוב לא התאים. אבל משהו היה שונה עכשיו. אולי עבר מספיק זמן. אולי הצלחתי להשתכנע שהקשר הקודם נגמר באמת ולא יחזור. אני תמיד אומרת לאחרים שמהססים בתחילה של זוגיות – אם התמונה הגדולה נשמעת לי בסדר – שכדאי לתת צ'אנס. להשקיע, לראות מה יכול לצמוח. עכשיו הצלחתי להגיד את זה גם לעצמי.
הבנתי גם את מה שאומרים על רילוקיישן. אנשים פוחדים נורא מהמעבר לחו"ל. וזה באמת לא קל. אבל לפעמים הרבה יותר קשה לחזור לארץ. הבנתי שקשה לי לחזור לארץ. אני מתקשה לוותר על אוטונומיה טוטאלית, ואני פוחדת שוב לתת אמון ולהקשר.
מרכיבים מרכזיים בזהות נעלמו
כך אני מגיעה ליום הולדתי ה-46. אחרי הקורונה האנרגיה שלי לא גבוהה, אבל משתפרת. הילדים שלי חיים את החיים שלהם, כמוני בגילם. ההורים שלי שלמים ובריאים.
הדגמתי לעצמי שאני יכולה לחיות בטוב, שונה אבל טוב, גם בלי מרכיבים מרכזיים בזהות שלי כפי שהכרתי. בלי הרבה אנרגיה פיזית, ובלי ההגנה וההשקטה של זוגיות. ראיתי שעוגנים חדשים עדיין יכולים להתפתח עבורי – כמו הנגינה שליוותה אותי כמעט בכל השנה הזו, הרימה אותי ותמכה בי ברגעים הכי אפלים. אפילו עם חום גבוה, קמתי מהמיטה, ניגנתי קצת וגרוע, וחייכתי.
אני מסיימת את השנה הסוערת הזו רגועה, סקרנית להמשך. זוכרת את המורה האהובה שלי ליוגה, שני הסתן, אומרת, כשאנחנו שוכבים בסוף השיעור למנוחה:
ידיים פרושות. פתוחות לשחרר, פתוחות לקבל.
נ.ב. בשביל הכיף
קאבר תופים. המורה שלי אלי אבקין צילם אותי לא מזמן, מוזמנים