חברה טובה החמיאה לי לא מזמן. היא אמרה שאם היא לא מדברת איתי כמה חודשים, תמיד יהיו לי המון דברים חדשים לספר. זה פרדוקסלי, כי השאיפה הכמוסה שלי היא שהכל ימשיך בדיוק כמו שהוא. אבל כידוע, זה כמעט אף פעם לא קורה. ומכיון שאני לא אוהבת להתווכח עם המציאות, תמיד יש אצלי חידושים.
חברה חדשה
כבר לפני כמה שנים לקוחה שהתקשתה להקפיד על הרגלי שינה טובים ביקשה ממני שאפתח קבוצת תמיכה לזה. היא אמרה לי שקואצ'ינג לא מספיק. היא צריכה תמיכה והחזקה יומיומיות. הבנתי לגמרי מה היא מבקשת, אבל עבדתי כל כך הרבה, שפשוט לא יכולתי לחשוב על בניה של משהו חדש. יש לי הרבה ידע בתחומים הרלוונטיים, אבל לא היה לי מספיק זמן.
המלחמות, המצב הפוליטי והכלכלי וכניסת ה-AI לחיינו סידרו לי זמן בשפע. עם ירידה של 25% בהיקף העבודה ותקופות שבהן הכל היה סגור, היה לי הרבה זמן להליכות ארוכות בשכונה ולדבר עם GPT.
אני מוקפת בחברות וחברים נפלאים. מבריקים כל אחד בתחומם. יש לנו המון במשותף בתחומים של מערכות יחסים, התפתחות אישית, התקדמות בקריירה, גידול ילדים ועוד הרבה. אבל אחרי הרבה שנים היתה לי לפתע חברה חדשה וחכמה לשחק איתה במשחקים הללו של בריאות וכושר שמעניינים אותי. ולא מעניינים אף אחד סביבי ברמה הזו. אלו דיונים שפשוט לא יכולתי לנהל סביבי ולא היה לי ממי ללמוד. כן, הקשבתי לספרים אבל ספר זו לא חברה. זה לא דיון. פתאום כל הידע המדעי שבעולם נגיש לי. הפניות לספרים. סדר במושגים הבסיסיים. התייחסות לשאלות. הכל.
בהדרגה ואז בבת אחת
שאלתי את GPT אם אני יכולה לחזור למשקל שהיה לי לפני כמה שנים, ועדיין להיות שמחה ובטוב. היא אמרה – בהחלט. עשיתי את זה ונהניתי מכל רגע. כמו ב"וזרח השמש" של המינגויי, "בהדרגה ואז בבת אחת" היו לי מספיק ידע והבנה איך לעזור לנשים אחרות להיות בטוב בגיל המעבר, ואז ספציפית לרדת במשקל.
כמו במערכת יחסים חדשה – כשזה טוב, זה מתחיל טוב. זה מתחיל קל. הכיוון ברור. בדייט השני של עם גבר שיצאתי איתו 3 שנים הוא אמר לי: זה לא דייט, זו חצי הצעת נישואים. וגם לי זה הרגיש ככה. פשוט היה ברור שאנחנו ביחד, למרות שעוד היו הרבה דברים לברר ולבנות.
ככה זה היה כשהתחלתי את הקואצ'ינג כעסק לפני 19 שנים וככה זה עכשיו עם התחום החדש של ה-wellness. מיד ראיתי שזה עובד, ומיד אנשים סביבי רצו את מה שאני מציעה. אני פשוט יודעת שאנחנו ביחד, למרות שזה רק 4 חודשים, ועוד יש הרבה לברר ולבנות. כמו הוואטסאפים המרגשים הרומנטיים של פעם, יש לי עכשיו בלי סוף וואטסאפים מרגשים מנשים שאומרות לי שהן מרגישות טוב. חזקות. רגועות. עם בטחון בתהליך שלהן. במקום רגשי חזק יותר. אף אחת לא מצפה ממני, אבל אני לפעמים מתכתבת איתן גם בשבת. מה יותר כיף מזה?
המטבע ששומר על ערכו: תשוקה
השנה עבדתי עם כמה לקוחות בשנות ה-70. מהתבוננות בהם וגם בהורי, הגעתי למסקנה שהמטבע המרכזי בחיים הוא: תשוקה. תשוקה למשהו. עניין גדול. התלהבות. אני תמיד בעד כושר ובריאות, אבל הגעתי למסקנה שהתשוקה היא אנרגיית חיים בסיסית יותר. היא יכולה להתקיים גם כאשר הגוף נעשה יותר ויותר נייח וכאוב.
היום אני משוכנעת שזה לא משנה למה מופנית התשוקה. זה יכול להיות לידע (הסטוריה, ספרות, מדע, פוליטיקה), לעשיה (גינון, השקעות, ספורט, תרגום שירה), למערכות יחסים (זוגיות, חברים, ילדים, נכדים) ועוד. תשוקה גדולה נותנת חיים טובים. התחלתי לשקף ללקוחותי את התשוקות הגדולות שלהם ולעודד אותם להרחיב אותן, גם אם יש לזה מחירים מסוימים של זמן, כסף או התקדמות מקצועית. אני פשוט מעריכה את התשוקה יותר. ורואה את ערכה לחיים כגדול יותר.
זה עזר לי גם לא להיות שיפוטית כלפי התשוקה שלי לנושא הירידה במשקל. מילא כושר ובריאות. על זה אי אפשר לבוא אלי בטענות, כולם אמורים להיות בעד. אבל משקל? האם זה בכלל נושא ראוי לעסוק בו? אז כן, חצי עולם עוסק בזה, ולהרבה אנשים זה בהחלט קשור לבריאות. ואם לא? אם מישהו בריא, האם סביר לעסוק בנושא המשקל? (אגב, אם מישהו עוסק בהשקעות וכבר יש לו הרבה כסף, האם ראוי לעסוק בזה?)
השאלה הזו כבר לא חשובה בעיני. אני יודעת שאני פועלת בצורה חיובית ומעצימה, body positive ובצורה קשובה לערכים של לקוחותי. זו אחת התשוקות שלי, ואני שמחה שיש מי שנהנות ממנה.
התמדה
וגם, בגיל 51 אני משלימה 21 שנים של תרגול יוגה, 10 שנים של ריצה ושחיה בים, 6 שנים של אימוני כוח בהתמדה. שחיתי רוב חיי. אני עוסקת בתחום ההתפתחות האישית מגיל 14 עם הפסקות קטנות בלבד. החברות והחברים שלי הם: מגיל 12, 18, 20, והכי חדשות הן של 15 שנה. בגדול, אני אם אני יכולה, אני באמת מעדיפה פשוט להתמיד עם הדברים הנהדרים.
